יום חמישי, 16 באוקטובר 2014

אלישע וחברים


יש משהו בחלל האינטימי של האוזןבר שמשרה אווירה חורפית אפילו כשבחוץ עפות המעלות למעלה. אמש, בפתיחת סיבוב הופעות החורף של אלישע בנאי וארבעים השודדים, המועדון הקטן הפך את עצמו למלכודת רוקנרול, כשהתופים של איתמר לוי והגיטרות של בנאי ונועם ורדי סוחפים למעברים מוזיקליים רועשים עד שהצליל החד באוזן קבע את הטון להמשך כל ההופעה. "כואבות לכם האוזניים? לנו יותר," חתם בנאי את הסאגה של הגיטרה-בס-תופים והמשיך לשיר הבא, לתת בראש.

האלבום השני של אלישע ושודדיו, בהפקת פיטר רוט, נשמע יותר טוב מקודמו, יותר מהודק ויותר מזוקק. במעבר אל הבמה, לוקח ההרכב של בנאי את הסאונד ומתפרע איתו ביחד עם הקהל. לא תמיד החיבור עם הקהל עובד באופן ספונטני כמו שהיה לכאורה מתבקש כשכבר מתקדמים אל אמצע ההופעה, בעיקר מתוך גישה מתמדת שנועדה לרצות את הקהל ולגרום לו לשיר ולרקוד. הכוונות טובות, אבל מעוררות לעתים הרגשה של שירה בציבור והפעלת קהל ("תרימו ידיים", "תקפצו", "שירו את המילים", "מי פה שודד?"). הפעלת הקהל, שאמורה להגיע דרך המוזיקה, מקבלת דירבון מעט טרחני בעיקר עבור אלה שלא נמנים עם הגרעין הקשה של האוהדים, אבל הומור ופלירטוט עם הקהל עוזר לשמור על אווירה חמה.


אלישע בנאי וארבעים השודדים בברצלונה/ סן דייגו/ ליד קוליסות. מימין לשמאל: איתמר לוי, מתי גלעד, אלישע בנאי ונועם ורדי.
 
כמו "אסף אבידן והמוג'וז", "אלון עדר ולהקה" ו"עוזי נבון ומכרים", כך גם "אלישע בנאי וארבעים השודדים" מציגים הרכב מגובש בו הסולן, שגם כותב ומלחין, מחזיק את העסק הזה על כתפיו. לא פעם נדמה היה שהלבנים של האוזןבר איימו להתפרק מעוצמת הכריזמה של אלישע בנאי, שבטירוף במה אופייני חורך את הבמה בתחפושת של רוקיסט. ההצגה נמשכת גם עם עקיצות קטנות ומשפטי אירוניה מחויכים, שמתפלקים גם אצל איתמר לוי ונעם ורדי. הקומזיץ שנוצר באוזןבר מאפשר גם רגעים קטנים של חפיפניקיות שמתבטאת בדיבור ישיר עם הסאונדמן והברמן ובכיוון גיטרה ארוך של בנאי, עם חיפוי של ורדי.

החיפוי של חברי הלהקה זה על זה רק מוכיח שיש פה להקה חיה ובועטת, שיודעת מה היא עושה. זה קצת מזכיר צוות טנק במלחמה, שכובש עוד ועוד מטרות ויורה פגז אחרי פגז. אלישע בנאי כמובן בתפקיד המט"ק, אבל בלי צוות מיומן עם עבר קרבי משותף הטנק הזה כבר היה נגרר אחורה. ייאמר לזכותו של ההרכב, שצבר קילומטראז' של הופעות, חיספוס בהגשה, מהוקצעות בנגינה וסגנון אישי בולט שהוביל אחריו גרעין נאמן של מעריצים בני תשחורת שקופצים אל-על עם כל ריף ומדלקמים את המילים של "נגה מחפשת צדק", "שפם", "איינשטיין", "סן דייגו", "קזנובה", ובמיוחד בשיר המסיים - "ברצלונה". בזה האחרון, מוזמן הקהל לעלות לבמה. אלא מה שהיה יכול להיות במקרה אחר מעין "הי ג'וד" או "שיר לשלום", מסיים את ההופעה (מהר מהצפוי, כיאה לאלבום הקצר) ללא הדרן, עם סלפי של הקהל לצד בנאי שמנגן על הגיטרה, קצת לפני שמיהר להיעלם עם ההרכב אל תוך הלילה השחור.




האלבום "מהירות האור".


ברגעים בהם הקהל שר את המילים של השירים, אם באופן ספונטני ואם לאחר הפעלה, יש לאלישע בנאי וארבעים שודדיו אפיונים של להקת אצטדיונים (שלא מן הנמנע תהפוך בעוד שנים לאחת כזו, בקונסטלציה כזו או אחרת ובהתחשב בסגנון המוזיקה שלה) וברגעים אחרים מזכירה את 'רד הוט צ'ילי פפרז' בתחילת שנות השמונים, כשעוד הופיעה בפאבים קטנים בלוס אנג'לס מול קהל קטן אך נאמן וקופצני להחריד. ההרכב הצעיר-יחסית מאמץ קצת מזה וקצת מזה, כשהוא עדיין נמצא במסע לגיבוש זהות וסגנון ייחודי. הגישה החפיפניקית-משהו מתאימה בחלקים מסוימים של ההופעה, ובחלקים אחרים די מרתיעה. כבר הפסקנו להתעצבן והתחלנו להשלים בייאוש עם איחור של שעה וחצי בהופעה (בהתחשב בשעה אשר מצוינת בהזמנה). מדובר על תבנית נוף מולדתנו. "לא יתחילו בלעדינו, סע לאט," שר אריק איינשטיין לצבי שיסל בשנת 74' וקבע את הסגנון גם עבור ההופעה הזו. הבן של שיסל, למשל, דוד שיסל (חבר ילדות של בנאי) עלה לבמה לנגן בטמבורין. כמובן, אין תרומה משמעותית מבחינה מוזיקלית לעלייה לבמה, כמו להצטרפות של שני חברים נוספים, ומדובר בעיקר ביחסים חינניים בין חברים. אלישע בנאי וחברים שרים לחברים.    

עם סגנון חברי-אינטימי אך מצד שני גם מקצועי ומהוקצע, מציג ההרכב תצוגת תכלית שמהווה שלב אחד הלאה ביכולת הנגינה, באיכות ובביצוע השירים, כאשר כל חבר בהרכב הוא נכס וכולם ביחד, כלהקה, מהווים נבחרת מובילה שצפויות לה הופעות רבות ואלבומים נוספים בכדי להשתכלל עוד יותר ולהציג תצוגת תכלית מספקת יותר בדרך לעוד כיבוש של מטרה נוספת. ובינתיים, במסגרת הופעות החורף, מי שרוצה ללכת להופעת רוקנרול עברי עם מוזיקה טובה, מוזמן להצטרף לחברים של אלישע בנאי וארבעים השודדים.