יום שישי, 17 במאי 2013

איפה הכסף?


הייקו לשבת

"'לעולם אל תדבר
בשם אלוהים',
אמר אלוהים."
               מישקה - נגר, פרחח, פובליציסט ונביא שקר.
מה העניין
בעניין הגזירות הכלכליות


הלכתי ללשכת העבודה, שאלו אותי מאיפה אתה. אמרתי מנתניה, אמרו לי גם אנחנו איזה קטע. זה לא עזר הרבה, ונותרנו אנאמפלוידס. באותו הזמן יאיר לפיד, ההוא מהתוכנית ההיא עם יונתן ברק, הגיש תקציב חדש ובו גזירות אלפיים. העם גועש, ויצא מחר לרחוב להפגין. שפיר ושמולי עם שלי, אבל העם ימשיך בלעדיהם לדרוש משהו. זה לא יעזור הרבה, כי הון שלטון הולך כמו במבה עם קולה. הגזירות הכלכליות כבר כאן, והעולם ממשיך להסתובב סביב השמש כאילו אין מחרתיים.  
הלכנו לשנות את המגמה ולהעיר את העם. הלכנו לשפן. "שפן שפן, יאיר לפיד העלה את המחיר של המרלבורו לייט", בכינו. "אני עסוק," נבח השפן והעלה תמונות של גזר לאינסטגרם. הלכנו לפרה. "פרה פרה, יאיר לפיד לא לקח מהטייקונים," צעקנו. "אני עסוקה," יללה הפרה ועשתה לייק לקבוצה נגד תנובה. הלכנו ליעל. "יעל יעל, יאיר לפיד לא בונה דירות לזוגות צעירים במחיר מצחיק," שאגנו. "זה למה אני גרה מתחת לשולחן," מלמלה יעל ובא סוף לסאגה.
אך מה זה פה? שואל האדם הממוצע את הראי. בסודן נרצחים ונאנסים מיליונים כמו כלום ופה רוטנים בפייס על מחיר של הייניקן? בלוד ילד רך חולם על סנדלים וצ'יפס, ופה מקללים את לפיד אחרי חודש בתפקיד (ושוכחים את השם שטייניץ)? מצד שני, אומרים למראת הצד, ריקי כהן עדיין גרה בחדרה ועושה שעות נוספות בשביל שילדיה הבינוניים ילכו לחוגים ולבי"ס, בזמן שמעמד המורה בתחתית ואין כסף לזקנים לגמור את החודש ואת התיקון של האסלה. מסקנה: קשה להיות משה, אבל גם לא קל להיות מובטל. איכשהו, תקציב בשנת המס הנוכחית לא יכול היה לעבור חלק, ועדיין – החורים בכיס מתרחבים, וכך גם ההיררכיה האנושית בשרשרת המזון המערבית. מה יהיה הסוף איש לא יודע, אבל בינתיים שורדים. לפחות בפייסבוק אפשר להוציא קצת אגרסיות שמדגדגות לביבי את הסיגר. גם זה משהו.   

אין לי כסף/ גידי גוב

 












תראו מה זה

המצב גרוע. מתן מלמן ויובל שטרן מתלוננים.

                                   


דיבור בצד
                                         

א':  כבוד השר, תודה שקיבלת אותי. אני פשוט...
ב': בבקשה. תשבי.
א': תודה רבה, אדוני השר. אני...
ב': משהו לשתות?
א': לא, תודה.
ב': אני מוזג לעצמי ויסקי. את רוצה גם?
א': אני לא שותה חריף.
ב': איך שאת רוצה.
א': אדוני, רציתי שתדע שלא קל לנו. בכלל לא קל. בעלי עם קצבת נכות מביטוח לאומי, הוא נפצע ביום כיפור...
ב': איפה?
א': בתעלה.
ב': כל הכבוד.
א': כבר מאה פעם ביקשתי מהעיריה שיתקנו את התעלה הזאת, לא שמעו לי, עכשיו יעקב נכה. חזר מבית כנסת נכה ישר בשופר. גם הילדים שלי, שיהיו בריאים, מתו בשיבה רעה בתאונת דרכים.
ב': שיזהרו פעם הבאה.
א': עכשיו אני מסכנה וביטוח לאומי לא מספיק, אדוני.
ב': לכי לעבוד.
א': אני זקנה.
ב': ואת רוצה לחיות עוד?
א': כמה שהשם יתן לי.
ב': את יראה את השם?
א': בדחילו ורחימו.
ב': אוהבת אותו?
א': כפרה עליו.
ב': עובדת אותו בשמחה?
א': ברננה.
ב': מצפה לגאולה?
א': ממך, כבוד השר.
ב': ומהשם?
א': דרכך, כבוד השר.
א': צמחונית?
ב': אין לי ברירה.
א': למה?
ב': אין בשר, כבוד השר.
א': את מגדלת ראסטות מתחת למטפחת?
ב': אין לי שיער, אבל יש לי סרטן.
א': גם זה משהו.
ב': אין לי כסף לתרופות, אדוני.
א': תלווי מהשכנים.
ב': השכנים מרביצים לי.
א': תרביצי להם בחזרה.
ב': אני חלשה.
א': תלכי למכון כושר.
ב': אין לי כסף.
א': תעשי אקזיט.
ב': לא הבנתי.
א': את חוצפנית, את. מבקשת ממני כסף למכון כושר, אה? לא מתביישת.
ב': אני חושבת שלא הבנת. אני צריכה...
א': אני הבנתי טוב מאוד. עכשיו בואי אני אבטיח לך משהו ונצטלם לעיתון. מהר, אני קצר בזמן.
ב': תודה רבה, אדוני.
א': ד"ש ליעקב.
ב': אני אמסור.


שירה בציבור     

היום, לרגל 32 שנה למותו של בוב מארלי, את 'שירה בציבור' יעביר השבוע ערן סבאג מהתוכנית "חיים של אחרים" בגל"צ. האזנה ערבה.

היום, חברות וחברים, בשירה בציבור, בבלוג הדיבוק שאני מתארח בו באופן חד-פעמי, נדבר על הזמר, המוזיקאי, הגיטריסט, המאמין, הנביא, הפועל, המהפכן, הסוציאליסט, המשורר, הפובליציסט, המחבר, המגשר, גריטינג אין דה ניים אוף מוסטלה סלאסיה, ראס טפראי, היום נדבר על הראסטה הצמחוני, שוחר השלום, נביא האמת, האגדה החיה עוד במותה, אני לא מאמין שאנחנו הולכים לדבר על זה ראס, כי השבוע ציין העולם 32 שנים למותו בטרם עת של דובר תנועת הרסטפארי, המוציא לפועל, המחנך הנערץ, האיש של הבלוז שהכיר לעולם את הרגאיי, ראסטות, האיש והמריחואנה, כן, האיש והאגדה, ראסטות יקרות, נסטה רוברט נרו יאיר, הידוע יותר כבוב מארלי... לא יאומן, לא יאומן, ראסטות, פשוט לא יאומן. בוב מארלי! מה יש לומר עליו שלא נאמר. כלום. אז בואו פשוט נגיד עליו את מה שיש לומר, וזהו זה.
בוב מארלי נולד בכפר בג'מייקה לשני הורים בלבד. אחד לבן, בריטי, ואחת שחורה. אבל מה לעשות שהאבא היה מניאק לא קטן, ועזב את הבית אחרי שבוב נולד. זה היה די נפוץ אצל אבות בג'מייקה, ספורט פופולרי אפשר לומר, אז הוא לא היה היחיד. גם המשפחה שלו התביישה בפיגמנטים של אשתו. בכל אופן, אמא של בוב מארלי היתה אם חד הורית קשת יום. לא היה שם פשוט בג'מייקה. טוב, לא נלאה אתכם בכל סיפור חייו, אבל בשביל זה יש לנו את אמיר זוסקוביץ'... זוסקו, תגיד שלום.
- שלום.
- אז מה, בוב מארלי, אה?
- כן.
- איזה ראסטה אתה, זוסקו.
- מעניין לציין שבוב מארלי, למרות שהוא ידוע היום כשוחר שלום והכל...
- פיס אנד לאב!
- בדיוק. אבל אז הוא היה פרחח לא קטן.
- מה אתה אומר?!
- כן, הוא נקרא בשכונה 'בחור קשוח'. Tuff Gong.
- לא יאומן.
- מהר מאוד הוא נשר מהלימודים והתחיל לעבוד בכל מיני עבודות, ובלילות היה מסתובב עם פושטקים מהשכונה. וגם מנגן. היתה לו ילדות לא פשוטה, אבל...
- הוא ניגן בלוז?
- לא ממש. אמא שלו השגיחה עליו מרחוק, אבל נאלצה לעבור לעבוד בארצות הברית...
- ארץ הבלוז.
- ובוב מארלי בינתיים עשה ניסויים מוזיקליים והופיע פה ושם.
- מה אתה אומר. ואחרי זה הוא הקים להקה, The Wailers, לא?
- כן, היא היתה מוכרת בשמות אחרים עד שבמהלך אבולוציוני הפכה ללהקת המקוננים.
- אז עם כל הסקא ורוקסטדי וביבופ...
- לא, בלי ביבופ.
- והבלוז והרגאיי, הוא בסוף הצליח איכשהו. אז שמע מה נעשה, זוסקו. נשמע עכשיו שיר ואחרי זה נחזור.
- בסדר.
- אל תברח לי, זוסקו.
- אני כאן.
- יופי... אז בוא נשמע את בוב מארלי בהתחלה שלו.


טוב, חזרנו. לא הייתי מוכן, ראס, תודיע לי לפני. טוב, לא משנה. איפה היינו? אז כן, בוב מארלי שר עם הלהקה שלו, The Wailers, ותגיד, זוס, היתה להם הצלחה?
- בטח, הם כבשו את כל ג'מייקה עם השירים שלהם. הם הוחתמו בחברת תקליטים. את מה ששמענו עכשיו הוא הקליט ככה חפוז בגיל 17, וזה לא הצליח, אבל אחרי זה הוא קיבל מיטה באיזה חדר מאחורי אולפן שהיה שייך למישהו בשם קוקסון דוד, שהיתה לו חברת הפקות, ושמה בוב מארלי והלהקה שלו הקליטו בהמשך.
- כן, ומעניין לציין שהם הביאו בהמשך צליל חדש, יותר מעובד, אה, זוסקו?
- כן, הם בעצם הביאו, בוב מארלי יותר נכון, עבר מהסקא לרגאיי השורשי, הרוטס רגאיי, והציג לעולם את הרגאיי ואת תנועת הרסטפארי. גם קלפטון עשה יותר מאוחר קאוור ל-I shot the sheriff, אם אתה זוכר.
- בטח. קלפטר הגדול.
- קלפטון.
- איזה גיטריסט גאון.
- לגמרי.
- עכשיו הוא חוזר עם כוורת.
- קלפטון, לא קלפטר.
- ותגיד, זוסקו, הדת הזאת, רסטפארי...
- זה לא דת, זה תנועה.
- שיהיה תנועה. התנועה הזאת הצליחה או... במערב זה לא מי יודע מה תפס.
- לא, במערב לא. אבל עכשיו דווקא כן. כל הטרנד של הטבעונות זה התחיל אז. והשלום ואהבה.
- פיס אנד לאב!
- לגמרי. בוב מארלי התחיל לגדל ראסטות ועישן קנאביס, וגם האמין בקיסר אתיופיה היילה סלאסי שהוא המשיח.
- היילה סלאסי, ראסטה, האריה מציון. דה לאיון אוף זאיון.
- כן, היילה סלאסי היה המשיח, למרות שהוא אישית לא אהב את זה, וגם שבט יהודה ובכלל התנ"ך היו האורים ותומים של החבר'ה הסטלנים האלה עם הרגאיי.
- לא יאומן, לא יאומן. אתה קולט את זה, ג'וח? טוב, בואו נירגע עם איזה שיר. איזה שיר אתה רוצה לשמוע, זוסקו?
- אני הייתי רוצה לשמוע דווקא את סטנד אפ.
- סטנד אפ קומדי? חחחח....
- אתה צוחק, אבל בשיר הזה הוא דווקא הראה לשחורים באפריקה וגם לג'מייקנים מה הם שווים ושלא יקבלו פחיתות כבוד מצד הלבנים...
- אנחנו נדבר על זה אחר-כך, אתה מקדים את המאוחר.
- טוב, אבל אני צריך ללכת.
- לאן יש לך ללכת?
- אני צריך ללכת.
- איזה מבאס אתה, בנאדם. תישאר, זוס... טוב, תודה בכל מקרה. ממש תודה, זוסקוביץ', והנה בוא תשמע את Get Up, Stand Up.
- בכיף.


טוב. זוסקו הלך, אז בואו נמשיך מאותה נקודה פשוט. בוב מארלי, הראסטה הזועם והשליו, המהפכן הצודק, הצליח בעולם הראשון עם הלהקה שלו, כולם חבר'ה מוכשרים שהביאו את הרגאיי לקדמת הבמה... ג'וח, תעזוב את זה! עזוב את זה, ג'וח! אתה מפריע לי, נו. באמת, אני לא מבין, כמה פעמים אני צריך להעיר לכם? ועוד כשאני מדבר על בוב מארלי. מילא אם הייתי מדבר על טרוצקי, אני מבין. לא, אני לא מבין בעצם, למה אתה מתעסק עם זה כשאני מדבר על ליאון טרוצקי? אנחנו מדברים עכשיו על בוב מארלי בכלל, שחוגגים לו 32 שנה למותו. אז תקשיב, כן? יופי. אני לא מאמין שאני צריך להתעסק עם הדברים האלה פה... טוב, אז איפה היינו? בוב מארלי הופיע עם הלהקה שלו, בזמן ש... בזמן... אתה רואה ג'וח, הוצאת אותי מריכוז! איפה זוסקוביץ'? תתקשרו לאמיר זוסקוביץ'. לא מעניין אותי, תשיגו לי אותו. מה זה לעזוב ככה באמצע שידור... בקיצור, בוב מארלי באותו זמן כבר פירק את הלהקה שלו וכל אחד מהראסטות הלך לדרך עצמאית. גם בוב מארלי הצליח כפרפורמר, והוא היה גם תמיד הכותב והמלחין של השירים אז... יש לנו אותו? תעלו אותו על הקו...


                         מארלי יושבה בתור במספרה וקורא את השטויות ב'לאישה'.


- הלו?
- זוסקו!
- אה... ערן, אמרתי לך שאני עסוק.
- מה יש לך לעשות, לראות המירוץ למיליון? קאמאן, ראס, תהיה איתי רגע.
- נו, מה?
- אז מה... מה קרה עם בוב אחרי זה, אה?
- אחרי מה?
- נו, ראס, בחייך!
- בוב מארלי התחתן עם זמרת בשם ריטה, ונולדו להם ילדים. הוא עבר גם לתקופה קצרה לארה"ב לאמא שלו, וניסה לעבוד בכל מיני עבודות...
- טוב, זה לא מעניין. מה עם המוזיקה שלו?
- נו, אז קראו לו מלונדון להקליט שם אלבום.
- מה אתה אומר. לונדון.
- כן, הוא הגיע לאדם הלבן וניסה להחדיר את תורת הראסטפרי. הוא הקליט שם וגם הופיע בכל מיני מועדונים וקולג'ים כאלה, ומידי פעם ביקר את המשפחה בג'מייקה. אז היו לו שלושה ילדים, אבל חוץ ממנה היו לו נשים נוספות, בזמן שהיה נשוי...
- איזה ממזר.
- זה ראסטפריניות. הפילוסופיה של הראסטה, בערך. הוא לא היה בורגני, בוא נגיד ככה. הוא גם אימץ שני ילדים של ריטה, ובסך הכל היו לו 13 ילדים. הכי מוכר זה זיגי.
- זיגי, כן... היילה סלאסיה, ג'ה, אה?
- הוא היה אתיופי ההיילה הזה, ובוב מארלי דווקא תרם הרבה למודעות של העולם הראשון לעולם השלישי, לאפריקה, לשחורים. בגלל זה הוא התקבל יפה באפריקה, ונחשב דובר, גם דובר של שלום ואחווה. גם בג'מייקה. הוא ניסה לעשות שלום בין יריבים פוליטיים בג'מייקה, והיה אהוב על כל הצדדים.
- כמו בוב דילן.
- לא, בוב דילן היה זמר מחאה, למרות שהוא לא אהב את הכינוי הזה.
- יהודון.
- אבל בוב מארלי האמין באהבה חופשית, שלום ואהבה ומוזיקה טובה.
- היפי.
- אפשר לקרוא לזה גם ככה. אבל כמו טובי ההיפים, גם בו ניסו להתנקש בגלל זה. מישהו ירה בו ובאשתו ובאמרגן שלו, והם נפצעו.
- אבל הוא המשיך להופיע אם אני לא טועה.
- כן, למרות שנורה בחזה, פציעה קלה, הוא עלה להופיע יומיים אחרי זה בקונצרט שארגן רוה"מ הג'מייקני למען פיוס פוליטי במדינה. הוא אמר: "האנשים שמנסים להפוך את העולם לגרוע יותר לא לוקחים יום חופש, אז איך אני יכול?"
- ככה הוא אמר.
- כן.
- לא יאומן.
- לגמרי.
- מדהים... טוב, אז בואו נשמע עוד שיר ואחר-כך נמשיך לדבר.
- אני צריך ללכת.
- נו, ראס! מה יהיה איתך, ראס?
- באמת, אני כבר על קוצים.
- נו, שיהיה. היה תענוג, אמיר זוסקוביץ' היקר. תודה, ראסטה.
- בכיף.


נו וואמן נו קריי, אומר בוב מארלי. אז דיברנו על הראסטה ודיברנו על הרגאיי ועל המעורבות הפוליטית שלו, ומה עכשיו ראס? עכשיו הוא מת. בטרם עת, בגיל 36. לא יאומן. לא יאומן. אתה קולט את זה, ג'וח? אתה קולט מה הוא השאיר אחריו. ואתה עוד מעט משתחרר ולא הוצאת אפילו דיסק אחד. בוב מארלי, ארבע שנים לפני, התבשר שיש לו מלנומה בבוהן של הרגל, סוג של סרטן. עם סרטן לא צוחקים, כידוע לכולם, אבל הראסטה הזה האמין שאסור לגדוע את הבוהן כמו שהרופאים הציעו וזה נמשך ונמשך עד שלפתע פתאום הוא התמוטט באמצע ריצה במדיסון סקוור גארדן, איפה שהבלוז והג'אז, ובמאי 81' החזיר את נשמתו לג'ה. כמה עצוב, ראסטות יקרות, כמה עצוב. אבל המורשת התרבותית שהוא השאיר אחריו זה פשוט לא יאמן. מלך הרגאיי האיש הזה, בוב מארלי... ג'וח, אני לא מאמין שבזמן שאני מדבר על המוות של בוב מארלי אתה מתעסק עם האייפון! אין לך גבול, תגיד לי? איפה הגבולות שלך? מה למדת בקד"צ? באמת! אני... אני לא מאמין שאני צריך להתעסק עם זה, מה אתם ילדים? וגם אתם, ראסטות, תתפקדו לפייסבוק של התוכנית, וגם לזה של הדיבוק אם בא לכם, תעשו לנו לייק, לא יאומן שעוד לא התפקדתם... טוב, בואו נירגע, בואו נירגע. נשמע עכשיו את שיר הגאולה... לא ג'וח, לא של חמי רודנר, גאולה של בוב מארלי נרו יאיר, Redemption Song בביצוע אקוסטי נדיר, ו... לילה טוב חברים. אחרינו אנשים בלילה... אה, לא, לא משנה.

   
היכן התרבות

כמה טוב שבאת הביתה. לא כל אחד זכה לשמוע את המשפט הזה. לא כי הוא לא שב הביתה, אלא דווקא משום ששב אחרי שירות ממושך במלחמה, וכשחזר גילה שהוא נחשב למת. קרל ויטלינגר היה חייל גרמני במלחמת העולם השניה שנפצע ונשבה. כשחזר הביתה מצא גרמניה אחרת, וניסה להתרגל למציאות החדשה במגוון עבודות שהעסיקו את רוחו הפזורה. מכיוון שהיה בצד של הרעים, מה שנותר לנו הוא רק לחרוץ לשון ולאחל לו להתפגר. אבל אם מסתכלים על כל העניין במבט קצת יותר קוסמופוליטי, מגלים שלא הכל שחור-לבן, כולל גרמניה עצמה, שאמנם ניסתה לשנות את אופיה אחרי המלחמה, אבל נותרה מנוכרת וקרה, וסירבה להתמודד עם השדים מעברה.
אותו קרל ראה שאין לו עם מי לדבר פחות או יותר, והעלה את קורותיו על הכתב, בצורת מחזה סוריאליטי-משהו. אם לקורותיו במציאות מתקשים להקשיב -  אולי יקשיבו לזה, חשב. 11 שנה לאחר המלחמה עלה בגרמניה המחזה שלו "הידעת את שביל החלב?", שסיפר את סיפורו המופלא של סם קיפר, בן דמותו של קרל. אותו סם קיפר חזר מהמלחמה אחרי שנים בהן נחשב כחייל מת, אלא שבמקום להתקבל בהצדעות, תצלומים, דמעות של אושר ומוזיקה מרגשת, מצא במקום הולדתו דווקא כתף קרה. שכניו ומכריו, שטוב היה להם אילו היה ממשיך למות בשקט, הפנו לו עורף. אחרי הכל, רכושו, ביתו וכל ממונו חולקו בין כולם, ואפילו חברתו חלקה את מיטתה עם מישהו שנחשב חי יותר. סם אמנם חזר חי, אבל בניירות הממשלתיות הוא מסומן כז"ל, ובירוקרטיה גרמנית היא משהו שלא מתגמש בפני הוכחות חיות, מה גם שהחברה שמקיפה אותו רק רוצה להמשיך הלאה אל שנות החמישים הניטרליות, ולא להתעסק עם רוחות רפאים משנות הארבעים העליזות. למזלו, הביא איתו סם מהמלחמה מסמכים שלקח מחייל מת בשם יוהן שוורץ, וכך בן רגע הפך קיפר לשוורץ, על כל המשתמע מכך. כי אותו שוורץ, מסתבר, לא היה בעברו ילד טוב מינכן. וכך מוצא את עצמו סם קיפר האומלל נע ונד בין הכלא לבין עבודה במסבאה ועבודה כאופנוען פעלולים בקרקס, ולבסוף, לאחר שלא נותר לו אלא לטעון שמוצאו בכוכב לכת אחר משביל החלב, הוא נקלע לבית משוגעים, שם הוא פוגש את ד"ר נוירוס. לאותו דוקטור מציע סם להשתתף בהצגת חובבים ע"פ קורות חייו, וכך מועלית, לכאורה בפני רופאים ופציינטים במחלקה, ההצגה "הידעת את שביל החלב."


המחזה הזה זכה להצלחה רבה בעולם, ובארץ הועלה שלוש פעמים: פעם אחת בתיאטרון "האוהל" (עם יעקב, אבא של אריק איינשטיין), פעם אחרת ב"הבימה" עם הצמד האגדי שמוליק סגל (סם) ושמוליק רודנסקי (הדוקטור), ובימים אלה מועלה המחזה ב"צוותא" בעיבוד חדש של הבמאי ערן בן צבי, בהצגת-קסם ריאליסטית-סוריאליסטית בכיכובם של שני שחקנים, שרון פרידמן (סם) וערן בוהם (ד"ר נוירוס). על רקע תפאורה מינימליסטית ומשחק חכם בתאורה, יש לצמד השחקנים מרחב תמרון בין כותלי האולם, כך שעם כל המתח הקיים בין שתי הדמויות (שלרוב רחוקות אחת מהשניה, ומדגישות את הבדל המעמדות – חי ו"מת"), יש מקום גם להתעמק בפרטים הקטנים המרכיבים את הדרמה. שרון פרידמן משתמש באיפוק במימיקות ובמחוות פשוטות לכאורה, שמפגישות את החוויות הלא רגילות של הדמות עם התנהגות שנראית טבעית לחלוטין, ובעזרת עיניו (שחקניות משנה בפני עצמן) והשימוש במרחב, מאפשר תצוגת משחק מרשימה, מרגשת וכנה. ערן בוהם, בניגוד לפרידמן, מגלם מספר רב יותר של דמויות, קומיות ודרמטיות. לרגעים הוא נשמע כרודנסקי עצמו, עד שאפשר לחוש כמעט את נחת זרועו המתקרבת, ולעיתים רך וגמלוני.
שני השחקנים, למרות הטקסט הכתוב, מקשיבים זה לזה ומשלימים אחד את השני גם ללא מילים. ניכר בצוות שפירק כל תמונה במחזה לגורמים, ולאחר עבודה מאומצת הרכיב מחדש את הפאזל. בימויו של ערן בן צבי מערב בין משחקי תאורה ופסקול משחרר לבין התעמקות עדינה בפרטים הקטנים, דוגמת גירוד קצה השולחן בהיסח הדעת ברגעים של תעוקת הלב. וכאלה לא חסרים, מפני שההצגה נעה בין המצבים באופן שנראה לעיתים מבלבל, על שפע האירועים שמובאים באופן מינימליסטי לחלוטין, עד התמונה האחרונה במחזה, בה מתהפכות היוצרות. ועל-כן כדאי להתמסר להצגה זו, ואולי גם לצאת עם תובנות אחרות על חיילים ועל מלחמות, על החברה ועל הזהות, על שיגעון ועל שפיות, על החיים ועל המוות.
ההצגה "הידעת את שביל החלב" מציגה ב"צוותא" ב- 24/5 בשעה 20:30.


אתנחתא מוזיקלית
תאוריית הקשר

הפעם בפינתנו: חיקויים ברשת (ישראליים, עצמאיים וחובבניים, כמו שהדיבוק אוהב).

אוראל צברי מנצל את ההפסקה הגדולה לחקות שלל מפורסמים מול חברי כיתתו.


וזה אופיר מרטין, צנחן-חקיין שזה עתה השתחרר מצה"ל בשעה טובה, אחרי שעשה שמח לכל הפלוגה עם מיטב החיקויים למיטב הכוכבים של ערוץ 24.


וכמוהו גם דורון ביטון מחקה לאור הפלאפון שלל תוכניות טלוויזיה בחיקויים מתוחכמים ומוצלחים.


גם במגזר החרדי יש מי שמחקה את מיטב הסלבס בעונג לחתן ולכלה הנחבאת אל הכלים. כזה הוא האברך המברך הזה.


ובאותו מגזר, גם אפי טורצקי משתטה בחיקוי של הרב השפיץ ישראל מאיר לאו וחותם בזאת את פינתנו הצנועה.


אומרים שהיה פה שמח

אם אין עבודה, החרצופים הקימו מפעל חדש והבוקר בא בתקווה.
                 
                                 

כיבוי אורות


הגזירות הכלכליות של האנשים השבעים נחתו עלינו לא ממש במפתיע, ועדיין זה מתסכל. סדר העדיפויות כאן קלוקל להחריד, אבל אין מה למהר להפגנות. וכמו ששר יהוא ירון בשיר הלא קשור לעניינינו, נמלים קטנות? "את המלחמה הזאת לא תנצח, כי משהו רקוב פה, גב זקוף ולב רחב לא יעזרו פה. אז מחלום מתוק אתעורר כדי לשתוק, מלחמות מנצחים בשקט"... טוב, אפשר גם לצעוק.


שבת שלום וחג שמח.