יום שישי, 3 במאי 2013

קול ששון וקול שמחה



הייקו לשבת

שמיכת פיקה,
ספר של עמוס עוז,
נרדמת כמו כלום.

               מתוך: 101 טיפים לחיים סבירים, מאת יוספה חרדון.

מה העניין

בעניין עונת החתונות


לא מזמן קיבלתי מעטפה זהובה עם בס"ד. קיוויתי שקצינת הקישור במילואים השקיעה בקישוטים, אבל זה היה מייל גרוע עוד יותר ובו הזמנה לחתונה. לכאורה, אירוע שישמח כל איש ואישה שאוהבים לאהוב. בפועל, טורח לא משביע. במקרה שהחתן/ כלה הינם חברים קרובים או קרובים קרובים, אפשר לספוג את הערב עם לחמניה עגולה וחומוס. כשמדובר בהתייצבות בכפייה, אפשר היה להתחלף עם בן זיגייר בכיף.
לא סתם מכונה כל חתונה "אירוע", כאילו היתה זירת דיווח של ברהנו טגניה. האירוע מתחיל עם בופה שנמשך שעה ורבע, ובו מיניבר ו'סיגרים' ואפילו מוקפץ. המוזיקה קלילה, מוזיקת רקע של מעלית ברמלה. זהו השלב בו כל המוזמנים מגששים את דרכם אל הזירה, מחפשים את הכספת ואת הזוג הצעיר, ונתקלים בחיבוק רפוי של הורי הכלה הנרגשים. בניגוד אליהם, אנחנו לא השקענו בביגוד ובאנו בחולצה שחורה, אבל לפחות אנחנו לא נראים כמו אסתר עופרים. לאחר שלב המינגלינג המתבקש (ובו 6 הפסקות סיגריה, ועשר למי שמעשן), ננעלים המוזמנים באולם ומחכים לגודו. הכלה בחדרה, בראי היא מתבוננת, ואנחנו מתיישבים בינתיים בשולחן עגול מס' 8, ליד איזה שמן עם חולצה של לקוסט, אשתו המורה לחשבון ובנם שהיום הוא משהו-משהו בהיי-טק, ומה אתה עושה? מה למדת? קולנוע? יופי... ומפנים את מבטם בחיוך שמאלץ אותם להפעיל שרירים. אנחנו שותים מיץ תפוזים ומסתובבים אחורה כי הנה נשמע מארש החתונה, הידוע גם בכינויו "נשבע לך – מאת זמר ים-תיכוני עשיר כלשהו", והחתן-כלה צועדים לחופה, שלובי ידיים עם אסתר עופרים, כשהנתינים מריעים. בחופה מתרחש האירוע על רקע רומנטי, והרב מתלוצץ עם עצמו שעה ארוכה על מסכת בבא משהו, החתן שובר כוס שנפלה לשוטף כלים וחוברה לה יחדיו, והכלה שותה את התירוש. ההמונים מריעים ואצים לחבק את זוג היונים. אף אחד לא זורק זר פרחים אל-על. כעבור רגע או עשר, חוזרים לשולחן, שם ההיי-טק מתעניין אצל המלצר איזה רוטב יש לבשר והאם הוא מחומם בתנור מאירוע מלפני שבועיים, כי יש כלבוטק בימינו אז אוי ואבוי אם הוא יגלה שכן. אנחנו בוחרים לנו תפודים, אבל יש ריקודים וכולם שמחים הופה, וכולם רוקדים הופה, והרעש מחריש אוזניים אז לא שומעים מה עוד יש לאכול. כשהשמן חוזר מהריקוד, הוא מגיע עם צלחת נוספת וחיוך של דן חלוץ. בינתיים הכלה נישאת למרום ע"י עדת המעריצות שלה, והחתן נשאר ערס. סבב נוסף של מוזיקה גרועה נשמע בדציבלים ששימשו את שומרי הסף להוציא מידע מעצירים על גורלו של רון ארד. אנחנו מתנחמים במנות האחרונות שכוללות קרם פרווה שנקרא בפי הבריות 'עוגה' ובקפה שחור שנקרא בפי הבריות 'תה'. אנחנו מניחים שהאירוע יסתיים במהירה בלי נפגעי חרדה קשים מידי, ומפלסים דרך החוצה בטרם עת. נתקלים באסתר עופרים, ומסבירים שהילדה בבית בלי בייביסיטר. היא שואלת בפליאה אם אנחנו נשואים. משתיקים אותה עם נוגרה לפנים, ונסים אל הלילה השחור. למחרת אנחנו נזכרים שלא אמרנו מזל-טוב לחתן ולכלה.
והנה כי כן ל"ג בעומר חלף עבר לו, ועונת החתונות בפתח. בנות ישראל תפזזנה בכרמים ובין השיבולים שמסביב, ובבוא העת כל חתן וכל כלה יבואו בברית הנישואין, עם חופה וקידושין, ובטבעת זו יישבעו אמונים זה לזו, ירקדו עד אור הבוקר את ריקוד הברבור, ובעוד שנה ירקדו על מדרגות הרבנות, אם ירצה השם. נקווה שלא ירצה. מזל טוב ושיהיה רק טוב.
חתונה/ דני סנדרסון

החתן עומד במתח
מסדר ת'עניבה
יום גדול עומד בפתח
השמחה כבר בסביבה

עוד מעט יתחיל הטקס
הקרובים מהודרים,
החותנת מחלקת
הוראות למלצרים.

במסעדת לוצ'יאנו
קישוטים על התקרה,
העופות בפרמג'נו,
הפרוות בהשכרה.

פה ושם שותים קמפרי
מבסוטים ונהנים,
זהו רגע שכולם שם
מחכים לו זה שנים.

ובתוך חדרה הכלה סגורה
בראי היא מתבוננת,
ובלב רוטט, היא לא רוצה לצאת
והתזמורת מנגנת...

סבא פרדו משכנע,
"ילדתי זה לא נורא",
קול של בכי מבעבע
מהדלת הסגורה.

טנטה רוזה גם תורמת
שכנועים וערכים,
והאמא מתחננת
"לא נעים מהאורחים"

ובתוך חדרה...

החותנת כבר צועקת
על אמה של הכלה
"איזו בת את מגדלת
גם בשכל בתולה!"

"ובנכם", צועק האבא
"מקומט ומיותר"
"לא נכון!", קופץ הסבא
ותופס לו בצוואר.

הדודים תופסים באגטים
משליכים על הזקנים.
טנטה רוזה ת'ספגטי
מקבלת בפנים.

באוויר עפים הסטייקים,
נהפכים השולחנות
האורחים קורעים ת'צ'קים
זוחלים אל הדלתות.

ובתוך חדרה...

לוצ'יאנו על הבוקר
מפנים את החורבה
חתונה עולה ביוקר
זה מחיר האהבה.

רב-מלצר עם צהריים
"תזדרזו", צועק רוטן
"כבר חמש דקות לשתיים
יש עוד זוג שמתחתן".
 
תראו מה זה


עונת החתונות נפתחה. רונה זורלא ועידן עזרן מדברים על טבעת.

דיבור בצד


א': לא ישנתי כל הליל, ובליבי תקווה.
ב': מה?
א': איזה בוקר נפלא.
ב': לא הבנתי.
א': אני מתחתנת!
ב': אה! מזל טוב!
א': תודה. יואו, איך אני מתרגשת!
ב': ממה?
א': מזה שאני מתחתנת.
ב': אה. יש כבר אולם?
א': גני פקאן
ב': איפה זה?
א': רחוק, ימינה, דרך חצץ, שם.
ב': יש די-ג'יי?
א': שניים. אחד מזרחי אחד אשכנזי. ויש גם במה חשמלית.
ב': וואו. רב כבר יש?
א': רב כבר אין.
ב': שמלה?
א': חמש. כולן קלות. אני מחליפה במהלך הערב. ויש גם שטיח לבן ארוך בדרך לחופה, עם פרחים, סחלבים, וישמיעו שיר של שלומי שבת, לא חשוב איזה, ויהיה מרגש וקר, כי ישימו את המזגן על פול ווליום, ותהיה לאורחים אפשרות לבחור בין בקר ודג, ויהיה גם תירס גמדי בכניסה, איפה שישימו את הצ'קים, וזהו נראה לי.
ב': עם מי את מתחתנת?
א': לא יודעת עדיין, עוד לא יצאתי לבליינד-דייט. רק בשמונה. מה אתה אומר, החצאית הכחולה מתאימה לי?
שירה בציבור           

"אם תרצו – אין זו אגדה." תיאודור הרצל אמר את זה. "לשלמה יש גיטרה בצבע לבן". ברי סחרוף אמר את זה. "השבוע 'שירה בציבור' תהיה על להקת 'הבמה החשמלית'". אני אמרתי את זה. עכשיו. ולכן, נעבור לעסוק בשלמה מזרחי, בלהקתו "הבמה החשמלית" ובגיטרה שלו, אותה הילל ברי אינספור פעמים (אבל בעיקר בשיר "כמה יוסי"), כמו אינספור אמנים ויודעי-נגן שהיו משוכנעים שהאזינו זה עתה לג'ימי הנדריקס הישראלי. ולא סתם. איך שהוא ניגן, זה רק הטובים באמת יכולים. גם סינגולדה. אז הנה כי כן נעשה כבוד לשלמה מזרחי וללהקתו העלומה והחשמלית.
השנה: 1961. משפחת מזרחי עובדת קשה על מנת לפרנס את המוני צאצאיה. אבא מזרחי מוכר לבן במכולת שלו שבשוק מחנה יהודה. אמא מזרחי מתקשרת עם שני בניה החירשים-אילמים בעזרת סימנים שלמדה ממרסל מרסו, וביד השניה מיניקה את שאר הילדים. אחד הילדים, שלמה, חגג לא מזמן בר-מצווה. איך שהוא עלה לתורה, כולם ניבאו שיום יבוא ותהיה לו להקה והוא יהיה גיטריסט. בעיקר בשלב של הטופי. ולא סתם ניבאו: בימי הקיץ החמים היה שלמה ניצב מאחורי הקופה במכולת ומתאמן על הגיטרה החדשה שלו. אקורד אחר אקורד פרט שלמה, עד שהגיע לגיל 18 והקים להקת קצב ירושלמית מצליחה – "השחפים".הלהקה הופיעה לא מעט בסניף מפלגת העבודה בירושלים עם קאוורים מחוץ-לארץ, יה-יה-יה ישר מאמריקה, עם פידבקים בגיטרה הפרועה של שלמה מזרחי. "וואו," אמר הקהל ונס על נפשו, בזמן ששלמה ניגן את "ירושלים של זהב" כשהגיטרה מאחורי הראש בסגנון הנדריקס. הקהל נבהל, מחה וברח. ושלמה מזרחי הפך את מלחמת ששת הימים ממציאות למיתוס, על אף שאירעה רק לפני שתי שניות והשיריון עשה היסטוריה.

                         הכתובת לא משקרת. זאת באמת הבמה החשמלית

האוניברסיטה העברית בירושלים תססה בסוף שנות השישים כמו שרק אוניברסיטאות עבריות בירושלים יכולות לתסוס בסוף שנות השישים. כמה גאייס יהודים, סטודנטים אמריקאים באוניברסיטה, הקימו להקה איתה הופיעו ברחבי האוניברסיטה. מויש דנבורג וסטיב גילסטון שרו ופרטו על גיטרה. היה שמח. הנגנים הביטניקים מגודלי השיער הביאו רוח נעורים לירושלים המשוחררת. רני וולפסון הצטרף בקלידים, חיים כהן בבס ורפי כנפו תופף. שלמה מזרחי החליף את סטיב בגיטרה, וביחד יצאו משערי האוניברסיטה להופעות ברחבי ירושלים, בפני גיבורי מעמד הפועלים. "הבמה החשמלית" הפכה ללהקת הקצב הטובה בירושלים (וזה עניין של דעה) וללהקת הקצב הירושלמית הראשונה שמוציאה תקליטון (וזה עניין של עובדה). התקליטון הכיל שני שירים שמויש דנבורג כתב, לשם שינוי בעברית: "אהבה מסוג חדש" ו"איזה בוקר נפלא". דנבורג לא היה רגיל לכתוב בעברית, וכתב בשפה מליצית. חברתו, תמי אדלר, ששרה את השירים, לא ידעה עברית וקראה את המילים באותיות לטיניות. לא צריך שמיעה אבסולוטית בשביל לשים לב למבטא. אצל ג'וזי כץ זה עבד שנה לפני -כן באופן חלק יותר, בעיקר משום שידעה עברית. בתקליטון הזה שלמה מזרחי היה חבר טרי, וניגן רק גיטרה מלווה, אבל הסגנון הסן-פרנסיסקואי, האיירפליינס סטייל, של הסיקסטיז השתלט עד מהרה על ירושלים.


התקליטון יצא אבל הלהקה התפרקה. טו באד, אבל לא לאורך זמן. באמצע 1969 "הבמה החשמלית" חזרה להתחבר לשקע, בהרכב מחודש: דובי אלדמע שר, אלי טובול תופף, שלדון כהן על הבס ושלמה מזרחי על הגיטרה. חבורה של פרענקים משכונות המצוקה של ירושלים, מנחלאות ומוסררה. כאלה שמופיעים בפני צעירים מזרחיים פורקי עול, בזמן שהגיטרה החשמלית היתה התחליף שלהם לשירי האומצה-אומצה של הלהקות הצבאיות, שבקעו מכל רדיו בסביבה. "הבמה החשמלית" הפכה להיות כך גם במה להתפוצצות חשמלית של כעסים, עם כוכבי שמש, הצעיר ממוסררה, שעלה לבמה, חטף את המיקרופון והזמין את הקהל לבוא להפגנה של הפנתרים השחורים. הפנתרים השחורים? מה זה אמריקה פה? זאת לפחות היתה ההשראה ל"דפוקים", שארגנו הפגנה של אלפים בכיכר ציון במאי 71', מה שהוביל את המשטרה למסקנה שאין מנוס אלא שימוש בכוח. ככה זה כראש הממשלה אומרת ש"הם אינם בחורים נחמדים". ההפגנות פוזרו, ונשאר רק הד אפקט הגיטרה בצבע לבן. הלהקה עברה מהופעות סולו להופעות אורח בתקליטים של אחרים, בין השאר בתקליט אוונגרדי ומהפכני של יוצא להקת פיקוד צפון, דני בן ישראל, שהביא לישראל פסיכדליות בריאה באלבום "חנטריש 3 ורבע", בו הבמה החשמלית ניגנה באולפן בלייב, ג'אם מוקלט עם מילים ולחן פרועים, סוג של "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", רק שהפעם דני בן ישראל והבמה החשמלית ניגנו נגד כולם. כמו התקליט של קראוס, גם התקליט הזה יצא בשושו, והבמה לא קיבלה את הקרדיט.


הבמה החשמלית המשיכה להופיע בשנות השבעים בקאוורים לשירים של הקרים והדורז, בין השאר, כששלום בן-יקר מחליף את שלדון כהן על הבס, וניגנו גם בהפקות ובאלבומים של אמנים חתרניים באותה תקופה, כמו צביקה פיק והמחזמר "קרחת", של יהונתן גפן, מישה סגל ואלונה טוראל, שניגנה גם על הקלידים. הבמה החשמלית חישמלו את האווירה והגיטרה של שלמה ייבבה ברכות, אבל המחזמר כשל. לפחות הסרט "קוקו בן 19" הצליח איכשהו, ולשלמה אחוזים בהצלחה.


המזל לא האיר לחב'רה האלה פנים. בשנת 72' נסעו שלמה מזרחי ואלי טובול לעניין חברות תקליטים בלונדון להוציא להם תקליט. בינתיים עבדו כפועלי בניין, אבל לא עוררו עניין בבחורות שעוברות יום-יום בתשע, אבל כן עוררו עניין בחברת תקליטים שרצתה להחתים אותם. רצה הגורל וכל כלי הנגינה והציוד נגנבו להם חרישית, והשניים שבו ארצה במפח נפש. כפעולת תגמול החליפו את שלום בן-יקר ביורם חסיד על הבס. מקרה דומה אירע למזרחי שלוש שנים אחר-כך, כשהוזמן לאמריקה מחברת קולומביה, אבל בעצירת ביניים בהולנד נפסלה לו הוויזה, מה שאילץ אותו להקליט בהולנד אלבום גנוז של הלהקה, תחת השם "להקת המלך שלמה".
סדרת מפחי הנפש ליוותה את שלמה מזרחי ואת ההרכב של הבמה החשמלית מעתה ועד עולם. בין מפח אחד למשנהו עוד הספיקו לעבוד ולהקליט פה ושם אצל אמנים שונים בתקליטים שונים ומשונים. שלמה מזרחי נכנס להרפתקה קצרה ב"כיף התקווה הטובה" מחד, ומאידך דחה את אריק איינשטיין, שהציע לו ללוות אותו בגיטרה.  בשנת 80' הקים גרסה נוספת של הלהקה, עם שוקי שלו על הבס ואלי זק בגיטרה מלווה, אבל למרות כמה שיתופי פעולה פורים, הלהקה התפרקה בפעם האחרונה ב-1983. אלא שהבמה החשמלית עבדה גם עם צביקה פיק, ושמעה על המושג 'קאמבק'. ב-2007 עשו החברים מעשה כוורת, והתאחדו לשלוש הופעות (מזרחי, טובול, אלדמע ובן-יקר), בעקבות פניה של הבמאי ניסים מוסק, שעשה עליהם סרט תיעודי. מכל ההופעות ומכל ההקלטות, נותר מלהקת "הבמה החשמלית" טעם של החמצה, ממה שהיתה תקווה גדולה. אבל זה היה גורלן של מרבית להקות הקצב בסוף שנות השישים, ואת הנעשה אין להשיב. מה שנותר הוא רק לזכור שיש גיטריסט בישראל ושמו שלמה מזרחי, והיתה להקה בירושלים ושמה "הבמה החשמלית". ולשלמה יש גיטרה בצבע לבן, גם אם לפעמים היא בצבע חום.


היכן התרבות
 
קשה למצוא ביוטיוב סרטונים שיש להם מאות לייקים אבל אפילו לא דיסלייק אחד. כשצופים בסדרת המערכונים האינטרנטית החדשה "משיח", אפשר להבין למה. אין סיבה לא לאהוב את הקומדיה האינטליגנטית והמצחיקה הזאת. פשוט אין. אלא אם כן ממש רוצים.


משיח הוא דמות פיקטיבית שיצר אודי כגן. כגן אינו שחקן במקצועו, ומרגישים את זה לטובה. יש לו תזמון קומי אדיר וטיימינג מטורף, שזה אותו דבר. הוא חובש פאה נוכרית ומתנהל כדמות שאינה מודעת לעצמה אך מרוכזת בעצמה, בדומה לאבי הזמר או לאבי משולם ב"המשרד". המשותף לשלושת הפרויקטים הוא המונוקומנטריות (כאילו תיעודי) שמתבססת על אספקטים קומיים כמו הפתעה ומבוכה. אין פלא שעוזי וייל, יוצר "המשרד", אהב את "משיח". התסריט של "משיח" מהודק, העריכה אפקטיבית, הפאנצ'ים זורמים כיין והניגוד בין שתי הדמויות הראשיות לבין שאר האנשים הנורמטיביים יוצר גיחוך בריא. מעבר לכל זה, ההתעסקות הכפייתית של משיח בסמלים זניחים של שנות השמונים מגחיכה את הסיטואציה עוד יותר. משיח, בסיוע עוזרו, תקוע בשנות השמונים אבל מנסה להתחבר לשפת הצעירים של היום, בדרך מגושמת-משהו, כשהוא בטוח שהוא להיט למרות רצף הכשלונות שבעיניו הם רק כישלון של החברה שלא ראתה אותו. רצף "להיטיו" דומה ל"להיטיהם" של זמרים נשכחים מהאייטיז, שם משיח עדיין תקוע, גם היום בעידן האינטרנט.


בניגוד למשיח, יוצרו אודי כגן דווקא מעודכן ומחובר למדיה הדיגיטלית. לאחר שיצר את הסדרה עם ידידתו הותיקה דנה פוליג, ועם יובל נטר, עשתה הסדרה את דרכה בנפתולי התעשייה, כשהיא נדחית שוב ושוב. בלית ברירה, אבל בהחלטה שזה הדבר הנכון ביותר עבורה, החליטו להוציא את הסדרה במרשתת הבינלאומית. יוטיוב ופייסבוק עשו את העבודה, והמניות של כגן וחבריו עלו. איך שגלגל מסתובב לו, כי עכשיו הטלוויזיה פתאום כן מתעניינת (מקרה דומה קרה עם רועי כפרי ווניה היימן בסדרה "בקיצור"). בסדרה "משיח" אודי כגן ועמית איצקר מזהים איך עובדת קומדיה טובה, ופועלים בחוכמה. הדמויות אמנם הזויות, אבל לא ביזאריות ולא מגוחכות. הן לגמרי רציניות, אך תלושות מהמציאות, והקונטקסט הוא שעושה את העבודה. הרעיון התחיל בכלל מאביו של כגן, שהיה בעל אולם אירועים באייטיז, ושם עלו מיטב "כוכבי הזמר" והתקליטנים (אחד מהם אפשר לראות כאן, מציג קטע ראפ בדומה למשיח בפרק הראשון), שהיום מזכירים נשכחות (ולאו דווקא בקטע הנוסטלגי). "משיח", היום, מציבה אלטרנטיבה לטלוויזיה כסדרת נישה קצרה באינטרנט שיכולה להתפתח לסדרות נוספות אצל יוצרים נוספים. כשאין לחץ של תקציב והחלטות ניהוליות, אפשר להתפרע. וההומור של אודי כגן מתאים למשבצת הזאת היטב, עם הלהיט הדוקומנטרי, שבדומה לאבי דנגור, מתחיל מלמטה ויעלה כל הדרך למעלה. והפעם, בלי חוסר עדכניות ובלי חוסר מודעות מביך.


אתנחתא מוזיקלית

תאוריית הקשר



גבי שושן, עוד לפני להקת "השוקולדה", היה נער מרוקאי בן 15 שהצטרף לניסים סרוסי ללהקת הקצב שלהם, "הגולדפינגרז". גבי שושן בחר בכיוון מוזיקלי פופי קצבי ברוח התקופה, עם גיטרות ותופים. אבל 16 מלאו לנער, והוא בחר להשתטות קצת לפעמים עם מחזות זמר כמו "שיער" ו"קזבלן", באופן שהתאים לתבנית שבחרו לעצמם בשנות השישים-שבעים אותם עולים מארצות המזרח: השחור האמריקאי ה'קול' והחצוף, זה שגם שומעים אותו ומקשיבים לו. היו שבחרו ללכת לכיוון של להקות קצב, כמו 'האריות' ו'גן עדן', והיו כאלה שבחרו באופציה השניה, הפופית יותר, כמו ניסים סרוסי, חברו של שושן מימי הנעורים.


ניסים סרוסי בחר בסטייל איטלקי-צרפתי, אבל היה רק עשור בארץ, עולה חדש מתוניס, כשהוציא את הלהיט "אשליות". השיר הזה היה – במילים, בלחן ובהגשה - הקול של המוזיקה של הדור השני מארצות המזרח, שדווקא ניסה להתקבל למיינסטרים. זה דווקא לא עשה רושם מיוחד על ירון לונדון, שבתוכניתו "טנדו", ב-75', ראיין אותו ודי התנשא עליו כמו שהוא רגיל. שנה לאחר-מכן סרוסי אמר "איני יכול", ועבר לצרפת, שם הוא מופיע עד היום. בצרפת ידעו להעריך זמר בסדר הגודל של סרוסי, עם עוצמות קול אדירות, כריזמה וגרוב שהזכיר את ג'יימס בראון האגדי. ולא סתם. ניסים סרוסי התאים כמו כפפה ליד למשבצת של ג'יימס בראון, באופן כזה שהיה נסתר מעיני הבוהמה התל-אביבית. מצד שני, גם ג'יימס בראון וריי צ'רלס לא היו אז באותו לבל כמו אלביס, כשההבדל המרכזי ביניהם היה שג'יימס היה בראון.


מי שדווקא כן זיהה את הקשר לשחורים באמריקה היו אותם פנתרים שחורים, עליהם גולדה מאיר אמרה שאינם בחורים נחמדים וניפנפה אותם כאילו היו דפני ליף בפגישה בין נתניהו לשטייניץ. צ'רלי ביטון, שאמר על חברי "הבמה החשמלית" שלמדו בדרך הקשה את המוזיקה בהיותם אנשי שכונות, היה ממייסדי תנועת המרי העממית שטענה לקיפוח עדתי. לא סוד הוא שמרטין לותר קינג ז"ל שימש להם השראה. אל תקרא לי שחור, צעקו מכאן ומשם, וההגמוניה הלבנה המבוססת לא ידעה איך לאכול אותם. אל תוך משבר הזהויות הזה הגיע אבנר גדסי, שלא היה לו הסאונד של להקות הקצב, אז הוא נע בין הגרוביות השחורה של ג'יימס בראון לבין גיטרות ספרדיות שלקראת סוף שנות השבעים התחברו לסאונד המזרחי. את השיר "נפרדנו כך" הלחין גדסי למילים של סמדר שיר, שכתבה את השיר בגיל 14, אחרי שאמה טלפנה לאביו של דודו טופז בן ה-25 וביקשה ממנו שהשניים יפסיקו את הקשר. בכל זאת, 11 שנה הבדל, ועוד עם אחד שנושך את נטליה אוררו. אבל מכל הכאב הפרידה של הנערה, נותר בעיקר הלחן סטייל פסטיבל סן-רמו, והקול הפוצע של אחד מגדולי הזמר הישראלי. ובכל מקרה, נשמע שיר אחר.


וכשמדברים על זמר ענק עם קול אדיר, קשה שלא להזכיר את בועז שרעבי. שרעבי נולד בארץ, בתל אביב, ובנעוריו היה מתופף שפה ושם גם שר רוק, בעיקר בלהקה עם מיקי גבריאלוב וגרי אקשטיין, "כובשי הקצב". את קריירת הסולו של השירה התחיל דווקא באנגלית. בועז שרעבי לא ניסה להיות רוקיסט, לא ניסה לעשות מוזיקה מזרחית ולא ניסה לשיר פופ גרובי. הוא התקבל למיינסטרים משום שהיה במקום הנכון בזמן הנכון, עם שירים של אהוד מנור ועוזי חיטמן, שירים שהלחין במטעמים של מוזיקת נשמה. הלחנים, הקול והביצועים הפכו את השירים של בועז שרעבי לנגישים עבור רוב הישראליים, שהפכו סבלניים יותר לסגנונות חדשים החל ממלחמת יום כיפור, כשתם עידן. עשר השנים של הסבנטיז, בין המלחמות, נתנו לישראל להבשיל פירות לקראת המאכל הלאומי, העממי. והיתה גם תקווה לקראת סוף העשור: הלוואי... שייפגשו מזרח ומערב. בועז שרעבי הלחין את זה יפה במוזיקת נשמה עם מקצב אפריקאי, פופי, מונוטוני, ועם פזמון טא-נא-נאיי ג'אזי.


מוזיקת נשמה, גוספל, בלוז של כאב ושמחה. אלה היו המרכיבים של השחורים באמריקה, הגאים בשורשיהם, במוזיקה שהיתה מוקצית עד אמצע שנות החמישים, ומאז, לאט לאט, התקבלה למרכז. אריתה פרנקלין וטינה טרנר היו שתיים מזמרות הסול הבולטות של אמריקה, שהשפיעו בין היתר גם על המוזיקה בישראל.


בעוד שוויטני יוסטון והג'קסונים פנו לכיוונים פופיים יותר, ואיתם יזהר כהן וגלי עטרי (בין היתר), מרגלית צנעני הושפעה עמוקות ממוזיקת הנשמה האמריקאית, על שלל המנעדים הקוליים והמחוות הגופניות של המאמות. אותו בלוז שמשלב בין צעקה לסיפור, בין סיפור חיים לדיאלוג עם הקהל. כמו גבי שושן, גם היא השתתפה במחזמר "שיער" ובסרט "קזבלן", גם היא על תקן השחורה הקולית, החצופה הצעירה שבועטת בממסד. ומרגול, נתנייתית צעירה ילידת תימן, לקחה את המרכיבים השחורים של הסול האמריקאי אל המוזיקה שלה, ופצחה בקריירה מרשימה. הקול וההגשה לא נופלים במאום מגדולות זמרות הנשמה האמריקאיות, וביניהן אריתה וטינה.


באותה קטגוריה אפשר אולי להזכיר את שלומי שבת, שרק בגלל הרוח עבר סגנונות גם ללטיני וים-תיכוני. איך שלא יהיה – מוזיקת הקצב של הסיקסטיז, הגרוביות הפופית של הסבנטיז והסול והבלוז של האייטיז – כל אלה שימשו את הזמרים המזרחיים בארץ כשהשחורים באמריקה משמשים להם מודל. אבל זאת אינה מוזיקה מזרחית. המוזיקה המזרחית פרצה לקראת שנות השמונים, כשהקרקע כבר היתה בשלה לקבל אותם. אביהו מדינה, אהובה עוזרי, זוהר ארגוב, חיים משה ושימי תבורי. זוהר ארגוב עוד ניסה בהתחלה להתקבל למיינסטרים עם תקליטון גרוב מערבי בסאונד של להקות הקצב, אבל זוהר ארגוב, למרות שמו החדש כשמו של סשה הגאון, היה עורקבי משיכון המזרח, ולא יכול היה להתקבל לבוהמה, ולא הושמע ברדיו. בקליפ הבא מומלץ להתעלם מהאפקטים המשוכללים ולהתרכז במוזיקה.


הניסיון הזה נכשל. את התקליטון החליפו הקסטות, שהושמעו בתחנה המרכזית ונחטפו כלחמניות טריות. הזמרים המזרחיים התחילו לעשות מוזיקה מזרחית פופית. לקראת סוף שנות התשעים אתניקס ואייל גולן, עם שרית חדד, השלימו את המהפך. קצת אחר-כך גם מושיק עפיה וקובי פרץ. וגם דודו אהרון, משה פרץ ועומר אדם. כיום, אחרי כל הפופ הטורקי-בולגרי-יווני, הפרוייקט של רביבו מתגעגע לחפלות של דקלון, חופני וזוהר, ליהודה קיסר ולאהובה עוזרי. הזהות המזרחית חיה עם עצמה בשלום פחות או יותר (למרות טענות חוזרות ונשנות על קיפוח, ע"ע פרשת השטרות החדשים), ואת כל זה התחילו אותם זמרים שמצאו להם מודל מחו"ל, בימים שמוזיקה מזרחית היתה מוקצית מחמת בורות.


אומרים שהיה פה שמח

דומינו גרוס (אדיר מילר, רועי בר-נתן ושגית סול) לחוצים על חתונה.


כיבוי אורות

הכינו את הצ'קים, פרשו את ההינומה, הפעילו את הרמקולים, יש פה חתונה. ועוד חתונה ועוד חתונה ועוד חתונה. אז עד סוף העונה, ובכלל, שהיה במזל.
שבת שלום וחג שמח.