יום שישי, 5 באפריל 2013

היום יום הולדת



הייקו לשבת

הרכבת תיכנס מיד לתחנת
'אושוויץ-בירקנאו'.
היציאה מהתחנה באמצעות הארובה בלבד      
                               
               פנחס הכרוז מתלוצץ לקראת "תל אביב השלום".

מה העניין

בעניין שנה לדיבוק



יום הולדת, חגיגה נחמדת (מה זה נחמדת?), מה נעים ומה נחמד שכל בן וכל בת לא נולדו ביום אחד (כי היה עומס בחדרי הלידה?), רק ביום הולדת, רק ביום הולדת, רק ביום הולדת, רק ביום הולדת, רק ביום הולדת, רק ביום הולדת, רק ביום הולדת, רק ביום... היי, לאן אתם הולכים? מומולדת לדיבוק, בואו התכבדו.



מחר, 6/4, תימלא שנה למהדורה הראשונה של הבלוג הזה, המכונה "הדיבוק". יום חג הוא לישראל. מכל קצוות הבלוגים בארץ יבואו לשים זר פרחים על ראשו של הפרזנטור צהוב הרקע וירימו אותו פעמיים (באופטימיות לשנה הבאה). גם אתם מוזמנים להניח לרגליו מנחות וזבחים ולקבל בתמורה שקיות הפתעה עם בפלה "טוב-טעם" ומסטיק אורביט. מה לעשות, אין תקציב לחגיגות ענק. במקור תוכננה עצרת תמיכה בכיכר רבין, אבל רבין נרצח. בלית ברירה, נסתפק בקריאות כיפאק-היי: כיפאק...

אוקיי, אין היענות. כמה צפוי. בשל חוסר עניין לציבור, נפסיק את החגיגות לעת עתה ונעבור לנתונים היבשים המסכמים תקופה. "הדיבוק" הוא בלוג תרבות והומור רלוונטי ואקטואלי כאחד. מספר המהדורות עד כה: 40 (כולל לקט). מס' המערכונים של תרגום פיקטיבי: 10. מס' התקלות הטכניות: חצי מיליון. מס' הצפיות ב-YouTube: 3916 . מס' הצפיות ב-Flix: 14,042. מס' הלייקים בפייסבוק: 27. מס' השחקנים שהשתתפו במערכונים: 13. מס' השחקנים שמצטערים שהשתתפו במערכונים: 13. מס' הפרסומות הסמויות שהדיבוק ניסה לשתול: 2 (טוב-טעם ומסטיק אורביט). אז נחליף ממתקים ונחזור למסיבה.

יומולדת ל'הדיבוק', השמחה לילדים. יומולדת ל'הדיבוק', השמחה גם לגולשים. בידיים – טח טח טח, וברגליים – טראח טראח טראח. לה-לה-לה X6, אחת שתיים שלוש. לה-לה-לה X6, אחת שתיים שלוש.


יום הולדת/ ברי סחרוף



היום יום הולדת
תראי יש פה סוד ישן חדש
לפרוס את הלחם
לגעת במשהו קצת מושלם

כבר אמצע הלילה
חשבתי אולי כדאי לישון
אבל משהו תקוע
תקוע עמוק בתוך הגרון

נכון את יודעת
כל כך משגעת
לפני שאת בורחת
בואי בלי פחד
קחי אותי ככה

היום יום הולדת
חשבתי כמעט על כל הפרטים
הזמנתי לך חדר
שמיים כחולים עם כוכבים

נכון את יודעת...

 
תראו מה זה

איזה כיף זה יומולדת. מתן מלמן חוגג ונהנה.


דיבור בצד



א': מזל טוב.
ב': תודה.
א': שיהיה במזל.
ב': תודה.
א': מתי יבואו כולם?
ב': מחכים.
א': כבר למעלה משעה.
ב': זה נכון.
א': ואף אחד לא בא.
ב': יבואו... אם ירצה השם.
א': הוא ירצה?
ב': אין סיבה שלא.
א': יש כיבוד?
ב': יש שקית הפתעה.
א': יש בפנים רק בפלה טוב-טעם ומסטיק אורביט.
ב': או-הו, יש לו גם דרישות.
א': סליחה.
ב': סלחתי.
א': מזל טוב.
ב': אמרת.
א': תגיד תודה.
ב': אמרתי.
א': הבאתי לך מתנה.
ב': ראיתי, תודה.
א': אתה לא פותח?
ב': זה לא עטוף.
א': עדיין כדאי לפתוח.
ב': אני רואה שזה פטיש.
א': מזכוכית.
ב': שימושי. בדיוק מה שהייתי צריך.
א': יש פתק החלפה.
ב': איפה?
א': נרטב.
ב': אה.
א': אף אחד לא בא.
ב': סיוון כתבה אס-אם-אס.
א': אם תזכרי אותי סיוון.
ב': וברטה אמרה מזל טוב בפייסבוק.
א': הפייסבוק הזה זה משהו.
ב': עם תמונה של עוגה.
א': היום הכל הולך על מחשבים.
ב': וצירפה סרטון של חתולה.
א': היום מי שלא למד מחשבים לא סופרים אותו.
ב': או תינוק, לא זוכר.
א': היי-טק, היי-טק. זה מה שהולך היום. היי-טק.
ב': או שזה היה שיר של הביטלס בכלל.
א': טוב, אז אני אזוז לי.
ב': אולי שגיא יבוא עוד מעט.
א': לא, אני... יש לי חוג.
ב': איזה חוג?
א': ביי.
ב': איזה חוג?
א': מזל טוב.
ב': איזה חוג?

שירה בציבור           

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

יגאל בשארי נולד במושבה נחלת-יהודה שבפאתי ראשון לציון, בן להורים ילידי הארץ ממוצא תימני, נכד למקימי המושבה. ילד מוזיקלי היה יגאל, שר ומנגן בגיטרה, ניזון מעשרות סגנונות שהושמעו בבית. חבר ילדות של ספי ריבלין מראשל"צ; למד דרמה בתל-אביב בבי"ס לאומנויות 'רננים' עם שלמה בראבא, דבלה גליקמן ושלומית אהרון, איתה הקים בגיל 15 את הצמד "יגאל ושלומית" וביחד (אך בנפרד, כל אחד סולו) הופיעו על במות והושמעו ברדיו. את השיר הראשון שהלחין כתב למילים של חברו שלמה בראבא: "יש לי וספה מ-62/ ועליה חברה לי יש/ אך החברה ברחה לחיים/ כי לו יש מודל 66'." שיר מופת. בגיל 15 יגאל בשארי הפך מילד פלא לפלא ילד, זמר מתחיל. פחות משנתיים מאוחר יותר נלקח להופיע אצל גיורא גודיק במחזמר "איי לייק מייק" עם חבריו, שלומית אהרון ומוטי גלעדי, שהציע לו לעברת את השם. "תוריד את האות אל"ף", יעץ לו. שבוע הסתובב עם השם יגאל בארי. "לא מסתדר לי טוב," אמר. השם שונה ליגאל גולן, בהשפעת מלחמת ששת הימים וכיבוש הגולן. וכשגם זה לא נשמע טוב, יצא מהארכיון עוד שם תנכ"י עברי שורשי. באותו זמן הוציא את התקליטון הראשון (ששיר מתוכו מוצג למעלה) תחת השם "יגאל בשן". למרות הראשוניות, התקליטון זכה להצלחה והושמע ברדיו, ויגאל בשן הפך לאליל נוער הרבה לפני כוכב נולד.

עם האוכל בא התיאבון. יגאל בשן כבש את הארץ בגיל 18, זכה בפרס 'כינור דוד' ובפסטיבל הזמר והפזמון, במקום השני בפסטיבל הזמר החסידי (עם "עושה שלום") והוציא תקליטון נוסף, נישא על גבי הערצה ואהדה כשהוא נבחר לזמר השנה של גלי-צה"ל. ואפרופו צה"ל, יום הגיוס התקרב וישראל נכנסה לשש שנות השיכרון שלה בין המלחמות. הגנרלים היו חצי אלוהים, הלהקות הצבאיות היו המושמעות ביותר ברדיו. כל אלופי הפיקוד עמדו בתור בשביל הנער יגאל בשן, כל אחד מהם עושה הכל בשביל שיצטרף ללהקה שלהם. הגדיל לעשות אלוף פיקוד צפון דדו אלעזר, שהזמין את יגאל לארוחת צהריים בה לא חסך הנער דרישותיו מהאלוף הנערץ. כמו סביב חוזה טאלנט פרט יגאל בשן אינספור תנאים ודרישות שיאפשרו לו להקליט ולהופיע לבד בזמן השירות. אוקיי, חתם דדו ויגאל הצטרף ללהקת פיקוד צפון. במקביל הוציא שני תקליטים, אך שם, בלהקה הצבאית, עלתה קרנו בעיני הציבור עוד יותר, עם להיטים חדשים בהם פיזז ורקד, כולל "מתוק מתוק", שזכה בתואר שיר השנה של 'קול ישראל' וגם זכה לפרודיה של חבורת 'לול' בכיכובה של תיקי דיין.



עם השחרור הגיע תקליט נוסף, "להשתחרר",  נפרד מהחאקי ומהלהקה והסתער על החיים האזרחיים בנישואים לאהובתו מיקה מרידור ובאינספור תארים נוספים, מועמדויות, השמעות, מכירות תקליטים וזכייה בפסטיבלי הזמר כמבצע ומלחין. מפה לשם כוכבו עלה עוד יותר והוא לוהק לסרטו של ג'ורג' עובדיה, שרית, לו גם הלחין ושר את הפסקול. ב-73' הציגה אותו רבקה מיכאלי בפסטיבל הזמר והפזמון כמלחין השיר הזוכה (למילים של חברו מוטי גלעדי ובביצוע עדנה לב), "את ואני נולדנו בתש"ח". באותה שנה הכריזה עליו גם כזוכה בפסטיבל הזמר המזרחי ובאותה הזדמנות הודיעה לו על הולדת בנו הבכור, אורי (אפרופו לידה בלייב: מקורות יודעי דבר מספרים שדורית ראובני נתקפה צירים במהלך הופעה שלו, והובהלה אל לידתה). יגאל בשן דילג מז'אנר לז'אנר בתהליך חיפוש מתמשך של סגנון ושל קול (מהגבוה אל השקט) במה שהוא מכנה חיפוש תרבות שהמדינה הצעירה נקלעה לתוכו. במהלך החיפוש הזה הבליט גם את שורשיו התימניים, אותם יצק לצד מקורות מערביים. כך בשיר "יש לי ציפור קטנה בלב", במעבר בין הבית לפזמון. את השיר הזה כתב לאחר ששיר שכתב באותו לחן לגשש החיוור לא התקבל על-ידם. יוסי בנאי עודד את העלם הצעיר, ואמר: "יש לי ציפור קטנה בלב והיא עושה בי מנגינות. לך הביתה ותחשוב על היתר". כך עשה. השיר התקבל באהדה.






ולא רק השיר. יגאל בשן הפך לסופרסטאר. "הקהל היה צורח, החיצוניות היתה חשובה," שחזר שנים אחר-כך, "לא היה תכנון, לא היתה מטרה. לא ידעתי מה אני עושה. כל פעם הייתי בטוח שזו השנה האחרונה שאני מופיע." בגיל 23 נאלץ יגאל בשן להתמודד עם ניהול משפחה וקריירה בחיפוש מתמיד, בצל הערצה מטורפת שכמוה לא ידעה הארץ הרבה. אפילו הפסיכולוג של 'זהו זה' לא ידע איך לאכול את התופעה של הערצת אלילי מוזיקה. יגאל בשן עצמו נע ונד בין הופעות להקלטות, וגם ניסה כוחו בחיקויים עם טוביה צפיר. כל אלה היו הסיפתח לקריירה בינלאומית קצרה. במהלך חופשה בים המלח נח נשיא חברת ההקלטות במלון, וצפה בערוץ הישראלי היחיד, בו זימר יגאל בשן באותו זמן. כבוד הנשיא התלהב, והחתים את יגאל על הקלטת ארבעה תקליטים. יגאל הקליט גרסאות באנגלית לשיריו וכמו-כן גם שירים מקוריים שכתבו לו, בין היתר, אלטון ג'ון ובריאן אדמס. כמו שלמה ארצי ושלום חנוך, גם יגאל בשן ניסה כוחו באנגלית וראה שהוא לא מצליח כמו בארץ. אחרי שלושה תקליטים עזב וחזר לארץ, לביתו שלו.





יגאל ניסה כוחו באנגלית כמו ברוק, בבלדות ובסגנון ים-תיכוני, אבל את עיקר תהילתו עשה לאחר מכן, בחברת קהל המעריצים הצעיר. ב-1979 השתתף בפסטיבל שירי הילדים עם השיר "ילד פלא", אותו שר עם הילדה ג'ני בלום (לימים שדרנית ברדיו) ומאז כבש בסערה את שוק הילדים באינספור פסטיגלים (בין היתר, בפסטיגל 84' עם השיר "ציגלה ביגלה בום" ובפסטיגל 85' עם "אדוני ראש העיר" (לצד הרקדן הצעיר יחזקאל לזרוב). אבל מעבר לכל תרועות הפסטיבלים והפסטיגלים וההשתתפות במחזמר לילדים, הגרעין הקשה היה ונותר שלישיית "הופה היי", שהתחילה את דרכה כשלישיית "כמו צועני".

אחרי פעמיים בהן השתתף בתחרות הקדם אירוויזיון (עם "תן לי" ו"זה הרגע") קיבל יגאל בשן טלפון מאחד, עוזי חיטמן שמו, שהציע לו לשיר בקדם של 1985 שיר שכתב, "כמו צועני" שמו. יגאל, שבע קדמים, סירב בנימוס. עוזי התעקש, והשניים נפגשו. אחרי ששמע את השיר הסכים, בתנאי שעוזי יחלוק איתו את הפאדיחה. עוזי הסכים. השיר היה ג'יפסי למדי, והצריך כינור ומפוחית. פנו לכנר יונתן מילר. השלושה עלו לבמה לבצע ברוח שטותית-משהו את השיר "כמו צועני" תחת השם הלא-מחייב "כמו צועני". השיר זכה להצלחה, אבל הגיע רק למקום השני כשהוא מפסיד בנקודה אחת לשיר הזוכה, "עולה עולה" של יזהר כהן. השלישייה לקחו את ההפסד בסבבה, ועוזי חיטמן כתב שיר נוסף לשלישייה המתגבשת, אותו הלחין יגאל בשן: "אנחנו נשארים בארץ", עם השורות האלמותיות המתייחסות להפסד שהיה לכמעט-ניצחון, פלוס מחשבות על המציאות בארץ: הדשדוש בלבנון והאינפלציה: "חשבנו כמעט, עוד מעט, אורזים מזוודה/ לקחנו פסנתר, זה לא עוזר, בגלל נקודה/ מטוס עולה עולה, ליבי או בו אה בה, ואין לי נדודים של צועני/ נפלתי על פני, אבל אני עוד חי/ ככה זה להיות מקום שני/ אנחנו נשארים בארץ..."



שלישיית "כמו צועני" הצליחה גם מעבר לתחרויות הזמר השונות בקרב הילדים ואמהותיהם, הופיעה ב"סיבה למסיבה" כמו גם על הבמות במסגרת קידום התקליט המשותף והשירים הנוספים שפנו בעיקר למבוגרים, כמו "טוחנים" ו"שקט שאחרי הסערה" (על מלחמת לבנון). בשעה שהקולגות שלו עשו את דרכם במזרחית רעננה מחד וברוק צרוד מאידך, יגאל מצא את מקומו במוזיקה לכל המשפחה עם "כמו צועני", שעד מהרה הפכה למוזיקה לילדים. בזמן שעבדו על מופע של ההרכב בהפקת טמירה ירדני, קיבלה השלישייה הצעה מהטלוויזיה הישראלית לשיר ולשחק במסגרת תוכנית טלוויזיה משלהם. יגאל בשן, הצלע המרכזית בחבורה, קפץ על ההזדמנות ושינה את שם ההרכב ל"הופה היי", ע"ש שיר שכתב לגידי גוב. מאז נדדה החבורה בכל קיבוץ ועיר וכפר, עם העז לילוש ועם הסייד-קיקס ספי ריבלין וציפי שביט, גוררים אחריהם תשואות אלפיים וכפיים וקסטות לטייפ, שנחרשו עד שהסליל יצא מהמקום מרוב השמעות שירים שדיברו בגובה העיניים של הילדים: ילד קישטא, תזמורת של ממש, ילד אתה שואל, ועוד. ההופעות ותוכניות הטלוויזיה הצליחו מעל המשוער אך הופסקו לאחר שנתיים כשהנושא מוצה ויגאל בשן המשיך בענייניו. את "הופה היי" המשיך לאור הביקוש הרב עם צמד חלופי, אהרון פררה ואבי דור, ועם הכלב דומדום שהחליף את לילוש.         
בשנות התשעים, אחרי ובמקביל להופה היי, פנה יגאל להקלטת אלבומי סולו ולעבודה עם אמנים אחרים בתור כותב, מלחין, מפיק ומעבד. בין היתר עבד עם שלומי שבת, האחיות יוספי ואחינועם ניני, שם דגש תימני ברוק רך. מכאן והלאה עבד כסולו באלבומים שלא נחלו הצלחה כבעבר, וכמו עוזי חיטמן דבר זה עורר אצלו תסכול קל, עד שפרץ שוב לתודעה בשנת 2000 עם השיר "חן" של אסי וגורי, פרודיה על "סטן" של אמינם. בשנים האחרונות חווה יגאל בשן עדנה בתקליטים חדשים, בתוכנית הרדיו ברשת ב' (אותה הוא מגיש מ-99' ועד היום) ובשלל הופעות מצליחות, בהן הוא מבצע את להיטיו, מ"סיוון" ועד "נילס הולגרסון". יגאל בשן היה אליל נוער עוד כשהיה נער, ניסה כוחו ברוק לועזי ומצא את מנוחתו במוזיקה איכותית לילדים ובשירים קלים לכל המשפחה. וכמו עוזי חיטמן נע בין מזרח למערב, בין חסידי למערבי, בין ילדים למבוגרים. יוצר מבצע שנותר חלק בלתי נפרד מהפנתיאון של התרבות הישראלית והנוף הישראלי.

 
היכן התרבות


12 וחצי שנים אחרי שאיבדה את קולה חוזרת אהובה עוזרי באלבום חדש. מאחר וקולה אינו מאפשר שירה לאורך דיסק שלם, גייסה אהובה עוזרי את מיטב הזמרים בארץ, שלא היססו להגיע לביצוע שיריה. למי צלצלו הפעמונים? אהוד בנאי, חווה אלברשטיין, רונה קינן, ברי סחרוף, מאור כהן, שי צברי, גליקריה, קובי אפללו, דנה ברגר, קורין אלאל ויעל דקלבאום, ועוד טובים אחרים. עוזרי עצמה מבצעת שיר אחד, "התחפרתי", שונה ומיוחד בשל קולה, וגם מצטרפת בשיר נוסף. ומעל הכל מלווה את הזמרים בכלים דוגמת הבולבול טרנג המיתולוגי, עליו למדה לנגן ב-1968 מהמאסטר ראווי שנקר.



אהובה עוזרי, תימניה אורגינל (ואמה עלתה מאתיופיה), מחזירה את ישראל למוזיקה הים-תיכונית האמיתית, רחוק מהפופ היווני-טורקי של נוקיה. הכבוד שהזמרים רוחשים לאהובה עוזרי, מלכת הזמר המזרחי בארץ, ניכרת בכל שיר ושיר באלבום. הלחנים והעיבודים מעט דומים זה לזה והמילים פיוטיות-ישנות, כמו נלקחו מישראל של שנות השבעים, הציונית בלי להתבייש, התמימה בלי לדעת, האוהבת והנבגדת. אהובה עוזרי, באלבום "מעליי דממה", חוזרת לתודעה כמו שרק היא יכולה, בתנופת יצירה מלאת אופטימיות ואהבה.
      
                          
אתנחתא מוזיקלית


תאוריית הקשר

בכל שנה, שבוע אחרי שאחיהם המרוקאים חוגגים במימונה, מתנחמים האשכנזים בכך שיש גם מועד משלהם לציון. יום השואה בפתח וכולם במתח. הלפידים כבר בוערים חוץ מיאיר, הדגלים מתאמנים לרדת לחצי התורן ומאכל החג הרשמי, חצי תפוח אדמה לא אפוי, כבר מוגש על הצלחת. נו שוין, זה עדיף על גפילטע-פיש.

"ההומור הוא סוג של מנגנון הגנה המאפשר לאנשים להתמודד במצבים קשים," אמר זיגמונד פרויד ב-1916. "הוא אמצעי להשיג הנאה על אף האפקט המצער והמכאיב המונע זאת מהם."




ד"ר חיה אוסטרובר חקרה את נושא ההומור בשואה כמנגנון הגנה, ומוכיחה שגם במחנות הריכוז השתמשו היהודים (מי אם לא היהודים) בהומור, במגוון בדיחות על אוכל, על מצבם הבריאותי והקוסמטי, על הנאצים שסביבם, על המוות מסביב, ועל העבר וההווה. המדוכאים ביותר פיתחו גם הומור שחור ודיברו על העתיד (היא מרחיבה על כך כאן, בריאיון מעניין עם לונדון וקירשנבאום). ד"ר אוסטרובר טוענת שבשימוש בהומור טמון גרעין של אופטימיות וכך גם כותבת בספרה "ללא הומור היינו מתאבדים": "השימוש בהומור מאפשר לנו לעסוק בנושאים המטרידים אותנו מנקודת מבט לא שגרתית כי ההומור מאיר את המצב באור של אבסורד או פרדוקס ומעורר תחושה של תענוג ושעשוע. כלומר, הומור הוא איכות תפיסתית המאפשרת לנו לחוות שמחה גם כאשר אנו נמצאים במצב של עקה."




ההומור בשואה היה מנגנון הגנה כמו הומור השואה של הדור השני, ששימש מפלט מהצל שהעיב על חיי היומיום לצד ההורים הניצולים. במקביל לפורקן הרציני של פוליקר פינת ארצי, החל שטף של הומור בהקשר לשואה במהלך שנות השמונים, כשבני הדור השני היו בשנות השלושים לחייהם. דודו גבע המאייר; מודי בראון הסטנדאפיסט, שכתב לחמישייה הקאמרית בשיתוף ג'ו אל-דרור, אתגר קרת, עוזי ווייל ואסף ציפור; ארי פולמן ב"מייד אין יזראל"; כל אלה ועוד לקחו את השואה ועשו ממנה מיש-מש, לפעמים לצורכי סאטירה ולפעמים לצורכי התמודדות. כן, זהו המשך לסקירה משנה שעברה (במהדורה השניה של הדיבוק), אבל זה עדיין רלוונטי.




                                         דודו גבע מציג: התעללות בבעלי חיים.



כבר עברו השנים והדור השלישי לשואה ראה יותר מידי סרטי שואה והחליט שזה גדול עליו כל הרצינות הזאת, ולמה לא לעשות שמח. בעניין הזה רצוי לעשות הבחנה בין שני סוגים של בדחנים: אלה שנושא השואה קרוב לליבם עד שלא נותר להם אלא לצחוק עליה ועל הדרך גם להתמודד עם האובר-ממורי הזה, ואלה שלא מכירים ולא רוצים להכיר את השואה, וצוחקים עליה בלי קונטקסט ובלי טקט, במקום ובאופן שלא ראוי לצחוק. אלה לא מעניינים, אז נתייחס לסוג הראשון. הומור שואה כזה שגם נועד לביקורת חברתית נעשה ב'ארץ נהדרת', שם גילם יובל סמו מלהק לתוכנית ריאליטי בשם "המחנה". בדומה ל"ישראלי היפה", יובל סמו נפגש בתחפושת עם עמך ישראל, וחושף את פרצופו המכוער. כמובן שנעשתה עריכה סלקטיבית וכל ההמומים והמתנגדים למיניהם סוננו החוצה, אבל מספיק אותם ישראלים שיעשו הכל בשביל 15 דקות התהילה המפוקפקות שלהם כדי להמחיש את ההבדל בין הסוג הראשון (ארץ נהדרת) לסוג השני (המשתתפים האנונימיים) ביחס לשואה מזווית אחרת.

 


הקדמה הטכנולוגית מאפשרת לכל בר-דעת לפרסם הגיגים ובדוחות על השואה. מספיק להציץ בקבוצות בפייסבוק על-מנת להיווכח בקלות הדעת. בדיחות יותר מושקעות נעשו בעשרות פרודיות על סצנה מתוך הסרט "הנפילה", ברגע נפילתו של הפיהרר. סרטוני "היטלר מתעצבן" הפכו לשם דבר ברשת והפכו את הצורר הנאצי לאנושי ואפילו ישראלי. וזה מצחיק לרוב. זה מצחיק כמו שק.צטניק חזק בו מדבריו בעדותו במשפט אייכמן, שם השווה את אושוויץ לפלנטה אחרת ואת הנאצים למפלצות. הוא חזר בו כי הבין שדמוניזציה של השואה הופכת אותה למרוחקת ולא אמינה. וזה קרה. על-ידי בני אדם בשר ודם שהפכו לגזענים להחריד. וזה קורה בסוריה ובאפריקה. וזה יכול לקרות גם כאן, במימדים פחותים אך מעוררי אימה. ובגלל שהפכנו את היטלר לאנושי זה נפלא לראות אותו מובס כך. וזה מצחיק מעוד סיבה: כי זה מנחם אותנו באיזה סוג של ניחום קולקטיבי בהומור גטו שמשותף רק לקהילת היהודים-ישראליים.


סיבות עמוקות יותר להבנה למה זה מצחיק, אפשר לראות בהרצאה הזאת של מיכלי נוגה-זיק מאוניברסיטת ת"א.


אז השואה היתה איומה מכל מה שאפשר לדמיין. זה לא אומר שאי אפשר לצחוק על זה. באיזשהו אופן אנחנו גם צוחקים על עצמנו ועל העולם המטורף הזה שאנחנו חיים בו. ונסיים במערכון של "מקום לדאגה", שהמשיכה עם הדור השלישי את הומור השואה של החמישייה. ימי ויסלר מלהקת "הבילויים" (אין בגטים בגטו, אושוויץ בלוז) כתב וביים את הסאטירה הזאת, אחת מהפחות מרירות אבל כזאת שמעוררת את הדיון הישן סביב הומור שואה.


אומרים שהיה פה שמח

כמו אצל דומינו גרוס (עם אדיר מילר, רועי בר-נתן ושגית סול) מסיבת היומולדת של הדיבוק נראית בערך כך. כולכם מוזמנים.

כיבוי אורות

אז יומולדת שמח לדיבוק ולכל בני משפחתו, אושר ועושר ואלפי ברכות ואיחולים. שתזכה לשנה הבאה? איפה?! אולי כמה שבועות גג, אבל לא צריך להיות חזירים, גם שנה זה מספיק לחיות. בכל אופן, שיהיה במזל"ט.

שבת שלום ושבוע טוב.