יום שישי, 22 במרץ 2013

ליקוט הכזבים

הדיבוק – המיטב


לכאורה אמור היה להיות פה ספיישל פסח. הפקות מתפקששות ודברים כאלה קורים, אך לא תהיה לעולם מהדורה של הדיבוק בלי מערכון מקורי, כך נדרתי על קברו של רבין. לא נורא, גם ככה אף אחד לא רואה את זה אז Who gives a fuck. אבל אם ב"ארץ נהדרת" עושים לקט כל שלוש תוכניות וחצי, הדיבוק עושה כל שנה. ולא, אני לא משווה בין הפורמטים. מה אני, אלן דלון?
במהדורה הראשונה של הדיבוק היתה התייחסות לפסח, שהיה אקטואלי באותו זמן. המערכון הראשון, "הפגנה כשרה", צולם בכיכר רבין יומיים לפני מירוץ תל-אביב, ודשא סינטטי הציץ בפינת הפריים. גם השנה, דקה לפני פסח, התקיים סוג של מרתון כושל. ארז רגב ולירן קורוטקין, בוגרי "יורם לווינשטיין", משתתפים כאן במערכון הדיבוק היחיד בחייהם -  לירן בתצוגת משחק מרשימה וארז קשוב (תכונה חשובה לשחקן). זה היה כמה חודשים אחרי שטרכטנברג שחרר נפיחה בדמות דו"ח גנוז, והמחאה החברתית גוועה אל קיצה, מחאה שגם ככה יצאה משליטה מרוב דרישות. איך שלא יהיה, גם בפסח הזה, די עם המצה. מאפה מטומטם.



בשבועות הראשונים של הבלוג, היתה פינה שנקראה "דרכון זר", ובה קטעי יוטיוב בתרגום פיקטיבי. הדבר הזה נגוז לפי שעה, וזכה להפסקה ארוכה, אם לא נצחית. אחד מהקטעים האלה היה פרודיה כלשהי לסרט "ואלס עם באשיר", רק מהצד הסורי. גם היום מלחמת האזרחים בסוריה נמשכת, והסרטון הזה נראה עדיין רלוונטי וגם לא רלוונטי. לא רלוונטי כי עכשיו זה עוד פחות אמין שמישהו מהמשתתפים בפסטיבל הרצח הזה יצטער על זה אי-פעם.




בין כל 37 המערכונים ששודרו בדיבוק, היה גם אחד אוטוביוגרפי למהדרין. רצה הגורל ובאחד הימים גילה הבוס את המערכון, וננזפתי חרישית. "פאק איט, איי דונט קר", רחשתי בלאט. היום כל זה כבר היסטוריה. המערכון הזה צולם ליד בית הכנסת ברחוב 'נפתלי הרץ אימבר' בת"א עם שגיא מינץ ומתן מלמן. מתן השתתף בעשרה מערכונים בדיבוק, ועוד היד נטויה. שחקן אינטליגנטי, משוחרר וספונטני שחוקר טקסט לעומק ומוסיף נופך משלו, הצעות ורעיונות, בלי לעשות עניין.






הפייסבוק של הדיבוק הוא חלק בלתי נפרד מהבלוג, אולי "הדיבוק 2". מה שנמצא שם, לא יוצא משם. בעיקר כי אף אחד לא מסתכל על זה. מעבר להמלצות תרבות, קטעי וידאו נדירים, ממים משעשעים (עניין של השקפה) ושאר ירקות מאודים, החל לחזור בדף הפייסבוק הפורמט של "דרכון זר" – קליפים מתורגמים לכאורה. לכבוד הקואליציה שהתגבשה לה, עלה לאחרונה קליפ מיוחד בכיכובה של להקת הבית של 'הדיבוק'. אז מי שעדיין לא הרים אגודל בחיבוב מאולץ, מוזמן לעשות זאת, ויפה שעה אחת קודם.


דפנה פילצקי ויובל שטרן הם, לרוע מזלם, שני השחקנים העסוקים ביותר בבלוג הזה. דפנה השתתפה ב-12 מערכונים ויובל השתתף בלא פחות מ-14 מערכונים. ולא בכדי: שני השחקנים האלה הם מתנה מבורכת לכל מי שעוסק ביצירה מקורית שמבוססת על משחק. יובל, שחקן מסור וכשרוני, משתתף כיום בהצגה "מה הבעיה שלך?" ודפנה, קומית ודרמטית באבחה חדה וגם באותו מבט, משתתפת במחזמר "יוסף וכתונת הפסים" ובהצגה "מה?ריחואנה!" ו"מים". כאן הם משתתפים במערכון שעלה לרגל יום השנה לרצח רבין, מנסים לתפוס את הזיכרון בדרכים טלוויזיוניות-משהו, ועלובות לתפארת.



הפינה "שירה בציבור" התחילה כפינת קאברים לשיר, המשיכה עם סגנונות שונים של נושא מסוים והסתיימה בסקירה היסטורית של אמן ולהקה. חלק מהפעמים זה היה כתוב בצורה קומית וחלק פחות. באחת הפעמים הוקדשה הפינה לז'ק ברל, הזמר-שחקן הבלגי שהשפיע על יוסי בנאי ועל התרבות הישראלית כולה בשנות החמישים-שישים. "אל תלכי עכשיו" הוא בין השירים שמבוצעים בצורה מושלמת, ע"י ז'ק ברל. קולנוע במיטבו ומוזיקה מעולה.


בין שלל המערכונים בולט ז'אנר אחר: מונולוגים. כמובן, "החמישיה הקאמרית" מהווה השראה ללא מעט סקצ'ס, ובכללם המונולוגים, כמו שאפשר לראות בפינת "אומרים שהיה פה שמח" בה רוב המערכונים לקוחים מהחמישייה. כאן מבצע בן סלע מונולוג ששימש אותו לאחר מכן באודישן (כבוד). בן סלע הוא שחקן מחפש, כזה שעובר על כל שורה בתסריט בזכוכית מגדלת ומגלה עוד ועוד דברים שאפשר להוסיף, להשמיט ולשפר, עובד בראשי-פרקים, בנקודות, ולבסוף מוציא מעצמו דמות ומצב באופן מעגלי ושלם. כזה שאתה מאמין לו. כזה שאתה רוצה לשמוע ממנו עוד.


רצה הגורל ואני גר בנתניה, אבל רוב המערכונים מצולמים בעיר הלבנה. פעם זה היה הפוך, נתניה היתה המרכז. לפחות בכל מה שקשור למוזיקה. להקת "גן עדן" התחילה את דרכה בעיר היהלומים והיתה חלק בלתי נפרד מסצנת להקות הקצב ששרו אז באנגלית, לרוב קאברים ומאוחר יותר גם חומר מקורי, והביאו את בשורת הרוק הביטלסי לארץ. אחד מפרקי "שירה בציבור" הוקדש ללהקה ההיא, שהיתה ונגוזה כמו כל דבר טבעי שבא ונגוז.


הפינה "תאוריית הקשר" התחילה ב-20 ביולי, ושילבה דברים שונים שקשורים בקשר אחד סביב נושא מסוים. באחת הפעמים הוקדשה הפינה לקורותיהם של זמרים ישראליים בצרפת, בעיקר זמרים ממוצא מזרחי. אחד מהם היה בועז שרעבי, שנמשך לצרפת בתחילת שנות השבעים אחרי הניצחון המזהיר של צבאנו במלחמה ההיא. בועז שרעבי הפליא לנגן בפני הקהל הנלהב על... הרבה דברים.


רוב המערכונים מבוססים על סאטירה. מלבד זה אפשר למצוא גם פרודיה, סלפסטיק, נונסנס והומור שחור. כל חמשת המרכיבים הקומיים האלה נמצאים במערכון הזה עם דפנה פילצקי ותומר הלדשטיין, שחקן נוסף קשוב ומחפש. מהסיבה הזו המערכון הזה אולי מייצג את המרכיבים הנוספים שנוספים לסאטירה מידי פעם. כמו בכל דבר, לא כל המערכונים מוצלחים (בעצם, רובם) אבל היי – הראל סקעת מופיע פה לראשונה.


הבלוג הזה לא היה קיים אלמלא שני סרטי הרשת ביוטיוב "לקחת את אינדינגב", שעשיתי אי-שם. לא רק "דרכון זר" התחיל שם, גם ענייני התחקיר המוזיקלי, צילום, עריכה, הפקה, כתיבה ובימוי, שהמשיכו עם סרט יוטיובי נוסף בשם "לפתוח את החלונות הגבוהים" על להקה ישראלית כלשהי (ניחוש אחד). שלושת הסרטים האלה התחילו למעשה את הבלוג "הדיבוק". בין שלל הפעמים בהן עלתה הפינה "היכן התרבות" נעשה פרומו לפסטיבל "אינדינגב". הקליפ הזה נלקח מתוך "לקחת את אינדינגב". "היכן התרבות", חוץ מזה, המשיך בהמלצות על עשרות נושאים אקטואליים.





מעבר לשחקנים שהוזכרו לעיל, השתתפו במערכוני הדיבוק בשנה האחרונה גם בשמת חבני, נועה יהודאי, רועי רובני, אלעד רוט וליאור שיקווה – כולם שחקנים מוכשרים לאללה שכיף לעבוד איתם. שני האחרונים השתתפו גם במערכון "אירוויזיון", שכמו הקדם השנה, נצפה בעיקר ע"י חברי קהילה ספציפית וע"י המשפחות של המשתתפים. המערכון הזה צולם בגינת דובנוב בת"א, כמו 14 מערכונים אחרים. אז אם אתם רואים בגינת דובנוב בצהריים צוות צילום שמונה אדם אחד ועוד שני שחקנים -  תעופו משם, אתם מפריעים לנו לעבוד. טוב נו, אתם יכולים להסתכל. התוצאה תהיה לרוב עגומה ורצופה בתקלות טכניות כיאה ליוטיוב. מזל שיש את פליקס.

                                       

תם הטקס. אפשר לקפל את השטיח האדום ולאפסן את החצוצרה בקייס. שבוע חגיגי תם לו, אחרי השבעת ממשלה חדשה ושני ביקורים של אישים חשובים: אובמה ורונאלדו. ובתום שבוע זה, הדיבוק חותם את פרק הלקט השנתי בידיעה שלא יהיה לעולם עוד לקט. לעולם לא עוד, כפי שנדרתי ביד-ושם. אבל ניפגש בשבוע הבא, בלי נדר.

שבת שלום ושבוע טוב