יום שישי, 22 בפברואר 2013

אני פורים

 

הייקו לשבת

תן כתף,
עצום את העיניים
וסובב את הזרוע
                       
           פנחס הבוצ'ר הסדיסט עושה על האש.

מה העניין?


בעניין פורים



משנכנס אדר, אמרו חז"לינו, מרבין גם מרבין בשמחה. אדר, ברוך השם, נכנס בלי בעיה ולפיכך מצווים כל היהודים למלא את הימ"חים בשמחה ובגיל עד פורים תשע"ד. איך עושים את זה בלי להידמות לעינת שרוף? לרבנים הפתרונים. אלה משלחים את אברכיהם לשמוח ולרקוד כאילו אין מחר; לשתות לשוכרה עד דלא ידע להבדיל בין בנט לבין יאיר לפיד; לעטות מסיכות בדמות מרדכי היהודון; לרשרש ברעשנים (רש רש רש רש) בכל פעם שמזכירים את השם חיים אמסלם; לקרוא במגילת אסתר איך הפרסים רצו להשמיד אותנו והעולם שתק, והו הו איך הגלגל מסתובב לו – עשינו חיסול ממוקד להמן ועל הדרך גם איזה טבח קטן בפרסים יימח-שמם. אלה, צריך להרוג אותם עוד כשהם קטנים אלה. ולהשלמת הנקמה - כמו שקראנו לחרק חום חמוד ע"ש חומייני, כך קראנו לעוגיה ע"ש המן. קצת כמו לקרוא לעוגיית קוקוס ע"ש פרעה ולתפוח-אדמה ע"ש היטלר, להבדיל אלף אלפי שנים.

כי בניגוד להיסטוריה הקרובה, אירועי שושן הבירה חקוקים בלב העם כאגדת האחים גרים ותו לא, עם טאץ' של קרנבל. לפחות עבור הפחות דתיים שבינינו. כשבוחנים את המגילה מקרוב, מגלים אבק. וכמנערים את האבק, מתעטשים. ואז רואים שמדובר שם על חבורה של פרימיטיביים אלימים ושוביניסטיים להחריד, כשהאחד רוצה להרוג את השני בלי משפט. מגלים גם שלמגילה לא היה עורך לשוני, ולאסתר קוראים מלכת אסתר בלי להסביר את ת"ו השייכות. אז אחרי שניערנו מעלינו את המגילה, למרות כמה צדדים מעניינים בה, נותרנו עם תחפושות לילדי הגן ומשלוחי מנות לאביונים. המשלוח כמובן הולך למעמד הביניים (רצוי קרבת דם ראשונה או ההוא מ-ב' 3 שבא עם משלוח מנות ענק מהסופר. לקבצן בצומת, או זה שמתחפש לכזה, נגיד: נא!). אחרי הכל, חג פורים נשאר חג גדול לילדים וכאב ראש להורים. בימינו רק הילדים מתחפשים (חוץ ממורות שמתעקשות לשים אוזני ארנב על הראש ולהשתתף בהפסקה פעילה), והילדים מקוטבים ביניהם במספר תחפושות מושקעות ומקוריות שנקנו ברגע האחרון ב-300 שקל בטויס-אר-אס, וייזרקו אחרי החג לבוידעם או יעברו לאח הקטן והמנוזל, שהתחפש השנה לצב נינג'ה. כן, מסתבר שהצבים פופולאריים גם השנה, קאוובאנגה! חוץ מצבים, יש גם אלפי נסיכות בשלל תארים (החלומות, הלילה, הכוכבים, הלבבות. אסתר נפקדת); נינג'ות בשלל גוונים; דמויות מסדרות טלוויזיה ופסטיגלים למיניהם; זונה; פנקיסט; פוליטיקאי. אחרי שהשקיעו את מיטב כספם, מצפים ההורים גם לתמורה לאגרה, ומעמידים את הצאצאים מול מצלמת האייפון. "תעמדו , אני אצלם אתכם!" – "לא רוצים!" – "מי שואל אתכם?! תעמדו! ותשימי את הכנפיים של הדבורה!" – "לא רוצה!" – "אין לא רוצה! זה עלה לי 50 שקל. נו, אני אצלם אותך!" – "לא רוצה דבורה! אני רוצה להתחפש לציפי לבני כמו מאיה." – "עכשיו את נזכרת? אחרי שהיא נכנסה לקואליציה?" – "היא רוצה לקדם את המו"מ המדיני, אמא! מה את לא מבינה?" – "טוב, תעמדי, אני אצלם אותך."

לא כל יום פורים, שר בני ברמן לפני שנים. אבל היום פורים, ובינתיים אפשר לנסות קצת לשמוח בלי סיבה ולאכול אוזני המן ורעשנים. אחרי החג אפשר לחזור לשגרה, להוריד את המסכות ולהיות ישירים וכנים כמו שאנחנו כל יום. ממש כמו אלינור ריגבי, שלובשת את הפרצוף שהיא שומרת בקערה ליד הדלת, או משהו כזה. חג שמח. שמח חג.    



Purim Song/ The Maccabeats


תראו מה זה


על-מנת להשלים משלוח מנות לאביונים, פיט ופיתגורס, הלוא הם יובל שטרן ורועי ראובני, מדגימים כיצד אופים אוזני המן לפורים.


דיבור בצד



א': ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ בעיקרו.

ב': הלו, תוריד אותי!

א': ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ בעיקרו.

ב': איזה מלך, מה איתך?

א': ככה ייעשה...

ב': בוא'נה, זה לא מצחיק. תוריד אותי כבר.

א': כל תושבי שושן הבירה, בואו לחזות בהמן הרשע.

ב': מה המן? מי המן? תוריד אותי מהסוס הזה כבר!

א': מכונת תפירה, מכונת כביסה, המן הרשע, ספה, מזנון, שטיח, אלטע-זאכען!

ב': אלטע-זאכען, תתרכז בעבודה שלך ותעזוב אותי כבר!

ג': מה קורה?

ב': מי אתה?

ג': יצאתם לטייל ברחובות.

ב': אז מה?

ג': אז מה זה הכבודה?

ב': פרסי.

א': אני לא פרסי!

ב': הוא פרסי, הוא מתבייש פשוט.

ג': פרסי, אה? מהגרעין האירני, יש קשר?

א': מה פתאום!

ב': יש, יש קשר. תפסתי אותו בזמן, רצה להעביר סודות, רצה.

ג': טוב מאוד.

א': מה? מה אתה מתערב?

ג': תירגע! אני מהחלונות הגבוהים, חביבי. זה מה אתה צריך לדעת.

א': ואתם שמה בעד חטיפת אנשים וכזה?

ג': לא, אנו בעד הנביא יחזקאל.

ב': טוב מאוד, טוב מאוד. תמשיכו ככה.

ג': תמשיך גם אתה ככה. עבודה טובה, חבוב.

א': מה?!

ב': ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ בעיקרו...

א': הלו! הלו! לאן זה? היי!

ב': ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ בעיקרו...


שירה בציבור           


השבוע נפטר שמוליק קראוס, מעמודי התווך של הרוק הישראלי, מי שלקח את ישראל צעד אחד קדימה לעבר סאונד מקצועי ומושקע בעיבודים ובלחנים שהושפעו ממה שהגיע מחו"ל באותה תקופה, ויצר הפרדה ברורה בין לפני 1967 ואחריה, עם להקת "החלונות הגבוהים".

ישראל היתה בת 18. הלהקות הצבאיות שלטו אז ביד רמה, ולצידן סוג של זמרי-עם, שזימרו לחנים בהשפעה רוסית וצרפתית. אריק איינשטיין שר סרנדות סטייל פסטיבל סן-רמו, והיה מקפץ לצידם של בני אמדורסקי ויהורם גאון, שהוחלף לאחר מכן בישראל גוריון. אריק, כוכב להקת הנח"ל וסלאח שבתי, פרש מהחבורה, השתתף בהצגות "אירמה לה דוס" ו"תל אביב הקטנה" והקליט תקליטון עם חבורת נגנים – "אריק והאיינשטיינים" – ותקליט סולו, "שר בשבילך", בסגנון אלביס דה לה שמאטע. אריק איינשטיין היה כוכב עולה בעולם הבידור הישראלי, בעל הקול הנכון והמראה הנכון. הוא היה, אם להשוות את זה להיום, הנינט של שנות השישים. אבל אריק רצה משהו אחר, שעדיין לא ידע מהו בדיוק. מידי פעם היה יושב עם הברנז'ה בקפה כסית בדיזנגוף, שותה קפה ודן בענייני דיומא. יום אחד פגש את שמוליק קראוס. יש לך משהו בשבילי? שאל. קראוס הזמין אותו לדירתו, להתרשם משירים שכתב. אריק הגיע לדירת הגג ברחוב טרומפלדור 14 בת"א באופן חשאי. אז עוד היה חתום אצל המפיק פשנל, ולא רצה ששום דבר ידלוף. הוא התיישב מול שמוליק קראוס, שהציע לו לחשש, לקח גיטרה והחל לפרוט שיר שכתב למילים של מרים ילן שטקליס, הבובה זהבה שמו. אריק התרשם. סגנון הלחנה כזה לא היה מוכר לו בישראל, שונה לחלוטין מכל ה"אומצה-אומצה" של הלהקות הצבאיות עם האקורדיון ותנועות הנעמי-פולני המבוימות. היה בזה ניחוח של אמריקה ובריטניה הגדולה. זה היה אחר, מפתיע, שונה ומרגש. אריק לחץ יד, והלך לו לדרכו.


כעבור זמן לא רב חזר, והתיישב עם שמוליק קראוס ואשתו ג'וזי כץ. הם הקליטו את עצמם שרים בעברית ובאנגלית, בהרמוניה שנשמעה להם מפתיעה ונעימה. למה ששמוליק יכתוב לך אם אתה יכול להצטרף אליהם? ייעצה לו אלונה אשתו. אריק היה אחרי סבב ההרכבים, וקריירת סולו היתה הדבר המתבקש מבחינתו. אבל אריק החליט ללכת על הקמת ההרכב. הם פנו למשוררים ופזמונאים, שיכתבו מילים ללחנים של קראוס, וקראוס כתב לחנים למילים. חיים חפר הוזמן לדירה, שהיתה אפופה בניחוח נאפס, לא עישן עשב אבל שתה קוניאק. הוא אהב את האווירה ואהב את הלחנים של שמוליק קראוס, ואחרי שהתיישב בפינה חזר עם פזמונים בשליפה מהמותן. גם פנו ליהורם טהר-לב, פזמונאי צעיר, שהביא שני שירים, מתוכם בחרו ב"אינך יכולה" ולעמוס קינן שכתב את "אהבה ראשונה". אפילו חנוך לוין בן ה-23 תרם שיר שכתב לעיתון סטודנטים: "חייל של שוקולד". אלונה איינשטיין הציעה שיר של המשוררת רחל, "זמר נוגה", ושמוליק קראוס הביא את "הבובה זהבה" של משוררת הילדים שכל-כך אהב, מרים ילן-שטקליס. איך נקרא ללהקה? שאלו. אורי זוהר הציע את השם "החלונות" בהשפעת להקת "הדלתות". החבורה חככה בדעתה. הוא עמד ליד החלון, משקיף על בניין אל-על הסמוך, בין הגבוהים בארץ באותה תקופה. שלושה חלונות דלקו בקומות העליונות. "תקראו ללהקה: החלונות הגבוהים," הציע. ג'וזי כץ גלגלה את השם בפיה, "היי ווינדואוז". רק אחרי שנים גילתה שלא מדובר ב"החלונות המסטולים", אלא בדרג בכיר יותר. ג'וזי היתה אז רקדנית בהפקות של המפיק גיורא גודיק, ונאלצה לפרוש. גם שמוליק קראוס פרש מעיסוקיו ומההופעות ביחד עם ג'וזי, ואריק עזב את פשנל ואת הסגנון שנדבק אליו, וחבר אל הצמד בשלישיית הרוק "החלונות הגבוהים".





מעבר ללחנים לכל השירים, שמוליק קראוס ניצח על התזמורת שהקים והיה מעורב בעיבוד. הוא הביא את הבסיסט שמוליק ארוך והמתופף זוהר לוי. זיגי סקרבניק, פסנתרן צעיר ומוכשר שניגן עם שמוליק וג'וזי בהופעותיהם במועדונים, ניגן בקלידים ובעוגב והיה אחראי על העיבוד התזמורתי. כולם באו ממסורת של ג'אז, והביאו לשירים סאונד אחר, שבשילוב עם הגיטרות של שמוליק קראוס יצרו ניחוח של חו"ל. ההשפעות המוזיקליות היו ברורות, החל מהתקליט פורץ הדרך של הביטלס "ריוולבר", דרך "האבות והאמהות" וכלה ב"פיטר, פול ומרי". קראוס גם ביקש מהנגנים להקשיב ללהקות האלה, ולהביא את הסגנון אליהם. השילוב ההרמוני של קולות שלושת הזמרים הושפע בבירור מהלהקות האלה, ויחזקאל בראון תרם לכך לא מעט בעיבוד הקולות. אריק איינשטיין עבד איתו בשלישיית גשר הירקון, והציג אותו לשמוליק וג'וזי, שעד מהרה התאמנו איתו על ההרמוניות בשירה. הם התכנסו באולפני ההקלטה "קולינור" וב"סרטי רול" והקליטו את הסינגל "אינך יכולה" למילים של יהורם טהר-לב. בני אמדורסקי, שהופיע אם איינשטיין בגשר הירקון, שימש כמפיק של החלונות הגבוהים, וקידם את הסינגל בתחנות הרדיו. הסינגל, שיצא בפברואר 1967, זכה להצלחה מיידית. "אינך יכולה" של החלונות הגבוהים בקע מכל חלון.

בעקבות ההצלחה, החתים אותם בני אמדורסקי בחברת "הד ארצי", והלהקה נכנסה לאולפן להקליט את שאר השירים לתקליט. אבל העבודה עם שמוליק קראוס, שהיה נוטה למצבים מאניה-דיפרסיביים ולאלימות מתפרצת, לא היתה קלה. יחזקאל בראון עזב במהירות את האולפן ואת הלהקה, נמנע מקרדיט ומתשלום. גם אריק וג'וזי שבעו מקראוס מרורים, במיוחד ג'וזי אשתו ששמוליק היה מכה אותו לעיתים. העבודה עם המתופף זוהר לוי היה טעונה במיוחד, מאחר וגם הוא היה נוטה לפרצי אלימות. באחת הפעמים שבר קראוס על ראשו גיטרה. כשזוהר עזב, הוא הוחלף במתופף אהרל'ה קמינסקי, שגם הוא הספיק לריב עם קראוס ולא זכה לקרדיט באלבום. קמינסקי גם היה מחויב לעסק משפחתי, ולא רצה להמשיך לעבוד עם הלהקה בחזרות ובהקלטות. הפרפקציוניזם של קראוס, שדרש עיבודים מורכבים, שונים ממה שהיה נהוג עד אז, חייבו שעות אולפן רבות. בין לבין היו הנגנים מנסים דברים חדשים. לפעמים שמוליק קראוס הקשיב להם. כך קרה ששמוליק ארוך התיישב על המדרגות מחוץ לאולפן וניגן ריפים לשיר "הבובה זהבה". קראוס אהב, והפך שיר ילדים ליצירת רוק מלודית. (כאן, שמוליק וג'וזי מבצעים את השיר מול מרים ילן-שטקליס). גם השיר הזה, כמו כל שירי התקליט, נותר עד היום אהוב ומושמע, נצחי בגלל הלחנים של קראוס והעיבוד והמילים. לא רק משוררים ופזמונאים כתבו לתקליט. גם אריק איינשטיין תרם שני שירים, הראשונים שכתב: אז מה" ו"כל השבוע לך".


הביקורות לא החמיאו לאיינשטיין. מעריב לנוער תקף: "מה הוא חושב את עצמו למשורר?" קצת קשה לקחת אותם ברצינות, כשהם כותבים גם על קראוס: "מה זו המונוטוניות הזו? איפה הימים שפזמון היה פזמון?" כנראה נגמרו עם הרלוונטיות של העיתון. הזמרים והנגנים, מכל מקום, לא התרגשו מהביקורת. לפני שנתיים בדיוק עשיתי סרט תיעודי על "החלונות הגבוהים" (לפתוח את החלונות הגבוהים), אותו צילם יונתן רוזן (לא ההוא. אחד אחר, שפיץ עולם). שמוליק ארוך דיבר על השירים שכתב איינשטיין, ואמר שדווקא אותו צריך לשמוע, למרות שהוא לא מתבטא כמו המשוררים. הרעיון הזה היה חדש יחסית לאותה תקופה, והגיע מבוב דילן ומלנון ומקרטני, הסינגר-סונגרייטרים שכתבו על חיי היומיום. אריק איינשטיין המשיך בקו הזה גם בשירים הבאים שכתב. שאר שירי התקליט היו שירי פזמונאים. חיים חפר תרם ארבעה שירים: ילדה קטנה (שנכתב לג'וזי אך הוקדש לבתו, מימי), הורוסקופ (סאטירה על תרבות הקריאה בכוכבים), איפה הם כל אבותינו? (אותו כתב במהירות אחרי ששמוליק קראוס השמיע לו את המנגינה המונוטונית) ויחזקאל (נונסנס תנכ"י לפני 'גוליית' של כוורת). "יחזקאל", נאסר לשידור בגלל זעקות המפד"ל, שלא האמינו שהנביא יחזקאל ידע איך לכייף. גם שירו של חנוך לוין, "חייל של שוקולד", כיאה לפרובוקטור כשרוני כמוהו, נאסר לשידור. גם אז התקשו להאמין שהרס"ר הולך גם הוא בדרך כל בשר. אבל השילוב הבלתי אפשרי הזה בין חנוך לוין לשירים כמו "הורוסקופ" ו"אז מה" עשו את התקליט למעניין ומבוקש. ובין כל שירי הפזמונאים בלט גם שירה של המשוררת רחל, שהיה בין שירי המשוררים הראשונים להפוך לשיר פופ, רעיון שאריק איינשטיין פיתח עשור מאוחר יותר.

באפריל 67' יצא התקליט של הלהקה תחת אותו השם: החלונות הגבוהים. על העטיפה הופיע צילום של השלושה בחוף הים בתאורה טבעית ובלוק טבעי. אריק מעשן, ג'וזי נשענת על שמוליק ומביטה על אלונה איינשטיין, שצילמה. צילום העטיפה, חף מהעמדה מבוימת, אפיין גם הוא את החדשניות של הלהקה באותם ימים. עם שירי התקליט הופיעו השלושה במועדונים שונים, כשהמרכזי שבהם הוא המועדון בניהולו של שמוליק קראוס, "החלונות הגבוהים" שמו, ברחוב הירקון 73 בת"א. ההופעות היו אז פשוטות למדי, כמו שאמר קראוס: "אני הייתי מסודר עם הגיטרה, ג'וזי הופיעה עם הטמבורין ואריק עבד עם הגוף והפוזות האיינשטייניות. ישבנו על כסאות ברים ובאמצע היה שולחן מוגבה ועליו הונחו קנקן מים, מאפרה וסיגריות. התלבשנו יפה – אפודות ומכנסיים מגוהצים וג'וזי במיני." ההופעות הלכו מצוין, וגם התקליט נמכר טוב, תודה. אלא שלפתע פתאום סגר נאצר את מיצרי טיראן, והארץ געשה. ישראל נכנסה לתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, כששלושה-ארבעה צבאות ערב מאיימים עלינו לכלותינו. הבדיחה הנפוצה היתה: שהאחרון יכבה את האור. העם גויס למילואים, והעורף חפר שוחות. החלונות הגבוהים התגייסו גם הם למאמץ המלחמתי ולעידוד המורל, ביצעו שיר של דידי מנוסי – "פגישה במילואים" (באנו למילואים), לא שיר מופת ובכל זאת, עודד משהו את החיילים בחזית. זה היה גם הרגע הברור בו הבינה הלהקה שהיא לא הביטלס ולא ג'פרסון איירפליין, אלא להקה ישראלית שעדיין נעה בצילי הלהקות הצבאיות. הם ירדו לסיני, והופיעו בפני החיילים, שקיבלו אותם באהדה רבה. בין לבין ביקרו גם את זיגי סקרבניק בבית החולים, בעודו מאושפז. לאחר זמן קצר נפטר מסרטן, והארץ איבדה כישרון גדול וצעיר.

                                    החלונות הגבוהים בפריז.

ב-5/6 המלחמה פרצה, ואחרי שישה ימים של כיבוש הסתיימה. הניצחון היה מזהיר. האופוריה היתה בשיאה. ישראל הקטנה נחשבה בעולם כדוד שגבר על גוליית. עם הדימוי הזה הצטרפו החלונות הגבוהים ללהקה של הכוריאוגרף יוסף כרמון, יחד עם זמרים ישראליים נוספים. הם הופיעו באיטליה ובפריז, באולם "אולימפיה" המכובד, מול אלפי פרו-ציונים נלהבים, בעיבוד תזמורתי. שם גם הבין אריק איינשטיין שהוא לא בנוי להופעות, ושם הבין את המקום שלו בחלונות הגבוהים, לצד ג'וזי הפורחת ושמוליק הכשרוני והאלים.


העולם התאהב בזמרת האמריקאית-ישראלית בעלת המראה המצודד והקול המעט צרוד, ששרה ורקדה על הבמה בשמלת מיני. שמוליק ואריק, לעומתם, חשבו שבזה מתבטאת תרומתה. המיני היה רק מאפיין אחד של השוביניזם של התקופה. ג'וזי היתה אז שמונה שנים בארץ ולא שלטה היטב בעברית, ושמוליק ואריק הסתירו ממנה ביקורות חיוביות עליה כזמרת, שלא תדרוש יותר. גם ככה ההיררכיה לא היתה ברורה. אריק גנב את כל הפוקוס בארץ עם המוניטין שלו בתור כוכב, שמוליק שפע כישרון הלחנה וכריזמה וג'וזי זכתה לביקורות חיוביות בארץ ובעולם. למרות הציפיות, ולמרות שהקליטו בצרפתית שני שירים בלחן של השירים שנאסרו לשידור בארץ, אריק רצה לחזור. עוד לפני ימי סן-פרנסיסקו על המים, היה אריק טיפוס ישראלי והחו"ל הזה לא התאים לו. לא עזרו יותר מידי גם פרצי האלימות של שמוליק קראוס ותחושת הדשדוש, ואריק חזר לארץ. שמוליק וג'וזי עדיין האמינו בסיכויי ההצלחה בחו"ל ונסעו ללונדון, שם השיג שמוליק חוזה הקלטה בחברת CBS. אריק איינשטיין הוזעק ללונדון ושוכנע לחזור לעבוד עם ההרכב. הם הקליטו שני שירים באנגלית למילים של זמר קנדי בשם ראלף מרפי, וגרסאות באנגלית לשירי הלהקה. אריק לקח את השירים של מרפי, והתאים להם מילים בעברית, "כמה נעים" ו"בואו ונרים כוסית", הראשון חולמני ופיוטי-משהו והשני הוא שיר הלל לניצחון ששת-הימים (נשיר על ששת הימים, ימים גדולים ונפלאים).

אחרי הסאגה הזאת בחו"ל, חזר אריק לארץ באופן סופי ומוחלט. ג'וזי כץ השיגה חוזה להקלטת אלבום סולו בלונדון, אבל נעתרה לבקשתו של בעלה להצטרף אליו לצילומי סרט בספרד, שבו השתתף, החלטה שלא הפסיקה להצטער עליה. אחרי הצילומים, הזוג המריא מספרד לניו-יורק וקראוס פתח חנות בשם "טרומפלדור" בה מכר מוצרי עור. אריק איינשטיין החל כבר לעבוד על הפרוייקט הבא שלו. הוא זכר שם של זמר צעיר אותו פגש במועדון "החלונות הגבוהים" במסיבה שערכו לכבודו של בועז דוידזון, שנסע ללמוד קולנוע בלונדון (ומשם חזר לצילומי שבלול-לול). אז, אחרי שהלהקה הופיעה, הפציר דוידזון בזמר הצעיר מלהקת הנח"ל לעלות להופיע. לבסוף נעתר לו, ועלה לשיר. אריק שמע, והוקסם. "איך קוראים לך?" שאל. והחייל לחץ את ידו וענה בחיל ורעדה: "שלום חנוך". משם הדרך של אריק והחייל מקיבוץ משמרות הצטלבה. שמוליק וג'וזי המשיכו לשתף פעולה עם אריק בתקליט "פלסטלינה" של אריק ושלום, אך להקת "החלונות הגבוהים" התעוררה לחיים בעיקר בהופעות של הצמד, עד ששמוליק נאסר. ג'וזי הצטרפה לדודאים בהרכב חדש, "הטוב הרע והנערה", ועם שמוליק, אחרי שהשתחרר, ואלי מגן, נגן הקונטרבס המזמר, חידשה את ימי הלהקה ההיא, שבהם גם שרו בפסטיבל לילדים את שירה של ילן-שטקליס, "אלישבע מה נחמדת." אבל ההרכב הזה לא האריך ימים, ופורק.


"החלונות הגבוהים" היתה להקה פורצת דרך בשנה פורצת דרך. אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ, ביחד עם הנגנים והמעבדים והתמלילנים, יצרו כאן סאונד חדש וסגנון אחר וטוב. הרבה משקעים ופרצי אלימות ואגו מנעו את המשך קיומה של הלהקה. אף אחד כמעט לא החזיק מעמד בעבודה עם שמוליק קראוס. בעיקר היה הרצון של אריק איינשטיין להתפתח מוזיקלית בכיוונים אחרים, ושלום חנוך הגיע בול בזמן. אבל עם כל זאת, התקליט הוא תקליט מופת והשירים מדברים בעד עצמם. חבורה כזו של כשרונות שהתקבצה לה לתומה, עוררה סנסציה במוזיקה הישראלית וחיברה אותה למערב. ואריק איינשטיין, השבוע, אחרי ששמוליק קראוס נפטר, סיכם:
"השירים שלנו – מה שעשינו ביחד – הם היו דברים מאוד מיוחדים. מעין רוק אנד רול 'רך'. עוד לפנינו היו 'שלישיית גשר הירקון' ו'הדודאים'. ואז, ב-1967, היתה פריחה בעולם הרוק לסוגיו. אנחנו באנו עם 'החלונות הגבוהים', וזה עשה כאן משהו חדש וטוב." על שמוליק קראוס אמר: "אני לא רוצה לשקר ולהגיד עכשיו, כשהוא מת, שהכל היה טוב בינינו. אבל אין כאן שום רצון לפגוע. מה שנשאר מהזיכרון הטוב הם שירים כמו 'אינך יכולה', 'כל השבוע לך' או 'בובה זהבה'. זהו, מה יש להגיד."

מה יש להגיד, להקה נפלאה.



היכן התרבות




הוא היה מחזאי ייחודי, כשרוני, ביקורתי ומוערך. אבל מעבר לזה היה חנוך לוין גם משורר. מרבית שיריו נכתבו למחזותיו, ואחרים זכו ללחנים – לרוב מאתגרים כמו המילים עצמן. קריאה בשירתו של חנוך לוין משולה לצפייה בסרטים של וודי אלן או של אסי דיין עם קורטוב פליני: חוויה אקזיסטנציאליסטית ציורית, לא אופטימית ולא פסימית. אנושית בהכרח. אוסף משיריו של חנוך לוין יצא ב-2009 בעריכתו של ערן ליטוין (שערך גם את המהדורה הדיגיטלית של "החלונות הגבוהים"), ועכשיו מקבלים השירים (ושירים נוספים) לחנים חדשים, עיבודים חדשים וביצועים חדשים, וכל שיר של לוין מקבל לפתע פרשנות אחרת.

במסגרת פרויקט "עבודה עברית" יוצא עכשיו האלבום "היספיקו החיים?" בהפקה מוזיקלית של אסף תלמודי, ובו משתתפים בין היתר שלומי שבן, יוני רכטר, איתמר רוטשילד, קרולינה, אלי מגן ונועם ענבר. המנגינות עצמן לא כולן קליטות, אבל כאלה גם המילים ואצל לוין את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. דווקא הסגנון הזה, בהפקתו של תלמודי ובלחנים של רכטר ושבן, בכלים כמו אקורדיון וטרומבון וויברפון וכינור, מוציאים מהטקסטים של לוין את האווירה שמתאימה להם. לעיתים זה עובד יותר ולעיתים קצת פחות. בולטים לטובה "היא ישנה עמוק" בעיבוד מערבוני; "לא הצלחתי בחוץ לארץ, אמא" הסרקסטי בחיוך ציני; "אל תבכי" השקט בביצוע נועם ענבר (זמר שמתאים כמו כפפה ליד לשיריו של לוין); "ליד הספסל הזה" של יוני רכטר; "ימי הקיץ" בעיבוד ההרמוני; "זו שעה נפלאה" בביצוע אלי מגן (שמזוהה עם התקליט "אחרית הימים", שמחציתו שירים של חנוך לוין, ובשיר הזה ניגן על גיטרה בס בה ניגן אז); "חשבתי שאצלנו זה יהיה שונה" הבועט של שלומי שבן. בכלל, החיבור בין שלומי שבן ליוני רכטר עושה רק טוב למוזיקה הישראלית. עם החיזוק של הסופרגרופ שבאלבום והטקסטים של חנוך לוין, כמו גם סגנון ההקלטה המגובש בצוותא (נוסח שנות השבעים) מתרקמת כאן יצירה מיוחדת במינה.

מומלץ להאזין לאלבום יותר מפעם אחת. חלק מהשירים (כמו "אל תבכי" של מזי כהן) מוכר כבר בביצועים הישנים, והביצועים הנוכחיים, שדורשים ריכוז והתמסרות, מחייבים להקדיש יותר מהאזנה חפוזה. זה לא עוד רינגטון, אלא אלבום שלם, או יותר נכון לומר ספר-קלטת. לדיסק מצורף ספרון קטן ובו, מלבד מילות השירים, גם מאמרים על השירים. הקונספט הזה של "עבודה עברית" נוסה גם (בהצלחה, יש לציין) באלבום "רישומי פחם בצבע" לשיריו של מאיר אריאל. למי שמסתפק באינטרנט, רצוי לקרוא את מילות השירים המצורפות לרצועות באלבום, שזמין להאזנה ישירה.

          

תאוריית הקשר


טקס פרסי האוסקר יחול ביום ראשון, ותוצאותיו ייחשפו לצופה הישראלי ביום שני. דרמות גדולות לא צפויות השנה, וגם בקטגוריית הסרט הזר (שהוא בעצם קטגוריית הסרט בשפה זרה) לא יעלה לקחת את הפסלון הנכסף אף נציג ישראלי. לעומת זאת, בקטגוריית הסרט התיעודי מתמודדים שני סרטים ישראליים טובים וחשובים, "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות". אם אחד מהם יזכה, תהיה זו הפתעה, ועדיין, מגיע להם. ומה באגף הישראלי-עלילתי? עד כה היו מועמדים 10 סרטים תוצרת הארץ. בינתיים עדיין לא קטף סרט ישראלי את פסלון האיש שלוב הידיים, אבל אף פעם לא מאוחר מידי. ואלה שמות:

סאלח שבתי. על אפרים קישון נמתחה לא מעט ביקורת על אופן הצגת המזרחיים בסרט, כנבערים ושיכורים, אך עיקר הביקורת הופנתה בזמנו לגבי טיבו של הסרט. זהו בולשיט גרידא: קישון, שמעולם לא החזיק מצלמה לפני, יצר ב-1964 סרט קולנוע בסטנדרט בינלאומי דאז, הרבה יותר מכל המתיימרים לכתר. בקשר לסטריאוטיפים, הסרט גדוש בהם. אך לא זה היה עיקר טענתה של הברנז'ה. כל החלונות הגבוהים נכחו אז בפרמיירה, בראשות רה"מ בן-גוריון ורעייתו. גולדה מאיר צפתה בסצנת גניבת השתילים (שנתרמו ע"י נדבנים אמריקאים) ע"י סאלח שבתי, וביקשה לא להפיץ את הפיצ'ר לגויים. בקשתה נדחתה, והסרט גרף שבחים ופרסים בכל העולם, זכה בשני פרסים בגלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר האמריקאי. אפרים קישון וחיים טופול התייצבו מחויטים לטקס, אך נחלו אכזבה. לא נורא, לא היו להם ציפיות גדולות והם הספיקו להשתכשך עם גדולי עולם בטוקסידו. הסרט "סאלח שבתי" הפך מסרט מושמץ (אך שובר קופות בארץ) למועמד לאוסקר (ועדיין מושמץ), ולטופול גם סידר תפקיד ב"כנר על הגג".


השוטר אזולאי. אפרים קישון, שהגיע ללבנט מהונגריה כרוח סערה, היה הראשון להכניס את ישראל הקטנה לאוסקר. ב-1971, כשישראל כבר לא קטנה כמקודם (אך עדיין, יחסית), הוציא קישון את הסרט "השוטר אזולאי" שנכתב במיוחד לכוכב המיוחד שלו (לצד טופול), שייקה אופיר. בניגוד לסלאח שבתי, זכה הסרט הזה להצלחה מרשימה הן קופתית והן ביקורתית, ועל גלי האהדה וכשרונם הפנומנלי של שייקה אופיר ואפרים קישון, זכה בגלובוס הזהב בפרס הסרט הזר הטוב ביותר. בפרס האוסקר, לעומת זאת, לא זכה, אך זכה בכבוד ויקר. ושייקה אופיר נותר אייקון, והיום טקס האוסקר הישראלי קרוי על שמו.


אני אוהב אותך רוזה. שנה לאחר מכן הוציא משה מזרחי (בהפקת מנחם גולן-יורם גלובוס) את הסרט "אני אוהב אותך רוזה", בסיפור לוקאלי-אותנטי-עדתי שמשלב אהבה ועצמאות. ממש כמו סרטו הבא.


הבית ברחוב שלוש. משה מזרחי חוזר שנה לאחר מכן לטקס האוסקר, ושוב מפסיד אותו. לעומת זאת, הקולנוע הישראלי הרוויח: שני במאים ישראליים היו מועמדים על שני סרטים ברצף, כל אחד. גם למשה מזרחי זו היתה חגיגה: המינגלינג עם גדולי הבמאים היו בשבילו הפרס הגדול, כמו כל במאי הסרט הזר הפרובינציאליים, והוא גם היה בטוח שלא יזכה. ב-1977, מכל מקום, כבר זכה באוסקר, על סרט צרפתי שביים, "כל החיים לפניו". ו"הבית ברחוב שלוש" נשאר סרט ישראלי טוב ומעניין.


מבצע יונתן. ב-1977 משה מזרחי לקח את האוסקר למנחם גולן, שכתב והפיק וביים את "מבצע יונתן", שנה בלבד לאחר המבצע ההוא שהדהים את כל העולם – מעין מלחמת ששת הימים 2. ישראל שלחה למועמדות לאוסקר את הסרט של גולן, שנתמך גם ע"י צה"ל, ומפאר ומאדיר את מבצע אנטבה בהפקה הוליוודית כמעט, גרנדיוזית וקיטשית-משהו.


מאחורי הסורגים. המועמדות הבאה של ישראל לאוסקר מגיעה ב-1984 עם הסרט "מאחורי הסורגים" של אורי ברבש. עקבותיה של מלחמת לבנון ניכרו היטב בסרט, שהיה ביקורתי בדרכו כלפי הממסד והחברה הישראלית, והציג יהודים וערבים כאסירים בבית כלא אמיתי-מטאפורי. עם כל המטען הזה יצאו אורי ברבש וארנון צדוק לטקס האוסקר. מכל הטרארם יצא ארנון צדוק בתחושה שהכל שם חרטא, עם תרבות של פומפוזיות מפלסטיק. והטקס? "שעמומון שלא היה כזה דבר עלי אדמות."


בופור. מאז "מאחורי הסורגים" חווה הקולנוע הישראלי תקופת בצורת ארוכה, שהסתיימה עם חוק הקולנוע בשנת 2000. ב-2008 נשלח שוב סרט ישראלי לייצג אותנו בטקס האוסקר, הפעם "בופור" של יוסף סידר. בסטנדרט הוליוודי עם ניחוח אמריקאי של סידר, עלה הסרט לחמישייה הסופית של פרס הסרט הזר, והפסיד לסרט השואה האוסטרי, "הזייפנים". "בופור" לא זכה בטקס פרסי אופיר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. במקומו זכה הסרט "ביקור התזמורת", שנפסל מהתמודדות בשל שימוש רב בשפה האנגלית, בניגוד לתקנון האוסקר. סידר וחבריו הרוויחו את חווית האוסקר, אבל חזרו בידיים ריקות.


ואלס עם באשיר. לאחר שנה הפתיע ארי פולמן את ישראל והעולם עם סרט אנימציה תיעודי עשוי היטב שמבוסס על חוויותיו מהשירות בלבנון בתקופת הטבח בסברה ושתילה. "ואלס עם באשיר" זכה במפתיע בפרס אופיר (גם אנימציה וגם תיעודי) והסתובב בפסטיבלים רבים בעולם, וזכה בפרסים נחשבים. למרות איכותו והצלחתו, היו רבים בארץ שראו את הסרט כאנטי-ישראלי. קרנות ישראליות וקו-פרודוקציות ותמיכות אירופאיות היוו מאז כר פורה במיוחד לסרטים ביקורתיים על ישראל, ומנגד גם הביאו למסך הגדול סרטים איכותיים מעוררי מחשבה. ארי פולמן קידם את הסרט בעולם, אך מהאוסקר חזר גם הוא בידיים ריקות.


עג'מי. בופור, ואלס עם באשיר ולבנון היו טרילוגיה של יורים ובוכים נוסח לבנון. אל תוך סרטי הצבא האלה הגיעה דרמת פשע תזזיתית דוברת ערבית בעריכה לא-ליניארית, בעבודה עם שחקנים לא מקצועיים וטקסטים מאולתרים. "עג'מי" היה פריצת דרך משמעותית וזכה בכבוד ויקר ושבחים ופרסים, אבל מאז הוא עדיין, כמו ואלס עם באשיר, יחיד במינו, ולא נעשו שוב סרטים בסגנון הזה. כוכבי עג'מי, כמו גם הבמאים, (ירון שני וסכנדר קובטי) היו אלמוניים לפני ונשארו גם אחרי, ולא חלמו בשום שלב על קריירה מקצועית רצינית. עג'מי היה ונותר פרויקט מוצלח חד-פעמי, ואיתו גם הגיעו לאוסקר כסרט ישראלי דובר ערבית. סכנדר קובטי הצהיר אז בתקשורת שהוא לא מייצג את ישראל, ממש כמו עימאד בורנאט היום, שמייצג את ישראל יחד עם גיא דוידי עם "חמש מצלמות שבורות". עניינים של זהות וקולנוע היו מאז ומעולם במאבק מתמיד. אחרי שהפסידו באוסקר האמריקאי, אמר ירון שני שזה מזל שלא זכו, אחרת "כל האנשים שהפנו לנו עורף היו הופכים עוינים עוד יותר, והיחס של המדינה לכל הפרשה היה עוד יותר יוצא מפרופורציות."


הערת שוליים. שנתיים מאוחר יותר (ושנתיים מוקדם יותר מהיום) שוב יוסף סידר התמודד על הפסלון הנכסף, הפעם עם הסרט "הערת שוליים". בכיכובם של שלמה בראבא וליאור אשכנזי. השלושה, יחד עם שאר הקאסט, תפרו חליפות ולחצו ידיים במינגלינג. בניגוד לארנון צדוק, בראבא התלהב מהעסק כמו ילד בחנות צעצועים, ומבחינתו ומבחינת שאר הצוות, למרות האכזבה הצפויה, החוויה האמיתית היתה עצם ההתמודדות בטקס. עם כל הכבוד, ויש כבוד ויקר, פרס הסרט הזר הוא נישה זניחה בים של נצנצים וחליפות ושמלות, פרס שנקבע ע"י חברי אקדמיה שמרנים ומיושנים. ועדיין, גם שני הסרטים התיעודיים השנה, וגם היוצרים שבעתיד, חולמים לעשות היסטוריה ולהביא לישראל בפעם הראשונה פסלון אוסקר קטן ומוזהב. אולי אז יגיעו צופים לסרטים ישראליים.


אומרים שהיה פה שמח


איציק וחזי, הלוא הם עידן אלתרמן ואבי גרייניק, הלוא הם פלטפוס, עונים על מספר שאלות בענייני החג ומסבים גאווה רבה לנווה חמציצים.


כיבוי אורות


פורים בא, אדר נכנס, ומצווה להשתכר עד דלא ידע ואפשר לנסות גם איזה סם. התחפשו כהלכה וחלקו משלוחי מנות לאביונים. קראו במגילה או שלא, ופצחו בזמר וריקוד. חג הוא לישראל, וזה כבר סיבה למסיבה. אז שיהיה...


שבת שלום וחג שמח ומבדח.