יום שישי, 15 בפברואר 2013

לא גזעי

 

הייקו לשבת

אין לי ארץ אחרת.
רק ונצואלה
מתחיל באות ו"ו
                       
           גידי שפיץ משחק בארץ-עיר.

מה העניין?
בעניין גזענות ולאומנות



השבוע נשרף המועדון של בית"ר ירושלים. תמונות וגביעים ונעליים של אוחנה. אפר ואבק מזיכרונות הקבוצה. רק שרידי קירות יעידו מה ארגון 'לה פמיליה' עשה. וברקע מהדהדות עדיין הצעקות והקללות המלוות בהנפת יד בזעם ושנאה: מוות לערבים. אלה כבר מראות שכיחים, שאף אחד לא יוכל באמת למגר. אבל בהידלק הפלאשים אוהב כל שוטר ופוליטיקאי להגיד את המילה "למגר". זה יפה שרוצים למגר, אבל עכשיו כבר מאוחר מידי.
הגזענות והלאומנות הן גרורות סרטניות במדינה, במיוחד כשמדובר בזו שהוקמה בעקבות השואה. להרבה מאוד אנשים, ההיסטוריה לא משנה, אולי בגלל שהם לא הופיעו לשיעורי היסטוריה והעדיפו לעשן בחוץ ולקלל עוברי אורח תמימים, בעידוד חבריהם, איתמר בן-גביר ומיכאל בן-ארי, שגם הקפידו להופיע למשחקי בית"ר במערכת הבחירות כאחרוני האוהדים מימי מלמיליאן ודני נוימן. לא אוהדים הם, גם לא העדר של 'לה פמיליה' - רק חוליגנים לאומניים ואלימים. תנו להם כלב, והם מתפרעים. תנו להם רכבת, והם יורדים ב"תל-אביב השלום" להרביץ לשמאלנים יפי-נפש ולאריתראים עניים.
פרופסור ישעיהו לייבוביץ' הזהיר לא פעם מפני הטירוף שאליו הולכת המדינה. הוא גם השתמש במילים קשות, לא תמיד במקום. עשרים שנה אחרי, נבואות הזעם שלו מתממשות לנגד עינינו, והרע ביותר עוד לפנינו. מדינת ישראל בסכנה בגלל אותו גל לאומני-משיחי-גזעני, שזוכה להסכמה שבשתיקה. מה רוצים מחייו של כדורגלן צ'צ'ני בן 19? את חייו. למה? שאלה טובה. התשובה נמצאת אולי אצל אלה שכל-כך רוצים היום למגר את התופעה, אבל במשחק הבא כבר ישכחו מזה, ביחד עם העיתונות, ויעברו למגר את מעלימי המס או עבריינים אחרים, נגישים יותר ומסוכנים פחות.

Only a Pawn in Their Game/ Bob Dylan

A bullet from the back of a bush
Took Medgar Evers' blood.
A finger fired the trigger to his name.
A handle hit out in the dark
A hand set the spark
Two eyes took the aim
Behind a man's brain
But he can't be blamed
He's only a pawn in their game.

A South politician preaches
To the poor white man,
'You got more than the blacks, don't complain.
You're better than them,
You been born with white skin,' they explain.
And the Negro's name
Is used it is plain
For the politician's gain
As he rises to fame
And the poor white remains
On the caboose of the train
But it ain't him to blame
He's only a pawn in their game.

The deputy sheriffs, the soldiers,
The governors get paid,
And the marshals and cops get the same,
But the poor white man's used
In the hands of them all like a tool.
He's taught in his school
From the start by the rule
That the laws are with him
To protect his white skin
To keep up his hate
So he never thinks straight
'Bout the shape that he's in
But it ain't him to blame
He's only a pawn in their game.

From the poverty shacks,
He looks from the cracks to the tracks,
And the hoof beats pound in his brain.
And he's taught how to walk in a pack
Shoot in the back
With his fist in a clinch
To hang and to lynch
To hide 'neath the hood
To kill with no pain
Like a dog on a chain
He ain't got no name
But it ain't him to blame
He's only a pawn in their game.

Today, Medgar Evers was buried
From the bullet he caught.
They lowered him down as a king.
But when the shadowy sun set on the one
That fired the gun
He'll see by his grave
On the stone that remains
Carved next to his name
His epitaph plain:
Only a pawn in their game.
 
תראו מה זה

כשאין כדורגל יש זמן להתחזק או להיחלש. מתן מלמן יוצא עם תובנות מהרצאה של פרופ' ישעיהו לייבוביץ'. 

דיבור בצד


א': שלום ואהבה... לה לה לה.
ב': מה אתה תמים אתה, תמים.
א': כל בני האדם שווים זה לזה.
ב': תמים, באמא שלי תמים.
א': יש לי חלום, שילד רגיל וילד כושי ישחקו ביחד.
ב': אני מרחם עליך, באמא שלי.
א': שילד יהודי וערבי ישחקו ביחד.
ב': אתה מתחיל לעצבן אותי, אני לא צוחק.
א': כל מה שאנחנו אומרים זה: תנו צ'אנס לשלום.
ב': מה צ'אנס? מה אתה דפוק? עם הערבים?
א': תנו לשמש יד!
ב': הם רוצחים אלה, צמאי דם. צריך להרוג את כולם.
א': כוח לאנשים. לעשות מהפכה. לשיוויון בין העמים.
ב': שלילי שיוויון. העם היהודי עם נבחר. עם סגולה.
א': שחורים ולבנים, ערבים ויהודים, סודנים ואלי ישי.
ב': סגולה, אני אומר לך. מה אתה לא מבין?
א': שלום ואהבה, חברים.
ב': כתוב בתורה, הגזע היהודי עליון. אלוהים אמר.
א': דמיינו שאין כלום להרוג או למות למענו, גם לא דת.
ב': אני אירה בך, אני לא צוחק. גיס חמישי אתה, כופר.
א': דמיין את כל האנשים חולקים את כל העולם.
ב': אני יורה!
א': וודאי תאמרו שאני הוזה, אך אינני היחיד. אני מקווה ש... אה!
ב': הזהרתי אותך... בוגד זה.
שירה בציבור           


------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חודש לנון מגיע לסיומו עם פירוק הלהקה. מסע הקסם המסתורי עובר אל שנות השבעים, אל יוקו אונו, אל השלום והאהבה ואל הסוף – בלי פול, רינגו וג'ורג' ומחוץ לאנגליה. אבל למה להתחיל מהסוף אם אפשר להתחיל מסוף הביטלס?
כשהביטלס עוד היו בדמדומיהם, הקליט ג'ון לנון שלושה תקליטונים עם הרכב שהקים עם יוקו אונו, Plastic Ono Band. בין פריצה אחת למשניה לאולפני ההקלטות של הביטלס, דחפה יוקו את ג'ון לנון לפעילות פוליטית ולכיוון אוונגרדי. שניהם, ג'ון ויוקו, באו מרקע של אומנות. יום אחד, בעת שהלך לתערוכה שלה בלונדון, אוונגרדית כהרגלה, נוצר הקליק. כשנסע עם הביטלס להודו, שלח לה מכתבים. לא עבר זמן רב, וג'ון עזב את אשתו סינתיה ואת בנם הלא מתוכנן, ג'וליאן. היי ג'וד, שר לו פול, והמאיס את עצמו על יוקו עוד יותר. באפריל 70' הודיע פול מקרטני על תום עידן החיפושיות, ורצפתו של לנון הזדעזעה אפיים. כל משענתו היתה בלהקה שהקים בשנות התיכון, וליוותה אותו אל תהילת עולם. אלא שאת החלל הריק שנותר בליבו, השלימה יוקו אונו, האומנית היפנית לה נישא ב-1969. האהבה הרקיעה שחקים, והזוג יצא לירח דבש באמסטרדם. לג'ון ויוקו לא היו הרבה שאיפות: רק אהבה יציבה, הקמת משפחה ושלום עולמי. בעוד כל זוג נורמלי הולך לצימר ומשהו, הזוג לנון-אונו החליט להזמין אליו למיטה את כל העולם ואשתו, עם רשמקולים ומצלמות.
הימים ימי מלחמת ווייטנאם. הינקיז מכסחים לצ'רלי את הצורה. המלחמה הקרה מתחממת. מתוך השירים המופשטים של החיפושיות יוצא ג'ון לנון ביחד עם יוקו אונו כנגד המלחמה ההיא, בצורה גלויה וישירה, ממאיס את עצמו על הממסד. "כל מה שאנחנו אומרים זה: תנו סיכוי לשלום." גם בארץ ניסו להעתיק את המחווה עם שלל אמני ישראל שאמרו: כולנו ביחד, תנו צ'אנס לשלום. זה לא עבד, בעיקר כי אורי זוהר ויוסי בנאי שרו בבמות אחרות שירי מלחמות. אלא שמלחמת ווייטנאם הגיעה להרבה אמריקאים עד כאן, וב-15/10/69 שרו את המנון השלום הזה מעל חצי מיליון היפים בהפגנה בוושינגטון. את ניקסון זה לא הרשים, וכמו כל רפובליקני מושחת טוב, הוא מיהר לאסור את כניסתו של לנון למדינה, בתירוץ הקלוש שלפני כשנתיים הורשע בלונדון בהחזקת מריחואנה. לניקסון היו לא מעט סיבות לתעב את לנון, אבל המרכזית שבהן היתה פשוט הכריזמה הסוחפת של האיש, שאיתה ועם הופעתו נראה כמו ישו מושיענו בדרשתו על ההר, תומך בשלום ובמועמד הדמוקרטי לנשיאות. עם הכריזמה הזאת והדחיפה הפוליטית של אשתו, כינסו השניים מסיבת עיתונאים במיטתם שבמלון "הילטון" באמסטרדם, בירח דבש נטול פרטיות. כל עיתונאי שמכבד את עצמו נשלח ע"י העורך לראיין את הזוג המלכותי למרגלות המיטה. גם עקיבא נוף מ"קול ישראל" היה ביניהם, שהגדיל לעשות והצטרף למיטתם בפיז'מה. חוצפה ישראלית טיפוסית.

                             ג'ון לנון ויוקו אונו ברגע אינטימי.

זוהי הפגנה נגד אלימות ובעד השלום, אמרו. בניגוד לגנדי ולמרטין לותר קינג, בחר הזוג להיעזר בהומור במאבקם. "במקום לדבר כ"כ הרבה על השלום," אמר לנון אז, "נעשה משהו למענו. אפילו אם זה רק להדביק זנב מגוחך לאף או לרקוד ברחובות. משהו, כל עוד אין זה מפריע לאחרים. הם (הממסד) בקיאים הרבה יותר מאיתנו במשחק האלימות... לא נביס אותם באלימות נגדית... מה שהם לא יודעים זה איך להתגונן בפני הומור. ההומור זה נשק רב עוצמה." הגדילה לעשות יוקו אונו, שהציעה פתרונות קסומים לסכסוך במזה"ת: "למה לא תארגנו כנס של צעקות? תצעקו, תצרחו ותיווכחו מי יכול לצעוק חזק יותר. כך תתפרקו מהאנרגיות המיותרות שבכם. או למה לא תבנו יחד בניין? שני הצדדים יבנו יחד." טוב, חיבור למציאות לא היה מעולם הצד החזק שלה, גם לא של ג'ון לנון, שהחרה החזיק אחריה בסיסמאות שענו כמעט על כל שאלה באופן פשטני פלוס: אהבה, שלום, אלוהים, טבע. לתקופה קצרה זה עבד, אחר-כך פחות. התמימות הזאת היתה חלק בלתי נפרד מתקופת ילדי הפרחים, ועם תחילת העשור הבא החלום התנפץ אבל המוזיקה נשארה.

אחרי שיצאו מהמיטה והבינו שהם לבד ביחד כל החיים, הלכו הזוג לנון לטיפול זוגי בשיטת "הזעקה הראשונית" של ארתור ג'אנוב. ג'ון הגיע לטיפול נינוח ומשוחרר, לועס מסטיק תות, אבל מה ששמע ערער את עולמו: "בטיפול הזה, ג'ון, אנחנו נחזור לילדות. כשאני אגיד את המילה "בול עץ" אתה חוזר להיות ילד בן 6, כשאני אומר את המילה "גוש אבן" אתה חוזר להיות ג'ון לנון של היום. זה ברור?"
"מה ס'תומרת?" התערבה יוקו, "אתה הולך להחזיר אותו לגיל 6? בשום אופן לא!"
"רק שניה, רק שניה. לא מדובר בהיפנוזה ולא במשהו אחר בסגנון... בסך-הכל, ג'ון, אנחנו יוצאים למסע אישי שבו תזעק את כל מה שמפריע לך. זה ברור?"
"סבבה," כך ג'ון.
התקליט "ג'ון לנון/ פלסטיק אונו בנד" לא זכה להצלחה מסחרית. הוא היה כל מה שהביטלס לא היו. הוא היה אישי מאוד, הוקלט בטייק אחד ובעיבוד צנוע ופשוט, לא ג'ורג' מרטיני במפגיע. לנון חזר לבסיס הרוקנ'רול שאיתו התחיל את הלהקה. לכן זכה התקליט גם להערכה שנים רבות לאחר מכן ונחשב לאלבום פורץ דרך. לנון צרח בתקליט הזה את כל מה שיצא מהטיפול: מהילדות והיתמות בואכה ליברפול, ועד ליוקו. בתקליט הזה נע לנון בין צריחה ממעמקי הגרון והנשמה לשירה רכה ושקטה. ואחרי שנים של הדחקה, גם התמודד עם יחסיו עם הוריו.


לאחר שנה הוציא ג'ון לנון את התקליט "Imagine", בו קרא לדמיין עולם יפה יותר, אוטופי-משהו. יחד עם זה גם הצטער שהוא בחור קנאי, הביע אהבה לאשתו ולעג לפול מקרטני בלי רחמים. התקליט הזה, לעומת הקודם, זכה גם לשבחי הביקורת וגם להצלחה בקופות. העולם הכיר בלנון כיוצר עצמאי שכותב בלדות רוק מרגשות, והתחיל גם להפריד אותו מיוקו ומהפעילות הפוליטית, למרות שעוד היתה בעיצומה במלוא המרץ. השיר "דמיינו" הוא אולי הסמן המובהק ביותר של קואליציית לנון-היפים, עם קריאה ברורה לניפוץ גבולות ולאחווה בין העמים.


אחרי "דמיינו" הוציא לנון את האלבום הפוליטי "Some Time in New York City",שלא זכה להצלחה. שנה לאחר מכן הוציא תקליט נוסף, "Mind Games", שהיה אלבום קונספט סביב מדינה דמיונית, בזמן שעל לנון עדיין נאסרה הכניסה לארה"ב. גם האלבום הזה, על מרכיביו האוונגרדיים בהשפעתה של יוקו אונו, לא זכה להצלחה. סביב יחסיו של הזוג נרקמה באותה עת טבעת חנק, ולנון ברח ללוס-אנג'לס, על אפם וחמתם של הממסד האמריקאי ושל יוקו אונו. הוא מצא נחמה בחיקה החמים של מזכירתו בת ה-22, מיי פנג, כשגם הטיפולים הזוגיים והזעקות לא עזרו. לנון התחיל לשתות ולהתחרפן לעיתים קרובות מבעבר, מבליט ביתר-שאת את האופי השחצני שלו. במהלך התקופה הזאת הוציא שני אלבומי חלטורה של סינגלים ישנים מארכיון הרוקנ'רול. הוא המשיך להופיע, בין לבין, אך לא כבראשונה, וחבר לחבריו החדשים, דייויד בואי ואלטון ג'ון, איתם עבד על שירים משותפים, חלקים מאלבום חדש (Bridges Walls) והופעה משותפת, כשלנון הופיע עם אלטון ג'ון בצוותא (לא המועדון, הביחד) בפעם האחרונה בחייו. ג'ון לנון החליט להפסיק להופיע והתמסר למשפחתו. בסיועו של אלטון, חזר ליוקו. מהון להון עשה את שון, ומשפחת לנון-אונו קיבלה יסוד ובסיס בעולם. בניו-יורק. הנשיא ניקסון הוחלף בנשיא פורד, שהחליט לבטל את השטות סביב לנון, והזוג המלכותי עבר לגור בניו-יורק לעולמי עד. עד שיום אחד...


ג'ון לנון הפסיק להופיע והסתגר בביתו עם משפחתו, נהנה בעיקר לרבוץ על הספה ולהאכיל את שון במטרנה. חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים, ועל ג'ון עברו ביעף, הרחק מהזרקור. בשנת 1980 חזר לאולפן ההקלטות עם האלבום "פנטזיה כפולה", ששילב שירים שלו עם שירים של יוקו. לאחר זמן לא רב, הונח האלבום הזה על שולחן בחדר במלון "שרתון" בניו-יורק, לצד אקדח. את החדר שכר מארק צ'פמן, מעריץ ותיק של ג'ון לנון ושל הספר "התפסן בשדה השיפון" של ג'יי. די. סלינג'ר. גיבור הספר, הולדן קולפילד, מתעצבן בלי הפסקה על הממסד והחברה הצבועה וכל מה שמסביב, מעין מוישה אופניק למתקדמים. יש מי שרואה בזה סוג של "חוכמת הבייגלה" לנערים (רק שזה כתוב טוב), ויש שלוקחים את זה צעד אחד קדימה, כמו צ'פמן, שהרגיש שהוא-הוא הולדן קולפילד. "מטעמי נוחיות גידלתי זקן, כשהיינו בהודו", אמר לנון לעקיבא נוף ב-69', "ואז, כשהתחלנו לדבר על מעשים למען השלום, חשבנו כי גידול השיער יהיה מין סמל חי לשאיפה לשלום. זוהי הפגנה." זמן לא רב לאחר מכן הסתפר והתגלח. למה? שאל אותו דיק קאבט, המראיין הפופולרי דאז. "זה כבר לא היה נוח, אז הורדתי את זה," ענה. צ'פמן לא אהב דברים מעין אלה ולא אהב שלנון השלים עם זה בשירו "אלוהים", בו שר בעצב: אני לא מאמין בישו. אני לא מאמין בביטלס. החלום חלף.
או-אז, כשארב ללנון על סף ביתו, היה צ'פמן שקוע כל כולו בספר, עד שלנון חמק מציפורניו בלי בעיה. הוא המתין בסבלנות, עד שראה שוב את ג'ון לנון ויוקו אונו יוצאים לאולפן ההקלטות. ביחד עם חבורת מעריצים ביקש ממנו חתימה. לנון חתם לו. לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא? שאל הולדן קולפילד בספר (ודני סנדרסון חזר אחריו מאוחר יותר), ומארק צ'פמן אמר: "חיכיתי עד שלנון חזר. הוא ידע לאן הברווזים עפים בחורף, והייתי חייב לדעת את זה." בגלל זה נשאר לארוב לו ליד ביתו. כאמור, משיגע קופ. כשחזרו לנון ויוקו בערב לביתם, זיהה ג'ון את צ'פמן בכניסה לבית, והמשיך. צ'פמן הוציא את האקדח וירה בגבו ארבעה כדורים. פגיעה קטלנית. ג'ון לנון מלמל "ירו בי," והתמוטט. יוקו מיררה בבכי, אוחזת בבעלה הגוסס. מארק צ'פמן התיישב לידם, ממתין ברוגע להגעת המשטרה, בהשגחת שומר הבניין. ב-8/12/1980 התבשר העולם כי ג'ון לנון נרצח. גופתו נשרפה ואפרו פוזר. מאות אלפים התקבצו ושרו לזכרו. העיתונים זעקו: החלום חלף. ג'ון לנון איננו.
ג'ון לנון, שהקים להקת סקיפל בתיכון, The Qwerrymen, אליה צירף את פול מקרטני וג'ורג' הריסון, ומאוחר יותר את רינגו סטאר בגלגולה החדש כלהקת The Beatles; חרש אינספור הופעות ארוכות רוויות ספידים במועדונים אפלוליים בהמבורג ובאצטדיונים מול אלפי נערות צורחות ובוכיות; המשיך עם סגנונות חדשים בהשראת הודו ודילן ורוק מתקדם, מגלה לעולם את המאה ה-21 כפי שלא הכיר; עבר עם יוקו אונו תהפוכות ומלחמות לשלום; ניסה להתקבל למיינסטרים וניסה חומרים אוונגרדיים; היה אהוב ונערץ וחלוץ ושנוא ומבוקש ודחוי, ונרצח בפתח ביתו בגיל ארבעים, באמצע החיים, משמש עד היום השראה למיליוני אנשים ברחבי העולם. החלום חלף, אבל ג'ון לנון נשאר אגדה. ומסע הקסם המסתורי של חודש לנון מגיע גם הוא לסיומו.

 
היכן התרבות

ניגר. באמריקה, להגיד ניגר זה לא פוליטיקלי קורקט. חל צו איסור פרסום על האות N. למה? עניין של רגשות אשם, בעיקר. קצת כמו להגיד פרענקים על במת חגיגות המימונה. כי לכינויי הגנאי האלה יש מורשת, מורשת עקובה מהשפלות גזעניות. בארצות הברית של אמריקה הפצע מדמם עד היום, כשפותחים אותו, ומזכיר את התקופה החשוכה ביותר בתולדותיה. השנה, בעקבות בחירתו ההיסטורית של אובמה לנשיאות (שלאחרונה נבחר גם לקדנציה נוספת), מנסים שני סרטים להתמודד עם הנושא הטעון ההוא: עבדות השחורים. "לינקולן" של ספילברג ו"ג'אנגו ללא מעצורים" של טרנטינו מנסים, כל אחד בדרכו, לגעת בפצע. עכשיו, כשיש נשיא שחור, כבר אפשר לדבר. וטרנטינו, הוא לא מפסיק לדבר. לדבר ולירות. פותח את הפצע, ויורה לתוכו.
ממזר חסר כבוד, הטרנטינו הזה, אבל הוא עושה את זה עם הרבה הומור. כמו בכל סרטיו, המוטיב המרכזי הוא נקמה. כמו בסרטו הקודם, טרנטינו מספר פנטזיה ומשכתב את ההיסטוריה לפי צרכיו האומנותיים. יהיה מיותר להגיד ששני סרטיו האחרונים לא נאמנים, בלשון המעטה, להיסטוריה. אלא שכל יצירת אמנות לא נאמנה להיסטוריה, גם לא הספילברגיות שבהן, ואפילו לא הדוקומנטריות שבהן. יצירת אומנות עומדת בפני עצמה. אלא שדווקא עם הרקע הזה מגיע טרטינו עם שק יומרות ויוהרה, ומנסה לומר את "האמת", עם טוויסט נקם משלו. אבל אם להתייחס לג'אנגו כיצירת אומנות נטו, מדובר בפנטזיה מהנה בהחלט, גם אם ארוכה כגלות.


שנתיים לפני מלחמת האזרחים, חובר ד"ר שולץ, צייד ראשים גרמני (כריסטוף וולץ המצוין), לעבד שחור בשם ג'אנגו (ג'יימי פוקס המעולה) למסע ציד ראשים תמורת כסף. במהלך המסע, מנסים השניים לאתר את אשתו של ג'אנגו, ברומהילדה, שנמצאת באחוזתו של קלווין קנדי הרשע (ליאונרדו דיקפריו, בתפקידו הטוב עד כה), שנעזר במשרת שחור עם שנאה לבני גזעו ואהבה לאדונו (סמואל ל. ג'קסון השפיץ). בין לבין יש הרבה דם ואש ותמרות עשן, מחוות קולנועיות, צילומים מרהיבים וסגנונות צילום מעניינים, פסקול סוחף, עוד דם, יריות, דיאלוגים שנונים, תצוגות משחק מרשימות, התרפקות על מערבוני הספגטי של שנות השישים בפנטזיית נקם של המאה ה-19.
קוונטין טרנטינו שואב השראה ממיליארדי בי-מוביז בקירוב, אבל הסגנון שלו משוחרר ומהנה כשל האחים כהן, טוד סולונדז וווס אנדרסון: אלימות אסתטית שמצטלמת יפה על רקע פסקול שתומך בקו הקליל וההומוריסטי שהסרט כופה על עצמו. הבעיה לפעמים אצל טרנטינו היא האהבה העצמית לחומרים שלו ולהשפעה הקולנועית הנרחבת, שגורמת לסרט להיות ארוך מהרצוי, עם אסופת סצנות מיותרות שגורמות לסיפור להתארך ולהתמתח. זה קרה לפיטר ג'קסון, זה קורה כמעט לכל במאי הוליוודי שמקבל לידיו חירות אינסופית מהאולפנים. בתור שכזה, טרנטינו מתאהב בחומרים של עצמו, ומלעיט על הצופים עוד שוטים שיכולים להיות שיר הלל ליכולת הבימוי והתסריטאות שלו, ולצילום והפסקול, אלא שזה לא תמיד תומך בסרט. גם הדמויות לא עגולות מספיק, יותר אליפסה, ולעיתים יש תחושה של פרודיה לשם פרודיה. אבל בסרט באורך של כמעט שלוש שעות, היתרונות עולים על החסרונות.


הסגנון הטרנטינואי פועל לטובתו של הסרט, יש לא מעט סצנות מבריקות, כל היכולות הקולנועיות מנוצלות בטיבן, מהבימוי ועד המשחק, ולמרות אורכו, "ג'אנגו ללא מעצורים" זורם וסוחף כנהר המיסיסיפי. כך, יש גם הזדהות טוטאלית סביב הרצון לנקמה בבעלי האחוזות. כמו הניגרים, גם המאדרפאקרס הלבנים לא זוכים לעידון, אבל כמעט כולם זוכים לכדור בראש. האלימות המתפרצת הזאת סביב נקמה בלבנים, בשילוב שירי היפ-הופ, עלולה, כמו בכל סרט, להשפיע על הצופים באופן לא קולנועי בעליל, במיוחד כשג'יימי פוקס יוצא בסרט אביר על הסוס הלבן, מושיע סטייל ג'יזס קרייסט, במוטיבים הוליוודיים במפגיע. היה אולי מתבקש לומר שציידי הראשים על הסוסים הם גרי קופרים-קלינט איסטוודים דמיקולו, אבל פוקס דווקא מתעלה על איסטווד של שנות השישים, בטיפוס קול ושתקן עם מקבץ מרשים במטווחים. לעומתו, כריסטוף וולץ מפטפט לא מעט בשפת לא-אימו, בכישרון ראוי לציון. מעניין לראות תפקיד של גרמני בצד של הטובים בעוד שהאמריקאים יוצאים הסאדיסטים בכל הסיפור: ליאו וסמואל יוצאים מנוולים לעילא ולעילא בתפקידים תיאטרליים מרשימים.
שורה תחתונה: כדאי לראות את ג'אנגו ללא מעצורים. למרות אורכו, הוא מעניין ומהנה. ואם בכל זאת תירדמו, אפשר לעבור למנות את מספר הפעמים שהמילה 'כושי' מופיעה בסרט. ולא חסר.
                           
תאוריית הקשר

הביטלס השפיעו על המון אנשים, אבל ג'ון לנון אולי יותר מכל ביטל אחר. כדמות, לנון היה מקור השראה בחייו ובמותו ללא מעט אמנים ויוצרים. גם הישראלים שביניהם. אביב גפן לא ניסה להסתיר את ההשפעה. אם בוב דילן השפיע עליו (לא מעט בזכות אביו) עד כדי כך שקרא לבנו על שמו, גם לנון בעסק (לא בכדי הוא מתלבש בחליפות צבעוניות עם סמלי השלום). דילן ולנון היו צמד חמד לאורך כל הדרך, חברים שגם העריכו אחד את השני והושפעו זה מזה. גפן, אחרי שנים, התייחס לדור השני. הייתי רוצה, אמר, שהבן של יהונתן גפן (אני) והבן של ג'ון לנון, שון, יופיעו יחד. קצת יומרני להכליל את יהונתן באותו משפט, אבל אביב זה אביב. בשיר "שיר תקווה", בימי השיא של השלום ושברו בישראל, הוא לא ניסה להסתיר את מקור ההשראה – לא באקורדים הפותחים, לא בקצב ובליווי, לא במילים ולא בשוט אחד בקליפ. Imagine של ג'ון לנון פוקע מכל נים ונים בשיר הזה. וזה לטובה.


גם אלון אולארצ'יק מצטרף לחגיגה. הנגינה בקלידים, הלחן והמילים, המעבר בפזמון, הם כולם לנוניים מובהקים. קצת Imagine, קצת Jealous Guy, ואולארצ'יק לוקח את ההשפעה הזאת לכיוון ישראלי, בסגנון המיוחד לו. למרות זאת, הוא נשמע ונראה כאן בריטי להחריד.


חבר אחר בכוורת, שגם מופיע מידי פעם עם אולארצ'יק, הוא אפרים שמיר. בשנות השבעים היה דומה פיזית לג'ון לנון (תסרוקת-זקן-משקפיים) וכמובן גם הושפע פה ושם בשירתו ובלחניו.


רוקפור הושפעו משנות השישים-שבעים בכללותן, בהן חבורת לול והביטלס, והסגנון הפסיכדלי של לנון בראש ובראשונה.


רוקפור גם עשו קאבר לאבשלום של חבורת לול (או ליתר דיוק שלום חנוך ויהונתן גפן), חבורה שהושפעה עד העצם מהביטלס ומלנון (בנון, במציצים). זה דווקא ביצוע של שמוליק קראוס, במילים ובעיבוד שלו. כאן, כמו במקרים רבים אחרים בשנות השבעים ואילך, ג'ון לנון השאיר את חותמו. הדוגמאות הן אינסופיות, אז נסיים בזה. ג'ון לנון גם הוא הושפע מעשרות אמנים לפניו וממגוון רחב של סגנונות. ושמוליק קראוס? שרק יהיה בריא.

 
אומרים שהיה פה שמח

זה לא רק הערבים שצריך לשנוא אותם, גם העובדים הזרים והאתיופים והרוסים. שלא לדבר על שאר הלאומים והדתות והעדות. רמי הויברגר מתמודד עכשיו בהצגה "גזע" עם נושא הגזענות, אבל עוד בחמישיה הקאמרית הוא כבר שנא את כולם.

כיבוי אורות

בואו נצעד לחלום בלי גזע ולאום, בואו ננסה. דרישה קשה, לכאורה. אבל אפשר לעשות מאמץ. ובכדורגל? נקווה שיבואו עוד שחקנים מוסלמים. גם בכדורסל. ובטניס. עד שכבר לא נבחין בין יהודי לערבי, אלא רק בין שחקנים, ונשמור על עצמנו שפויים. יום יבוא וזה יקרה.
שבת שלום ושבוע טוב.