יום שישי, 8 בפברואר 2013

אמא יש רק 1

 

הייקו לשבת

קרמבו בלאפה
לא עוזר נגד 
סרטן
                       
           מיכה העצל מגיש מחקר ברפואה, שנה א' סמסטר ב'.

מה העניין?
בעניין יום האם



ביום ראשון יצוין, בעיקר בגני הילדים, יום המשפחה. יום מוזר, המשפחה, אין כל-כך מה לעשות איתו. בפורים מתחפשים, בפסח אוכלים כשר, אבל מה עושים ביום המשפחה שלא עושים ביום רגיל? שאלה לרבנים. ברשותכם, נחזור לימי קדם כשקראו ליום המשפחה פשוט – יום האם. אי-שם, לא לפני הרבה זמן, התקוממו האבות באקט הפוך לח"כ מיכאלי, שהם מקופחים זה עשורים שלמים מאחר ומוקדש להם רק תשעה באב בעוד שלאמהות יש יום חגיגי וממלכתי משלהן. מיד עשו גני הילדים אחד ועוד אחד, וקיבלו שתיים. את שאר תרגילי החשבון השלימו כבר בכיתה א'. אבל למי שגדל בשנות התשעים ומטה, יישאר עדיין יום המשפחה כיום האם, אם כל הכבוד לשאר חלקי המשפחה. ויש כבוד.
כי יום האם זה קודם כל היום היחיד בשנה שבו אנחנו עושים כבוד אחרון לאמהותינו, שמגיל טף השקיעו בנו רק זיעה וקופות גמל, בלא הכרת טובה מינימליסטית לתפארת. כשהיינו ילדים עוד יכולנו לצייר לב בצבעי פנדה ולצאת מהקווים כאילו עברנו למצב אוטומט במכונת יריה, ולהגיש את הפלא לאם המותשת, שתתלה על דלת המקרר במגנט של פיצה האט שחולק בדואר. אבל היום זה לא ככה (אלא אם כן יש בקרב ארבעה וחצי הקוראים של הדיבוק ילדים בגיל הרך. אם כן, מה אתם עושים בגן? תקפצו כבר לכיתה ב' או משהו), ועל-כן שומה עלינו לכבד את אבינו ואת אמנו למען יאריכון ימינו.
בדיבר הזה תפסנו את אלוהים על חם. אם האדם מכבד את הוריו רק בגלל שהוא רוצה לעבור את פרס בגיל (ולהגיד לבניו שלום כשהם יבקרו בבית אבות פעם בחודשיים) ולא בגלל איזושהי הכרת טובה נגיד, אז המצב בקאנטים. כך או אחרת, אל תקבלו את המשפחה כמובנת מאליה. גם אתם אולי תתלו פעם על המקרר ציור של ילד מנוזל, אלא אם כן הילדים יעברו לצייר באייפון.

Dear Mother/ Oren Barzilay

I got one broken heart and
I got two eyes to watch it bleed
I got three guitars and
I got four strings to make it ring
 
I got five reasons why
I shouldn’t leave my bed today
I got six ways to choose from,
Which one will be my way

Dear mother please help me
Because I got no room to spare
In this hateful heart
And it’s getting dark and dark

I got one empty pocket
I got two hands to dig in deep
I got three dirty thoughts and
I am aiming for your loving whip
 
I got four happy tunes
they going to put you right to sleep
You got five minutes left to
Sit around and hear me weep

Dear mother please help me
Because I got no room to spare
In this hateful heart
And it’s getting dark and dark
 
תראו מה זה

אמא יש רק אחת, גם בסלולרי. מתן מלמן, דפנה פילצקי ויובל שטרן משוחחים בטלפון.

דיבור בצד 

א': סליחה! סליחה, גברתי! סליחה! ראית אולי...
ב': אין לא רוצה לשלם, תגיד לו שהוא חייב...
א': סליחה, גברתי...
ב': אתה רואה שאני בטלפון, לא?
א': כן, אבל רק רציתי לשאול...
ב': תגיד לו שאנחנו אחריו... אול דה טיים...
א': ראית אולי...
ב': ילד, אתה מפריע לי.
א': אני רק שאלה.
ב': ילד, של מי אתה? מה אתה עושה פה? למה אתה לא בגן? מתי תסתפר כבר?
א': קוראים לי מרקו. באתי לחפש את אמא שלי.
ב': איך קוראים לה?
א': אנה רוסי. ראית אולי? ראית אולי את אנה רוסי?
ב': לא עובדת אצלנו אחת כזאת. יש לנו מרינה.
א': לא, היא לא רוסיה. היא מגנואה שבאיטליה. גם אני באתי משם לחפש אותה.
ב': איטליה? מאיטליה באת לחפש את אמא ש'ך?
א': היה דיל, חצי פנסיון.
ב': מה זה הקוף האירני, לא? האסטרונאוט. שולי, שולי, בואי תראי. צלמי, צלמי אותנו.
א': לא, זה קופיפו. הוא בא איתי מגנואה שבאיטליה. אנחנו מחפשים את אמא שלי.
ב': וואלה... אתה יודע שאתה במחלקת חנייה של עיריית תל-אביב, כן צוציק?
א': כן, אני מנסה בכל מקום. לא ראית אולי את אנה רוסי?
ב': היא חנתה באדום-לבן? צהוב-אדום? כחול-לבן? אפור-אפור? חניית נכים?
א': לא יודע.
ב': אז אין לי איך לעזור לך, חמוד. אבל אני כבר אמצא לה משהו ואם היא תגיע לשלם את הקנס אז תדע שהיא חיה. איך שלא יהיה נתפוס אותה.
א': היא חיה! היא חיה! את משקרת! אמא שלי חיה!
ב': ילד, מספיק לבכות... ילד... ילד ילד, קישטה מפה...
א': אני איבדתי את אמא, את אמא שלי, בזמן שהגיטרה שלי מייבבת חרישית... לאבלי ריטה, תבטלי את הדו"ח אולי?
ב': מה? תעיף את הקוף מהשולחן!
א': איפה אמא שלי?
ב': תעיף את הקוף, חצוף!
א': בוא, קופיפו, הולכים... רק...
ב': מה אתה רוצה?
א': את יכולה לבטל את הדו"ח למר פפינו? הוא החנה את הכרכרה באדום-לבן. עשינו תיאטרון בובות ברחוב החשמונאים ו...
ב': עוף לי מהעיניים, חצוף!

שירה בציבור           

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

השבוע נמשיך את מסע הקסם המסתורי בעקבות ג'ון לנון ולהקתו. אחרי להקת החוצבים והביטלמניה של חיפושיות הקצב, הגענו ללב ליבה של המוזיקה המערבית הפופולארית. תילי תילים של תיאורים ופרשנויות נכתבו על חלקה השני של עידן הלהקה – אינספור ספרים, כתבות, תוכניות רדיו וטלוויזיה, סרטים דוקומנטריים ועלילתיים, מאמרים אקדמיים ואפילו תואר שני בלימודי הביטלס – ולכן אין גם סיכוי להתיימרות. מכל פרקי "שירה בציבור" עד היום, חלקה השני של להקת הביטלס מהווה את העיקר של המוזיקה הפופולרית כפי שאנחנו מכירים אותה היום. אז על רגל אחת, נתחיל/ נמשיך במסע הקסם.

אחרי למעלה מ-1400 הופעות רוויות צרחות, ולאחר מסע הופעות מטריד במיוחד בארה"ב, החליטו חברי הביטלס להפסיק להופיע – החלטה שהשפיעה בראש ובראשונה על בריאן אפשטיין, מנהלה המוזיקלי של הלהקה, שלא הרגיש נחוץ כקדם. גם הביטלס עצמם גילו עולם חדש עם שוך הסאונד הגרוע של ההופעות והתכנסו באולפן ההקלטות עם איזה ג'וינט אחד או שניים, עושים ניסויים בסאונד שנגדו את אמנת ז'נבה ומרוב נסיונות בראו צלילים חדשים. פול מקרטני היה הנלהב מביניהם להפקת צלילים חדשים. במהלכים הרמוניים ובצלילים טכניים הקליטו הביטלס את האלבום Revolver מ-6/4/66 ועד 22/6/66 (דבר העורך: ב- 6/4 גם עלה הדיבוק לאוויר, אבל זה היה ב- 2012 ולנון והריסון לא היו מודעים לזה. גם לא מקרטני וסטאר. גם לא שאר העולם... לא חשוב). התקליט הזה היה פריצת דרך לא רק אצל הביטלס, אלא גם במוזיקה המערבית בכלל, והתחיל למעשה את הסיקסטיז כפי שהם מוכרים לנו, עם ההיפים וכל זה. תודה ענקית שמורה למפיק המוזיקלי ג'ורג' מרטין, ששיתף פעולה עם חזיונות הלהקה, והיא שיתפה איתו. כך, לדוגמא, קם ג'ון לנון בוקר אחד ואמר: אני רוצה שיר שיישמע כאילו 4000 נזירים טיבטיים שרים אותו. היה זה אחרי שהושפע מטימותי לירי, מהספר "החוויה הפסיכדלית" ומ"ספר המתים הטיבטי", ואחרי קרטון ה-LSD השלישי בחייו. כך אתגר לנון את מרטין עם השיר "המחר לעולם אינו יודע". השיר, שבנוי על אקורד אחד, מורכב ממקצב מהדהד ושירה מוכפלת בטכניקות חדשניות שהושגו באולפני אבי-רוד ע"י ג'ורג' מרטין וטכנאי הלהקה, ג'ף אמריק, ושילב גם את הסיטאר של הריסון בנגינה במהופך; צחוקו של מקרטני במהופך ובמהירות, שנשמע כמו להקת שחפים; צלילים מהמלוטרון וסולו הגיטרה של פול מהשיר הפותח את התקליט, Taxman, שמנוגן לאחור. השיר כולו, על שלל הטכניקות שבו והפסיכדליות שהקרין, הוא שיר הלל לטריפ סמים, לשלווה ורוגע. "האזינו לצבעי החלומות שלכם", שר לנון, וידע: משהו חדש מתחיל.


ריבולבר היה אחד מהאלבומים המופתיים בהיסטוריה האנושית, אם לא מעבר לזה. הוא מתעלה בחדשנותו (אך לא במספר הלהיטים ובבאז) בתקליט "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סמל פלפל" שיצא ב-1/6/67, ארבעה ימים לפני שישראל עברה לגבולות 67'. המערב הוכה בתדהמה, וגילה שהחיפושיות הם גם מוזיקאים מעולים שעושים דברים שלא נשמעו כאן מעולם. לצד השירים הפסיכדליים, יצא גם השיר "אלינור ריגבי" בעיבוד תזמורתי, שיר-סיפור על בדידות וזיקנה וצביעות מעמדית ועל הכנסייה - עליית מדרגה במילים, בלחן ובעיבוד. מעבר לזה, נעשה שימוש בקרן יער, בכלי נשיפה בסגנון פאנק, בסגנון מוזיקה הודית וברב-תרבותיות ורב-מוזיקליות. פה גם הראו הביטלס שיש הבדל ביניהם, הרבה יותר מהמשוער, והם לא עוד חבורה של בחורים בחליפות ובפוני. פול תפס פיקוד על הלהקה מבחינה מוזיקלית, והסתער על המערכת הטכנית באולפן בשלל חידושים והמצאות, לצד המלודיות הקלאסיות המדויקות שיצר. לעומתו, לנון התמקד במספר אקורדים מצומצם ובשירים פסיכדליים (ה-LSD  של לנון מול המריחואנה שמקרטני אהב, אם תרצו. וגם אם לא). להבדל הזה בין השניים ניתן משנה תוקף בתקליטון שהוציאו וכלל שני שירים "פני ליין" ו"שדות תות לנצח", שיצאו כסינגל אחד. האחד, רובו של פול, והשני של לנון (בזה האחרון אתגר לנון את מרטין עוד יותר וביקש לחבר בין שני טייקים, למרות שלא היו בסולם ובקצב הנכונים, והאטת הזמן הזו גרמה לשיר להישמע מוזר וטוב). אז גם עלה שלב התזמור הקלאסי של פול בשירי הסיפור, והסוריאליזם של לנון. אז גם שיחקו קצת עם המבנה המקובל של בית-פזמון, עד שבסוף "שדות תות לנצח", אחרי הסוף, ג'ורג' מרטין מוריד ומעלה את כפתור הווליום, וחוזרים שוב לפינאלה מפתיעה. שני השירים מספרים במשהו על ילדותם של השניים, באופן פסיכדלי, וזכו זה לאהדה הדדית של מחבריהם. הקליפ לשדות התות היה גם הקליפ הראשון בהיסטוריה, כמעט כמו כל דבר שהביטלס עשו.


כשיצא התקליט "סרג'נט פפר", התמקד העולם שעה ארוכה בעטיפה המונומנטלית, שזכתה לאינספור חיקויים ופרשנויות. על העטיפה נראו הביטלס משופמים-משהו ומוקפים בעשרות אייקונים. מאז ועד אייבי-רוד נטען בקרב חובבי קונספירציה שפול מקרטני מת, ואת מקומו מחליף מישהו אחר מלהקת כנפיים, בעיקר בשל ההנחה שכשמריצים שיר לאחור שומעים "פול איז דד". אבל על זה נאמר במקורות: נו, באמת. לסרג'נט פפר היו עוד כמה מעלות מלבד העטיפה ההיא, שהתבטאו בעיקר בשירים. הביטלס ניסו לעשות אלבום קונספט סביב להקת פיקטיבית, אך בסוף התייאשו ועברו לשירים רגילים. רק השיר הפותח והמסיים מזכיר שזה משהו על להקת קרקס של המאה ה-19 בשם סרג'נט פפר וכו'. והשירים עצמם? כל שיר מלמיליאן, כל לחן בקהאם. מה נאמר ומה נגיד? עם מעט עזרה מידידיי, ריטה הנפלאה, מתקן חור, להיות לטובת אדון עפיפון, כשאהיה בן 64, וכמובן – יום בחיים, ששילב יותר מהכל בין הסגנון של לנון לזה של פול בעיבוד מופתי; בך-בלעדייך, שהביא לידי ביטוי את נגינת הסיטאר של ג'ורג' הריסון וההשפעה ההודית; ולוסי ברקיע היהלומים, שנטען שהוא שיר ה-LSD האולטימטיבי, אבל לנון טען שנכתב דווקא לאחר שבנו ג'וליאן הראה לו ציור ובו ילדה מהגן, לוסי, וסביבה יהלומים. תמים לכאורה, ועדיין פסיכדלי להחריד.

                            הביטלס מציגים את קולקציית האביב.

הביטלס רצו להתעלות על להקת "נערי החוף" ואלבומם Pet Sounds, והוציאה את התקליט, ובעקבותיה להקות אחרות ניסו להתעלות עליהם, ורובן כשלו. הביטלס הציבו רף גבוה מידי בריבולבר ובסרג'נט פפר. להקה אחרת נולדה מתוך הפוני, להקה שלא מופיעה אלא עושה מהפכות במוזיקה, שמה דגש על סאונד ועל עיבוד ומלודיות ולא רק על בית-פזמון בבלוז 12 תיבות של רוקנ'רול אמריקאי. להקות רוק מתקדם כמו פינק פלויד והאבנים המתגלגלות הושפעו מהם ישירות, והביאו את הרוק הבריטי לשיאים חדשים בסוף הסיקסטיז- תחילת הסבנטיז, תקופה שגם הביטלס המשיכו לעבוד בה במלוא המרץ. רעבים לתובנות חדשות מהמזרח, נדבקו למהרישי מהש יוגי, שהגיע לבריטניה הגדולה עם תורת המדיטציה הטרנסנדנטלית, והמשיכו איתו לרישיקש בהודו, שם האזינו לדבריו בשקיקה תוך שהם מפזרים אבק כוכבים. שם גם ג'ורג' הריסון התלמד אצל ראווי שנקר והתמקצע בסיטאר וברזי המוזיקה ההודית. מה שקרה שם – על כך סופר במהדורה אחרת של הדיבוק. איך שלא יהיה, חברי הביטלס קיבלו השראה מהמקום הזה, וכתבו את האלבום הלבן הכפול ואת רוב שירי האלבום "אייבי-רוד", כשכל אחד מהם עובד בנפרד על השירים. הם גם גידלו שיערם פרא, לבשו בגדי לובן וניגנו בלופ, עישנו סמים ועשו את הרע בעיני השם, אך לא בעיני המהרישי, שהפיץ תורה של שלום ואהבה, אבל די הלך שבי אחרי המערב ואחרי בחורות מערביות וקצת נמאס על לנון, שחתך חזרה לביתו האנגלי. ואחריו פול ורינגו והריסון.     

הביטלס חדלו להופיע, אבל הפציעו מידי פעם, לעיתים נדירות, בשידורי קליפים בטלוויזיה, וכמו כל פורצי דרך גם פתחו את שידור הלוויין הראשון (ל-24 מדינות), ב-25/6/67, עם השיר "כל מה שאתה צריך זה אהבה". השיר סימל יותר מכל את שלוות הנפש שהביטלס דגלו בהם לאחר השיבה מהודו, ואת החתירה לשלום אמת שמבוסס על ביטחון וצבא חזק שיודע להגן על עצמו בעת הצורך. או רק שלום. ואהבה. ושלווה. זה היה יפה מאוד, באמת, אבל בשעה ששרו על שלום ואהבה, הביטלס היו עסוקים בלריב אחד עם השני.


המתחים החלו בשעה שעמדו על דעתם שלכל אחד יש סגנון מוזיקלי משלו, וכל אחד משך לכיוון אחר. גם ג'ורג' הריסון התחיל לכתוב שירים, והיה גורם משפיע בצורת האלבומים הבאים. בריאן אפשטיין, שהרגיש עצמו מיותר נוכח חוסר הרצון של הלהקה שלו להופיע, שקע במרה שחורה ושקע בסם. ב-27/8/67 מת כתוצאה ממנת יתר של אלכוהול וכדורי שינה, לא מתכון מומלץ גם במינונים נמוכים. מותו הכה בתדהמה ובאובדן דרכים את חברי הלהקה, והם התכנסו בשתיקה עצובה רגע קט, ומיד חזרו לריב ביתר שאת. כל אחד משך לכיוונים אחרים בניסיון לנהל את הלהקה. פול מקרטני יזם סרט טלוויזיה עצמאי והזייתי בשם "מסע הקסם המסתורי", שנחל כישלון צורב; הוא דחף גם להקמת חברת תקליטים משלהם, בשם "תפוח", שתעודד אמנים צעירים. גם חברת התקליטים הזו כשלה; ולבסוף, במקום אפשטיין הציע לנון את אלן קליין, מנהל האבנים המתגלגלות, אך מקרטני סירב והציע במקומו את עו"ד לי איסטמן, שהיה במקרה גם אבא של אשתו. הדומיננטיות של פול בעסקי הלהקה ובניהול האומנותי שלה הוביל ליצירת גוש חוסם פול, שהורכב מלנון והריסון. רינגו סטאר, שהיה אמור להוות קונטרה, פירק את הקואליציה השברירית, וחתך לארה"ב. בתחנונים החזירו אותו הביטלס לחיקם, ואז גם ג'ורג' הריסון עשה "ויברח", וגם הוא הוחזר לבסוף, עד שלנון פרש לניו-יורק. הלהקה עמדה בפני פירוק. בין לבין הקליט כל אחד מהם שיר לעצמו, ובאלבום הלבן היו מקרים שפול היה לבדו באולפן, והקליט שירה-בס-תופים, ולמחרת לנון, וכשנפגשו לא הפסיקו לריב. כך התרקם התקליט הכפול – בשלום ואהבה דה-לה שמאטה. יום אחד קרא הריסון לשאר החיפושיות להגיח לאולפן, כי הביא לשם את חברו אריק קלפטון מלהקת "קצפת" שיקליט סולו גיטרה לשירו "כאשר הגיטרה שלי מייבבת חרישית". הביטלס לא יכלו לסרב, הגיעו, הקליטו והתנהגו בנימוס לאורח המכובד. לאחר שעזב, הכל חזר לקדמותו. בנס יצא התקליט, שבדיעבד היה טעות טקטית בשל גודלו. ג'ורג' מרטין חשב שעדיף היה לפצל אותו לשני תקליטים שונים. ועדיין, כמו תמיד, נחשב גם האלבום הזה אלבום מופת.


אחרי הפיאסקו היו עוד כמה גאגים ראויים לציון. סרט מצויר בשם "צוללת צהובה" נעשה בהשראת הלהקה, שתרמה שירים לפסקול, שיצא גם כתקליט בפני עצמו. רינגו סטאר כיכב. ב-30/1/69 הופיעו הביטלס במפתיע על גג אולפן ההקלטות "אפל", כשהעוברים והשבים נהנים מההופעה המאולתרת והנדירה, האחרונה של הלהקה, עד שהמשטרה פיזרה את החגיגה. היה זה חלק מניסיון להקליט אלבום ג'אם והוא תועד במסגרת סרט תיעודי, Get Back, עוד ניסיון של פול להנשים את הלהקה המתנדנדת בין חיים למוות. הביטלס גנזו את רעיון התקליט, אבל המפיק פיל ספקטור הוסיף לשירים תזמור של מקהלות וקולות רקע ויצר את התקליט Let It Be, שהביטלס דחו בשאט נפש. הלהקה עוד המשיכה לפרפר וליצור, והתכנסה בעצת פול להקלטת אלבום פרידה ראוי. Abbey Road, על-שם חברת התקליטים ההיא. על עטיפת התקליט נראו הביטלס צועדים על מעבר חצייה מול האולפנים – עוד עטיפה שזכתה לאינספור חיקויים והצטרפה להיסטוריה של המוזיקה. גם ההקלטות האלה לא היו פשוטות, ורק חיזקו את הרצון של כל אחד מהחברים לעזוב. הוסיפה לכך לא מעט יוקו אונו, האומנית היפנית מניו-יורק שג'ון התאהב בה, ולמענה עזב את אשתו ובנו. יוקו ולנון מצאו שפה אומנותית משותפת, זכר לימים שלו בתיכון לאומנויות, אבל השפעתה ניכרה עליו גם מעבר לכך. הוא החל למחות איתה נגד המלחמה בווייטנאם, וביקש להכניס לשירים של הביטלס סגנונות אוונגרדיים. כל זה לא היה לרוחם של שאר חברי הלהקה, וגם לא העובדה שיוקו היתה מצטרפת אליהם כמעט לכל הקלטה באולפן, ומעירה הערות. נדמה שנעשתה חזית אחת של ג'ון ויוקו וחזית שניה של השאר. כל אחד משך לכיוונים שונים, עד שהחבל נקרע. פול מקרטני, אף שהיה זה שיותר מכל רצה בהמשך קיומה של הלהקה, הודיע לתקשורת על פירוק הלהקה. ב-10/4/70 גם הוא אמר נואש, והביטלס נפוצו כמוץ ברוח.

למרות שהתפרקו, נותרו הביטלס עד היום הלהקה המשפיעה ביותר במוזיקה המערבית, הצלחה בקנה מידה עצום. הם היו שם במקום הנכון בזמן הנכון, בהתפוצצות כשרונות ברוכה ומלאת אומץ, והובילו את הדרך לאינספור להקות רוק ורוק מתקדם, ג'אז ובלוז, Fאנק ובלדות קלאסיות. כל אחד מהם חייב להם קצת. והביטלס? כל אחד מהחברים פנה לכיוון אחר. פול מקרטני הקים את להקת 'כנפיים' עם אשתו לינדה. ג'ורג' הריסון המשיך לקריירת סולו מצליחה (ונפטר ב-2001 מסרטן ריאות). רינגו סטאר דשדש בקריירת סולו משלו. וג'ון לנון המשיך לעבוד עם יוקו אונו, והוציא אלבומי סולו מצוינים, עד שנרצח בפתח ביתו בניו-יורק... אבל על כך בפרק הבא.   


היכן התרבות

ממעמקי פאב לגנסקי בנתניה פועלת כבר תקופה לא מבוטלת להקת 'מלאכת'. בן פנחס, בעליו של פאב ההופעות 'לגנסקי' (שם גם ממוקם אולפן ההקלטות של 'מלאכת'), כותב ושר את שירי הלהקה, ושני ברונר, פסנתרן קלאסי בהכשרתו, מלחין. ביחד הם גם מעבדים ומפיקים. אליהם מצטרפים אלון לוגסי בגיטרה, שימי חביב על הבס וטל רונן בתופים. ב-2005 יצא אלבום הבכורה, "בין לבין", והציג סגנון בוגר ומאתגר בסצנת מוזיקת האינדי, בדגש על רצועות ארוכות בנות 12 ו-8 דקות כל אחת. כמו 'בית הבובות', להקה נתיינתית נוספת שהתחילה פחות או יותר באותה תקופה לצבור תאוצה (בעיקר דרך מוצ'ילרים בדרום אמריקה), מילות השירים של 'מלאכת' התאפיינו בחיפוש עצמי, דת ופילוסופיה ותובנות פנימיות בקיום האדם מול העולם. בהשפעות של אלג'יר מחד ורוק מתקדם מאידך, ג'אז ורוק כבד, 'מלאכת' פיתחה סגנון ייחודי משלה שמאתגר את האוזן באופן נעים ופוגע.


לא מזמן יצא אוסף משולש, טרילוגיה שמאגדת בתוכה את האלבום הראשון ביחד עם האלבומים האחרים, "תחת עץ האדומים" (שממזג בין רצועות ומעניק חוויה שלמה של האזנה) ו"מאווים", שממשיך את דרכו בסוג של אופרת רוק. 'מלאכת' שונה בכל פרמטר אפשרי מלהקות אחרות ואמנים אחרים שפועלים היום בישראל, וטוב שכך. הוצאת הטרילוגיה והמשך היצירה הלא מתפשרת שונה בתכלית מסטנדרט הפלייליסט והרינגטונים בימינו. אבל אין מה להתפלא על כך. 'מלאכת' לא מחפשים להיטים ומשקיעים בנגינה ובמוזיקה אחרת, מסקרנת, שנוצרת במרתפי לגנסקי, ויוצאת משם אל פאב ההופעות. זו גם הזדמנות לראות אותם בלייב. ביום שלישי יופיעו ב-22:00 בלגנסקי בנתניה וב-14/3 ב-20:30 במרכז ענב בת"א, בהופעה מלאה שתכלול קטעים מאופרת הרוק "מאווים". שווה להיחשף אליהם.

                                        
תאוריית הקשר

כל הבלגן שדובר עליו ב"שירה בציבור" בשבועיים האחרונים לא היה יכול להתרחש אלמלא הפגישה ההיסטורית ההיא בין ג'ון לנון ופול מקרטני – פגישה ששינתה את עולמה התרבותי של האנושות. שני הגאונים המוזיקליים האלה לא ידעו שהם כאלה כשנפגשו לאחר הופעה של להקתו של לנון, הקוורימן, למרגלות כנסיית סנט. פיטר, ופול הרשים את ג'ון והלהקה בפריטתו, כשניגן את השיר הנ"ל, כמו גם את "בי-בופ אה-לולה" 

 


מאז הפגישה ההיא החליטו לחלוק על כל שיר את אותו השם, "לנון/ מקרטני", כמו גם את חלוקת זכויות היוצרים, מהלך שהיה תקף עד שנת 1974, כולל בשירי הסולו של לנון ושל מקרטני. אלא שגם בתקופת הלהקה כתבו שירים בנפרד, ולאחר מכן עבדו עליהם ביחד. כך, שיר מקרטניקי כמו 'פני ליין' זכה לשם היוצר המשותף לשניהם. ולמרות זאת, יעצו זה בשירו של זה והוסיפו את הטאץ' המיוחד שלהם ליצירה הסופית. בשיר "יום בחיים" ניתן להבחין בבירור בהבדלי הסגנונות של השניים. "פניתי לפול," אמר לנון, "שיצרף את הקטע שלו, כי הוא התבייש להציע  לי, הוא חשב שהשיר כבר טוב ממילא." בכל זאת, הוסיף פול את הקטע שלו.

ההבדל בין ג'ון לפול לא היה רק מוזיקלי, גם אישיותי. לנון, עוד מתקופת התיכון ולהקת החוצבים בליברפול, היה טראבל-מייקר סדרתי, אבל תמיד בשובבות מלאת חן. פול, לעומתו, היה הילד הטוב שרצתה כל אם אנגליה. כך, לדוגמא, בהופעה מול מלכת אנגליה, לא התאפק לנון מלהזכיר לקהל שהוא-הוא גיבור מעמד הפועלים, ואמר: אלה שבמושבים האחרונים עם הכרטיסים הזולים -  שימחאו כפיים, ואלה במושבים הקדמיים – שירשרשו בתכשיטיהם. פול והמלכה הבליעו חיוך מבויש.


מאוחר יותר, נקשר שמו של לנון בזרמים הפסיכדליים במוזיקה של הביטלס, בשימוש ב-  LSD ובפעילות פוליטית עם יוקו אונו, אשתו לעתיד, פעילות שהצליחה לעצבן גם את נשיא ארה"ב היבשושי. מקרטני, לעומתו, התגעגע לאהבת הקהל בהופעות ותרגם את זה ליוזמות מסחריות, כמו הסרט "מסע הקסם המסתורי", והמשיך בקו המוזיקלי של בלדות קלאסיות והרמוניות קליטות אך מתוחכמות. ללנון, מכל מקום, היה משהו שלפול היה קצת חסר – שובבות וחוש הומור.


אבל עם כל שיתופי הפעולה, חתול שחור עבר בין ג'ון לפול, בכמה דמויות: המשיכה של כל אחד לכיוון אומנותי אחר; המחלוקת סביב זהות המנהל האומנותי אחרי אפשטיין, וכמובן, יוקו אונו. למרות המתחים, כתב מקרטני לבנו של ג'ון מסינתיה, ג'וליאן, את השיר "היי, ג'וד", לנחם אותו על כל הבלגן המשפחתי סביבו, אלא שג'ון היה בטוח שכתב את זה בשבילו, כשהיה בטוח שהוא עוזב את הלהקה ואותו. מלבד זאת גם כתב עם לנון את השיר "הבלדה על ג'ון ויוקו", בלדת-עם הומוריסטית בתקופת המתח הגדול סביב הצטרפותה של יוקו לאולפן ההקלטות, כחוצץ בין ג'ון לשאר חברי הביטלס.


ב-1976 הוציא מקרטני אלבום סולו שכלל 5 שירים מתקופת הביטלס, ושינה את סדר השמות בקרדיטים ל-מקרטני/ לנון, למורת רוחה של יוקו אונו. לנון, בשנת 71', אחרי הניתוק הסופי מהביטלס ומפול, הוציא את התקליט "דמיין" שכלל את השיר "איך אתה ישן", שהופנה לחברו-לשעבר, ובו טען שהדבר היחיד שעשה היה השיר "אתמול", כסוג של לעג לפול ולסגנון המוזיקלי שלו.


למרות המתחים, פול וג'ון עבדו בשיתוף פעולה מלא 13 שנה פוריות במיוחד, ולמרות העקיצות ההדדיות, גם ההערכה היתה הדדית. כשג'ון לנון נרצח בדצמבר 80' העולם הוכה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק. שנה ורבע לאחר מכן הוציא פול מקרטני שיר לזכר חברו משכבר הימים, "כאן היום", לזכר חברות ושיתוף פעולה מוזיקלי שידע עליות ומורדות, אך בעיקר השפיע עמוקות על המוזיקה המערבית ועל שיתופי פעולה אחרים.

אומרים שהיה פה שמח

הילדים האלה, כשהם גדלים הם כבר לא מטלפנים אל האמא שלהם לשאול מה נשמע. תשאלו את החמישיה הקאמרית. באס-אמ-אס.



כיבוי אורות

יום האם הוא גם יום המשפחה. אמא, אבא, האחים והכלב. ב-1973 כינס דן אלמגור חבורה של כשרונות צעירים – שלמה ארצי, ג'וזי כץ ושמוליק קראוס, ציפי שביט ועוד – לתוכנית מיוחדת ליום האם. למיטיבי לכת, התוכנית מובאת במלואה בפייסבוק של הדיבוק. ועכשיו, יחזור איש איש לחיק משפחתו האהובה, יאמר היי חטוף ויחזור לעיסוקיו.
שבת שלום ושבוע טוב.