יום שישי, 1 בפברואר 2013

סיפור של חורף

 

הייקו לשבת

לו הייתי בר-מזל לבקש גורל
אז הייתי מבקש 
להיות עשיר
                       
           גילי ארגוב מורד במוסכמות.

מה העניין?
בעניין החורף


השבוע, לאחר כמה ימי שמש, הזכירו לנו העננים שאם חשבנו שזה נגמר, אז זהו שלא. כמי שמעדיף את השרב הגדול על צניחה ולו מינימלית של טמפרטורות, החורף הזה מיותר. אין בו טעם, מלבד אולי כמה מעלות שאפשר להסתדר איתן אלמלא הקור. כי חורף זה לא רק גשם ושלג וקרה וברקים ורעמים. חורף זה גם סוודר וכובע גרב וקלמנטינות ותפוזים ותה עם לימון וקרמבו וערמונים על האש ואש ושמיכת פוך ובית, למי שיש בית, ומוזיקה של גשם, למי שיש חלון להסתתר מאחוריו. אבל זה מיותר, באמת שאין צורך, כל הקור הזה והמים בחוץ. גועל נפש.

נדמה ששיא החורף הגיע לפני הבחירות, כשאיילון הציף את עצמו וביבי זרק כדורי שלג על יאיר. נתניהו. עם ישראל כולו השתדל אז לא לצאת מהבית, המטריות קרסו כמו המנדטים של הליכוד והווישרים של האוטו רדפו אחרי הזנב של עצמם, בקושי. ישראל לא ערוכה לחורף בקנה מידה חורפי, ויעידו על כך תושבי בת-חפר המוצפת. אם היינו, לא עלינו, בטמפרטורות של סיביר, סביר להניח שהיינו הופכים מזמן לניצבי קרח הלומי מבט. אבל אם אנחנו עוברים לשעון חורף כבר בסתיו, אולי אנחנו בכל זאת ערוכים.
ט"ו בשבט חלף עבר לו, והאביב עוד מעט כאן, אבל רק עוד קצת. בינתיים נחכה לפורים, יום הגשם הגדול, ונגרש חולים משופעים מבתי החולים השופעים. אפצ'י, נאמר, ונקנח את האף, כשבחוץ משתוללת הרוח והרעמים מבריחים חתולים הומלסים. החורף הזה, עם כל תופעות הלוואי שלו, מביא את הבלוז באפרוריות היומיום המלנכולית וקצת מאט את קצב החיים כמנגינה קלאסית נוגה. אבל קר, בחייאת רבאק, קר. מה יהיה עם הקור הזה? מה יהיה? נעבור את החורף ואחר-כך נראה. באביב.

חורף/ גידי גוב

נספר פה על הקיץ
שהולך ונעלם
מטריות ומגפיים
מוציאים מהמחסן

עכשיו - כבר לא
נלך לים
ונלבש כפפות
וסוודר חם

כי חורף
השמש נעלמת בחורף
הגשם מטפטף על העורף
חורף - וקר
חורף - צריך ללבוש
מעיל כל החורף
וגשם מטפטף על העורף
חורף - וקר

כל הקיץ - הסתובבנו
בין הרים ובין סלעים
וברכבת רצנו טסנו
הו מה טוב ומה נעים

עכשיו - רק בוץ
ושלוליות
אין ברירה
הקיץ עוד רחוק

כי חורף...

נספר פה על הקיץ
שהולך ונעלם..
 
תראו מה זה

במיטה אחת (לא כל-כך גדולה) ישבו דפנה פילצקי, מתן מלמן ויובל שטרן.


דיבור בצד 



א': קררר.
ב': כן... לא חם.
א': איזה קור.
ב': ואני עוד עם גטקעס.
א': אני עם שני גטקעסים.
ב': שמונה זוגות גרביים.
א': תשע.
ב': התנור לא עובד?
א': ספירלות.
ב': מה?
א': קר.
ב': יש שמיכת פוך בממ"ד.
א': לעיתים רחוקות אתה פוגש רעם נחמד.
ב': מסכנות החיות בחוץ.
א': כלבים, חתולים.
ב': בלי סוודר.
א': חוץ מכבשים, יש להם צמר. ולחיפושיות יש פוני.
ב': פוני?
א': חיפושיות הקצב.
ב': אה... קישור עלוב.
א': וקר.
 
שירה בציבור           

------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בשבוע שעבר דסקסנו עד דלא ידע על הנער ג'ון לנון ולהקת החוצבים שהקים. בשבוע שעכשיו נדבר על מה שהפכה הלהקה להיות – הלהקה האגדית "חיפושיות הקצב", ששיגעה את הנוער המערבי המנוון והקפיטליסט שצמח אחרי מלחמת העולם ההיא.

תחילת שנות השישים בישרו על גל חדש של קצב שהגיע מארצות הברית של אמריקה, עבר שדרוג בחופי ליברפול וחזר לארה"ב במהדורה חדשה. אלביס פרסלי ובאדי הולי היו מחלוצי הז'אנר, שהשפיעו גם על להקת החוצבים, שבגלגולה החדש, הביטלס, ניסתה חומרים מקוריים חדשים. אחרי שצברו קילומטראז' בהמבורג, עם המתופף פיט בסט והגיטריסט סטיוארט סאטקליף, בפאבים אפלוליים ומפוקפקים. סטיוארט, האלביס האנגלי שהיה התקווה הגדולה של הביטלס, עם ההופעה המחשמלת שלו, התאהב כאמור בצלמת הגרמניה אסטריד קירשהר, ועזב לגרמניה, ממשיך בקו האומנותי שלו בתור צייר מדופלם. זמן קצר לאחר מכן נפטר במפתיע, כשהוא משאיר את ג'ון לנון המום, בתחילת דרכה של להקת החוצבים שלו, בשם החדש The Beatles, ביחד עם פול מקרטני, ג'ורג' האריסון והמתופף פיט בסט. הלהקה נסעה שוב לגרמניה, והוסיפה להופיע במועדונים אפלוליים יותר או פחות, כשהיא צוברת מאות שעות הופעות ביחד ומבצעת קאברים אינסופיים ללהיטי סקיפל ורוקנ'רול, וכמו-כן גם חומרים מקוריים, שהלכו וצברו תהודה ואהדה בהמבורג ובעיקר בליברפול רבתי.

בעקבות ההופעות בליברפול, הסתערו מעריצים יודעי דבר על חנויות התקליטים כשרק מילה אחת בפיהם: ביטלס. מנהל חנות התקליטים NME הליברפולית, בריאן אפשטיין שמו, המהם לעצמו "מה זה הביטלס הזה?" והלך בעקבות הריח למועדון Cavern, שם ניגנה הלהקה בנובמבר אנגלי של שנת 61' (למעלה, בסרטון). אחרי ההופעה ניגש אליהם והציע להם להיות המנהל שלהם. למה לא, אמרו, ולחצו ידיים. ביחד הלכו לחברת התקליטים Decca, שם ביצעו אודישן ארוך של 15 שירים, רובם קאברים לשירי רוקנ'רול. התשובה לא איחרה להגיע: "לא מעוניינים, תודה. להקות גיטרה הן כבר לא באופנה."  מיואש, אך מלא תקווה, פנה אפשטיין למפיק המוזיקלי ג'ורג' מרטין, שלא התלהב מי יודע מה מהנגינה והשירה, אבל אמר, היי, יש פה פרפורמנס לא רע בכלל, וייעץ להם להיפטר מפיט בסט לאלתר. במקומו הובא רינגו סטאר, שהביטלס פגשו בהמבורג. סגנון ההופעה הכריזמטי, שמשך כל-כך את מרטין, שונה בידי בריאן אפשטיין ממעילי עור וברילנטין בשיער נוסח אלביס – לחליפות ועניבות ולפוני אחיד. עם הסגנון החדש נכנסה להקת 'חיפושיות הקצב' לאולפן ההקלטות של חברת התקליטים של מרטין, 'פרלופון', משם יצאה לפני 50 שנות אדם עם תקליטון בן שני שירים, רוב רובו פרי הגיטרה של מקרטני, תקליטון שזכה להצלחה ליברפולית מרשימה, ועדיין, בינונית למדי.


חברי הלהקה עלו על הגל, והקליטו בג'אם סשן בן עשר שעות את תקליט הבכורה, Please Please Me, שהניף את החיפושיות אל-על אל עבר התהילה. הם הוסיפו לחרוש את הארץ כאילו היו במסע בחירות, מדלגים מהופעה להופעה ומלהיט ללהיט, שהושמעו במצעדי הפזמונים בזה אחר זה. עם המוטיבציה הזאת הקליטו את התקליטון "היא אוהבת אותך", שעם שיר הנושא שלו כבש את ליבן של בנות בריטניה הגדולה. היה זה התקליטון הנמכר ביותר בבריטניה אבר. או-אז גם הופיעו בתוכנית טלוויזיה פופולרית באנגליה וגם בפני המלכה, וג'ון לנון, לפני שפצח בצווחות השיר Twist & Shout, גם שלח עקיצה לבעלי ההון: "אלה שיושבים במקומות האחרונים והזולים יותר, שימחאו כפיים, ואלה במושבים הקדמיים יכולים לרשרש בתכשיטיהם." ג'ון, אפעס, היה שובב ומרדן. ברוח השובבות והרוקנ'רול המשיכו חיפושיות הקצב להקליט ולנסות שירים חדשים, שכולם נחתמו תחת שם היוצר המשותף "לנון/ מקרטני", אבל עם כל תקליט ושיר היה ניתן לזהות מי היה דומיננטי יותר בשיר מסוים, ומי פחות. אבל עבור הקהל, ארבעת המופלאים היו עדיין מקשה אחת של חיפושיות מעונבות אך פרועות למדי. היתה זו שנה בה הפכו הביטלס מכמעט אלמוניים למבשרי סצנת הביטלמניה ולמחוללי השינוי התרבותי והמהפכה האנגלית. שנת 1963 עברה עבור בוב דילן במחאת פולק שהיתה עבורו ניצנים של תחילת הקריירה, ומעבר לאוקינוס הביטלס סללו בשנה זו את דרכם אל המיינסטרים, ואת המיינסטרים אל דרכם.


עם הצלחה לא מתווכחים, והחיפושיות לא התווכחו. הם יצאו לסיבוב הופעות קצר באירופה הלא-קלאסית, שבדיה וצרפת, כשהיעד המרכזי שלהם היה ונותר כיבוש אמריקה. בלי הרבה יחסי ציבור ומכירות מוקדמות, כשמרבית האמריקאים לא שמעו כלל על החיפושיות, קימבן בריאן אפשטיין ללהקתו שלוש הופעות בטוק-שואו המצליח באמריקה, הראשון בבידור של האמריקאים, המופע של אד סאליבן, תוך כדי יח"צ מאסיבי של חברת התקליטים באמריקה, עם הוצאה מוקדמת של התקליט החדש "אני רוצה לאחוז בידך". המכירות קפצו, השמועות פשטו והשירים הושמעו. הקומבינה היתה מקובלת על שני הצדדים במו"מ, לאחר שסאליבן נקלע לשדה התעופה בלונדון ביום בו שבו הביטלס כגיבורים משבדיה, מוקפים בהמון מריע. סאליבן דמיין בבועה שמעל לראשו את אלביס פרסלי, ומיהר לאפשטיין, שהציע לו דיל: שלוש הופעות מרכזיות במחיר נמוך. והדיל השתלם. ב-7/2/64 נחתו בארה"ב לקול צרחות האלפים שהגיעו לחזות בפלא ולתלוש שיערות, ולאחר יומיים הופיעו בתוכנית הפופולארית של סאליבן מול 73 מיליון צופים, קצת מעל מספר הצופים של "המועדון" עם חני נחמיאס. חמישים אלף אמריקאים ביקשו להיות קהל בתוכנית, ומתוכם נבחרו 700 הבחורות שידעו לצרוח הכי חזק.

                          חיפושיות הקצב בצילום קבוצתי שגרתי.

ההופעה זכתה להצלחה חסרת תקדים במונחים של כשלונות, והעיתונות יצאה מגדרה למראה ההיסטריה, אך לא למשמע הלהקה. על אלה אמרו שייעלמו בתוך שנה, כמעט כמו מה שאמרו על מפלגת "יש עתיד". אבל ההיסטוריה הקרובה הוכיחה אחרת. הביטלס קיבלו פוש אדיר מההופעה ביונייטד-סטייסט, ושבוע לאחר מכן הופיעו שוב בתוכנית של אד. "אני רוצה לאחוז בידך" הגיע למקום הראשון בפלייליסט האמריקאי, ומכר מיליוני עותקים. חמש שירים של הביטלס תפסו את חמשת המקומות הראשונים במצעד. הכיבוש תפס תאוצה. וולטר קרונקייט, החיים יבין של אמריקה, עשה עליה דוקו. קרניה של הלהקה האנגלית עלה משבוע לשבוע ומחודש לחודש. ב-14/8/65 הופיעו בפעם השלישית בתוכנית, אשר שודרה לאחר חודש. הרפרטואר הנרחב שהציגו כלל את מיטב השלאגרים הגדולים של תופעת הביטלמניה, וחיפושיות הקצב הוכיחו למבקרים שהם כאן כדי להישאר. ואם ג'ון לנון היה צריך עוד הוכחה לכך שעלה על הדרך הנכונה, מושא הערצתו והערכתו הרבה, בוב דילן, נפגש איתו פנים אל מול פנים. היה זה ב-28/8/64 במלון דלמוניקו הניו-יורקי, לאחר שלנון ביקש להיפגש איתו, מספיק בטוח בעצמו לאור ההצלחה באמריקה. שיתוף פעולה פורה לא יצא משם, אבל לפחות דילן הכיר להם את המריחואנה. עד אז השתמשו החיפושיות רק בספידים. דילן אמנם הופתע, כי התבלבל בשיר "אני רוצה לאחוז בידך" וחשב ששרו Getting High, אך לא כך היה הדבר. איך שלא יהיה, חווית המריחואנה של דילן והביטלס באותו ערב השפיעה בעיקר על המוזיקה שלהם, ועל מה שיבוא בהמשך. אבל בעיצומה של השנה, הביטלס עוד נחשבו לארבעה צעירים פרועים, מין להקת בנים שמשגעת את הבנות, עד שיצאה ללנון, למרות החיוכים מסביב, זעקה מעומק הלב שהסתכמה במילה אחת.

  
כיבוש אמריקה החל את הפלישה הבריטית הגדולה, עם מגוון להקות אנגליות שהצליחו מעבר לים. מעל כולם ניצבו ארבעת המופלאים, כשמתקליט לתקליט גם התקבלו יותר על-ידי הביקורות המקצועיות. למרות המוזיקה, ההילולה סביבם עלתה על הכל. מרצ'נדייז בכמויות מסחריות פילחו את השוק, תקליטים נחטפו מהחנויות כלחמניות טריות וחיפושיות הקצב גם השתתפו בסרטים מטופשים, דוגמת "לילה של יום מפרך" ו-"הצילו!", סרטים ששיקפו במידת מה את ההיסטריה סביבם, כמו בסצנת הפתיחה של הסרט הראשון, כשהלהקה בורחת ממעריציה הנאמנים. הלהקה מצידה, וג'ון לנון בראש ובראשונה, התייחסה לכל העניין בסלחנות, שלא לומר בזלזול. לנון לא נתן לשתן לעלות לו לפוני למשמע צרחותיהן של הבנות בקהל, נהפוכו, הוא רצה רק להיפטר מכל הטרארם. פול מקרטני, לעומתו, דווקא רצה להמשיך עם קבלת האהבה החד-צדדית והמטורפת הזו. ב-15/8/65 חנכה הלהקה את ההופעה הראשונה אי-פעם של להקת רוק באצטדיון, מול למעלה מ-55,000 צופים ניו-יורקים. אך כל פעם כשנדמה היה שהגיעו לשיא, הגיע שיא חדש.

                                הביטלס יוצאים לעבודה. 

בראיון לעיתון באנגליה אמר ג'ון לנון כי "הנצרות תתכווץ ותיעלם... היום אנחנו יותר פופולאריים מישו", אמירה שזכתה לתגובות קיצוניות מצד השמרנים בדרום ארה"ב ולשריפות של תקליטיהם. אפשטיין הוזעק לארה"ב להתנצל ולנון התנצל אף הוא. הלהקה שבה ממסע ההופעות בארה"ב בנשימה אחרונה, בעיקר מתשישות. ההצלחה הפתאומית, ההיסטריה המטורפת, המעריצות המטרידות, העיתונאים החטטניים, יחסי הציבור המאסיביים, הסרטים, הראיונות, התקליטים ומסעות ההופעה הרבים מספור שהלהקה התנסתה בהם, ובעיקר – הרדידות היחסית של השירים שפנו להמונים המריעים שמרוב דציבלים לא יכלה הלהקה לשמוע את עצמה שרה – גרמו ללנון לסחוף אחריו את שאר חברי הלהקה בקריאה: הצילו!, שהתבטאה בשיר ההוא מלמעלה, שמבטא יותר מכל את תחושת המחנק שליוותה את לנון בתקופה הזו. כל הלחץ הזה גרם לביטול ההופעות של הלהקה, באופן לא רשמי ומבלי הודעה לבוחר, ממש כמו אצל אריק איינשטיין, בהתנהלות שגרמה ללא מעט אנשים להכריז על מותה הסופי של הלהקה. צעד כזה לא היה מקובל אז בשוק המוזיקה. להקה שלא מופיעה – לא קיימת. אבל חיפושיות הקצב עזבו את היסטריית ההופעות ואת תופעת הביטלמניה ההיא, והתרכזו בהקלטות באולפן. שם, באולפן ההקלטות, יכלו לעבוד בראש שקט על מוזיקה אחרת, איכותית וניסיונית, כמו שרצו. שם החל ג'ון לנון לנסות חומרים אחרים, בהשפעת שירי הסיפור של דילן ורוק מתקדם יותר מהסקיפל של אז. שם גם העז פול מקרטני ללכת עם ראש אוונגרדי ולהקליט רצועות מוזיקליות באפקטים מיוחדים, ברוורסים של הקלטות והוספה של צלילים וכלי נגינה הודיים, סיטאר עם מוזיקה קלאסית והשפעות פסיכדליות, עם מילים שנגעו בנושאים שמעבר להוא והיא, בסגנון מוזיקלי חדש ומתחדש, שחרג מקודמו כל הזמן, והביא לתעשיית המוזיקה משהו אחר לגמרי.


היכן התרבות

יותר מידי קר וגשום בחוץ בשביל ללכת לקולנוע, לתיאטרון, להופעה, לקונצרט או למופע בלט אקוסטי. אבל אפשר לשבת בבית ליד הכרכוב בחלוק משי ונעלי בית, להתחמם ליד האח, לשתות תה קמומיל ולהאזין לפטפון שמנגן את התקליט החדש של "בותימזוג". אלא שבניגוד לצ'ייקובסקי, למשל, להרכב הסופרגרופ "בותימזוג" יש סאונד וגרוב שלא מתאים לחורף, אלא לאביב וקיץ וטיולים בשטח וקומזיץ עם פויקה ושבת אחים גם יחד באוהלים. זאת ועוד, השירים של בותימזוג נעימים לאוזן, אבל מתאימים יותר להאזנה בהופעה, רצוי בחברותא, תחת כיפת השמיים. וזה בעצם הקטע של בותימזוג, שנהנית להופיע בכל מקום כמעט שיש מעליו שמיים, אחרי קיימפינג ושירה בציבור עם תפוחי-אדמה על האש, כשכל ישראל מצטרפים אליהם בריקוד מטורף.

                                             בותימזוג וכליהם.

בותימזוג, הם... הם בכלל מיבנה, אלה. הם בכלל מיבנה. ארבעה מתוך עשרת הנגנים מיבנה, כמו גם שב"ק ס', ובולטים בין חבריה חמי, רימוך וזיו הרפז. הכל התחיל מיוזמה של 'אינדי-סיטי' בערוץ 8 לבצע את השיר "איפה תלך", ומשם נאספו המוזיקאים מלהקותיהם לתוך ההרכב האקוסטי, שמביא להופעות את כליהם הניידים ואת מערכת ההגברה הפשוטה, וביחד עושים שמח ממגוון רב של סגנונות וז'אנרים מוזיקליים, השפעות מגוונות ושימוש במנדולינה, כסילופון, תופים ומלודיקה יוצר קצב מסחרר. בשילוב עם מילים שנונות, השונות גם מרעננת. האוסף האקלקטי הזה מתחבר היטב לכדי יצירה שלמה עם 18 רצועות, בהן 15 שירים ושלושה מעברים. פיקס.
לאחר שנים של הופעות בדרכים, אספו בותימזוג את השירים לאלבום בכורה עמוס, שיצא לפני כחודש. לא נראה שיש כאן תכנון של להקה לטווח ארוך, אלא בעיקר הוויה של הרכב אינדי משמח, שמנגן לקבצניו הנאספים בדרך ומסכם תקופת הופעות. בוא תמזוג לך משהו, רומז ההרכב, ושב איתנו סביב המדורה. כי השירים של בותימזוג הם חוויה של צוותא, שמתאימה לנענועי רגל בהופעה יותר מהאזנה ליד האח. ועדיין, כשהאלבום כולו נמצא באתר 'באנדקאמפ', כדאי להאזין לו גם בחורף.
                                         
תאוריית הקשר

להקת חיפושיות הקצב היתה אמנם פופולרית על הנוער המערבי, אבל ארץ ציון ירושלים סגרה בפניה שעריה, פן יקולקל החינוך הציוני של הנוער העברי בזוטות המערביות של שירי ה'יה-יה-יה' הקלוקלים. זה לא כל-כך עזר לשוחרי החינוך העברי, נהפוכו – החרם רק הגביר את התעניינותם של הישראלים בנעשה מעבר לים ובבריטניה הגדולה, ובעיקר בלהקת הצעירים בחליפות ובפוני ששרו ב'יה-יה-יה'.


בשנת 1965, כשתופעת הביטלמניה כבר היתה בעיצומה, ונערות בוכיות תלשו את שיערן בהיסטריה למראה ארבעת המופלאים כאילו ראו מקסימום את... ג'סטין ביבר, ולאחר שבארץ הקודש חזר גם המראה הזה בקרב נערות עבריות בהופעה של קליף ריצ'ארד, החליטו קברינטי המדינה לא לאפשר לחיפושיות הקצב לנסות להשחית שוב את הנוער ברוקנ'רול, צרחות וסמים. סגן שר החינוך, אהרון ידלין, אמר כי ביטול ההופעה המתוכננת מקורו "ברמה אמנותית נמוכה של האלילים הצעירים, ובכך שהם גורמים להתפרצויות היסטריות המצריכות גיוס כוחות משטרה". גם שמו של מנכ"ל משרד החינוך דאז, יעקב שריד (אבא של שר החינוך בממשלת רבין, יוסי שריד), נקשר בפרשה, אבל יוסי הכחיש את מעורבותו מכל וכל בערבות הימים. כל זה לא מנע מהתופעה ההיא להתפשט אל ארצנו הלבנטינית. אם החיפושיות לא הגיעו ארצה, התקליטים הובאו ארצה. ואם התקליטים לא הספיקו, אפילו יהורם גאון בכבודו ובעצמו הקליט גרסה עברית לשירם, "אני רוצה לאחוז בידך" עם מילים שלא היו מביישות את המקור... או שכן.


כשפורקה להקת "שלישיית גשר הירקון" ב-1966, שנה אחרי הפיאסקו עם הביטלס, פנה יהורם גאון לדרכו, ואריק איינשטיין פנה לצד השני. אריק החל אז להיחשף לקסם שבשירי הלהקה הליברפולית והקליט לתקליטון "אריק איינשטיין והאיינשטיינים" את השיר "האם את רוצה לדעת סוד" עם מילים משעשעות-משהו של יהורם טהר-לב. שנה לאחר-מכן יצטרף איינשטיין לחלונות הגבוהים, ולאחר מכן לפרויקטים המשותפים עם שלום חנוך, בפרץ מוזיקלי של השפעה ביטלסית טהורה. שרנו ביטלס בקולות, אמר אריק, וזה היה נכון עוד בימי גשר הירקון.


"שלישיית גשר הירקון" גם היא הקליטה גרסה לשיר ביטלסי, "ממני אלייך", עם מילים של חיים חפר בשיר "למה את לא יוצאת איתי."


התרגום לשירי החיפושיות לא היו כאמור אחד לאחד, ולרוב היו במילים שונות לחלוטין – קומיות בעיקר. יהורם גאון ואריק איינשטיין לקחו את סגנון הלהקות הצבאיות ושדרגו אותו בתקליטי הסולו, אבל הלהקות הצבאיות, מתוקף היותן כלי לבידור בעיקר, הכינו משירי החיפושיות מטעמים. נעמי שמר, שהפכה את Let It Be לשיר "לו יהי" המירה עבור צוות הווי פיקוד מרכז את "כאן, שם ובכל מקום" ל"אין בגני שקדיה".


להקת פיקוד מרכז גם עשתה שיגועים עם השיר "נתגבר יחדיו", שהוא גרסה של אבי קורן לשיר הביטלסי "אנו יכולים לסדר זאת".


באותה שנה בה הקים אריק את ההרכב החד-פעמי "האיינשטיינים", הקליט עם יפה ירקוני תקליטון ובו גרסתו של חיים חפר לשיר "אתמול" – רק אתמול. הדודאים ביצעו קאבר לקאבר.


גם חווה אלברשטיין העיזה להקליט גרסה משלה לשיר "הי, ג'וד". שוב, המילים הן של יהורם טהר-לב. נדמה שההנחה הרווחת בקשר לשירי הלהקה הבריטית היתה שהמילים גם ככה לא של פושקין, אז אפשר גם לחרטט בגרסאות העבריות. קצת מדפרס, אבל לא בשיר הזה.


חזרה להופעה שלא היתה. לא הרבה יודעים, אבל בוב דילן ביקר בישראל כאלמוני, עוד לפני שהתפרסם. איש לא ביקש ממנו לשיר. כמוהו לאונרד כהן, שבזמן מלחמת יום-כיפור טס לארץ להתנדב בקיבוץ. וחיפושיות הקצב? הן הוזמנו להופיע בארץ כבר ב-1963. אמו של מנהל הלהקה היהודון, בריאן אפשטיין, דחקה בבנה לקחת את הלהקה שלו לארץ אבותינו. למשימה גויס המפיק האגדי גיורא גודיק. "מה זה הביטלס הזה?" שאל גודיק את עוזרו, אלכז ז"ק. "ביטלס? ביטלס זה ג'וקים," כך ז"ק. גודיק לא התרשם. "שהאפשטיין הזה לא יעבוד עלי." כך נגוזה הופעתם המוקדמת של הביטלס, ובמקומם הגיע קליף ריצ'ארד, ששיגע את הנוער. שנתיים לאחר מכן סיכם המפיק יעקב אורי עם אפשטיין שהביטלס יופיעו באצטדיון ר"ג ב-5/8/65. זה הצריך אישור מיוחד להעברת מט"ח ללהקה והוקמה ועדה מיוחדת של נציגי האוצר והחינוך בכנסת. גיורא גודיק, מונע מחרטה ומקנאה על רון, הופיע בפני הועדה ויעץ לה שלא להביא את הלהקה, שהיא בסך-הכל "חבורה של ביטניקים". כך על-פי השמועות. הועדה השתכנעה והצביעה נגד הבאתה של הלהקה, ובא לציון גואל. ופול מקרטני? הוא אמר, ישראל וברית המועצות היו המדינות היחידות שלא הסכימו שנופיע בשטחן. אחרי הכל, ישראל היתה אז מדינה סובייטית-צרפתית עוד יותר משרצתה להיות מערבית, ולא היתה מסוגלת תרבותית לקבל אז את תופעת הביטלמניה. מלבד, כמובן, עשרות הביצועים וגרסאות הכיסוי לשירי הלהקה. אחד מהם הוא של יהונתן גפן, שנתן למישה סגל להפוך את 'חזרה לברה"מ' למשהו דומה בעברית, שומר על הרוח המקורית.


לעומת יהונתן גפן, דידי מנוסי לאו דווקא שמר על הרוח המקורית, אלא פנה לרוח השטות של הביצועים העבריים לשירי הלהקה, כמו בשיר היפה והמוקדם של הביטלס, "נערה", שהפך ל"גזר". כאן זה די נסלח, כי הכוונה הראשונית היתה נונסנס וזה מבוצע דווקא לא רע.


ואיך הגיב ג'ון לנון על ביטול ההופעה בישראל? בראיון שנתן לעקיבא נוף ב'קול ישראל' בשנת 69', אמר: "היה דיווח מעוות לגמרי בעיתונות. היה כתוב שאנחנו לא יכולים להופיע בישראל מסיבה כלשהי, ואז לא יכולנו להופיע במצרים מפני שהיינו אמורים להופיע בישראל. בכל מקרה, לא יכולנו לנסוע למזרח התיכון. התגובה שלי: זה פשוט איזשהו קצר בתקשורת." קצר או לא קצר, זה לא הפריע לשירי הביטלס להיות מושמעים, מבוצעים ומתורגמים עד דלא ידע. בין היתר על-ידי שמוליק קראוס, שהפך את "בן של אמא טבע" ל"אמא טבע", נאמן לערכי הביטלס. קראוס נמנה עם חבורת הביטלס העבריים, שהושפעו מחיפושיות הקצב בשיריהם: אריק ושלום, חבורת 'לול', הצ'רצ'ילים, החלונות הגבוהים. וכמוהו גם שלמה גרוניך ומתי כספי, שם-טוב לוי, כוורת, ועוד ועוד. למה לי לקחת ללב היה כנראה בעל ההשפעה הביטלסית המובהקת מביניהם.


ישנם כמובן גם יוצרים ישראליים אחרים ומאוחרים יותר שהושפעו מהביטלס, וחלקם גם מבצעים קאברים, תרגומים ופרשנויות משלהם לשירי הלהקה. כך גם אייל חן ואבי אשר.


והדודאים, גם הם לא חדלו להופיע עם שירי החיפושיות, גם שנים אחרי הקאבר ההוא, למגינת ליבו של מוישה אופניק.


ב-1977 הוציאו "האחים והאחיות" תקליט מתרגומים לשירי להקת חיפושיות הקצב, בתרגומים של גידי קורן. זה מצטרף לעשרות השירים המובססים על שירי הלהקה ועל מאות גרסאות הכיסוי והשירים העבריים שהשפעת הלהקה ניכרת בהם בבירור. מוסר השכל: אם אתם מחרימים להקה פופולרית ואהודה, אל תתפלאו אם היא תשתלט על מצעדי הפזמונים פי שניים מהצפוי.

 
אומרים שהיה פה שמח

בית"ר ירושלים לא לבד. הרוחות סוערות גם בעקבות מזג האוויר, ואולי רק בגללו. החמישיה הקאמרית מפגינה באחת ההפגנות המוצדקות שהיו כאן. והתחזית למחר: דומה.

כיבוי אורות

בקיץ חם מידי ובחורף קר מידי, אבל עוד מעט אביב ויהיה בסדר אי"ה. החורף הזה סיים שבע שנות בצורת בכנרת וגם שלח רבבות אדם לבתי החולים. קר שם בחוץ, בלי קשר למזג האוויר, ואולי כל מה שקרה מנובמבר ועד היום, אפוף ערפל סמיך, ענני מלחמה ודמעות של מלאכים – זה היה סיפור של חורף. לא יותר.

שבת שלום ושבוע חם.