יום שישי, 25 בינואר 2013

חג לאילנות

 

הייקו לשבת

מפתח שוודי בשוודיה
הוא בסך-הכל
מפתח
                       
           יורגן שיפוצים בע"מ.

מה העניין?
בעניין ט"ו בשבט


זהו, נגמרה החגיגה לדמוקרטיה. בפייסבוק של הדיבוק נחנך ריקוד הקואליציה של לפיד, שזכה לקבל את המפתחות לממשלה, ואפילו מופז חזר בדלת האחורית. אבל החגיגה האמיתית תהיה מחר, ביום חגם של האילנות. ט"ו בשבט יגיע מחר, והשקדיות תפרחנה. 

לא ברור למה עצים צריכים חג, ומי נהנה מכל הסיפור, אם בכלל, אבל פירות יבשים זוכים לפחות לעדנה פעם בשנה, וגם זה משהו. ביום הזה אנחנו גם נזכרים שיש צמחייה מסביבנו, ולא רק מגדלים ומחלפים, וחשוב לשמור עליה.

נחמד לעצור מידי פעם, ולו לרגע קט, ולהביט בעץ הנדיב במלוא הדרו. עץ בלב רחוב סואן, על עלעליו וגזעו, ענפיו וירק תפרחתו, ולהבין איזה גבר יצא הקב"ה שברא ביום שלישי, פעמיים כי טוב, גם צמחייה וגם מים ושמיים. שווה לחגוג עם איזה משמש מיובש או תאנה עמוסת גרגרים. חג שמח, עצים, תמשיכו לעמוד על שלכם.

ברוש/ אביתר בנאי

ואני ראיתי ברוש
שניצב בתוך שדה מול פני השמש
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה.

על צידו נטה הברוש
לא נשבר את צמרתו הרכין עד עשב.
והנה, מול הים
קם הברוש ירוק ורם.

הנה ברוש, לבדו
מול אש ומים.
הנה ברוש, לבדו
עד השמיים.
ברוש, לבדו איתן.
לו רק ניתן ואלמד
את דרכו של עץ אחד.

ואני כמו תינוק
שנשבר ולא יכול מול פני השמש.
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה.

הנה ברוש, לבדו...
תראו מה זה

למה העצים צריכים חג? ליובל שטרן הפתרונים. או שלא.


דיבור בצד 


א': איזה נוף מדהים!
ב': פה אני רוצה בניין.
א': שדות. פרחים.
ב': גם פה בניין.
א': עצים. שיחים.
ב': בניינים.
א': איזה ריח מ-ש-ג-ע!
ב': פה אני אקים מרכז מסחרי.
א': איזו... אבל יש כבר מרכז מסחרי.
ב': עוד אחד.
א': איזו רצועת חוף מ-ה-מ-מת.
ב': עם חניון בתשלום.
א': תגיד, לא חבל על כל ה...
ב': חבל על מי שמת.
א': כן. ג'ון לנון הי"ד. הוא היה ילד של טבע, הוא היה.
ב': אני חשבתי על פול מקרטני.
א': פול לא מת.
ב': מממ... טוב, פה אני אחצוב דונמים על דונמים.
א': כך הולכים השותלים...
ב': חוצבים, חוצבים. ומרכז מסחרי.

שירה בציבור           

החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות, אמר פעם ג'ון לנון אחרי ליקוק של LSD. לנון, בילדותו בליוורפול, אמנם לא תכנן להיות ג'ון לנון אבל בהחלט שקל להחליף את אלביס יום אחד. ומאז והלאה, צעד אחר צעד, בעזרת גיטרה וקצת עזרה מידידיו, התחיל הנער החצוף ההוא לשנות את המאה העשרים.

הימים היו ימי מלחמת העולם, שניה במספר. אוקטובר 1940. היטלר הפציץ את לונדון, וצ'רצ'יל החזיר בדם, יזע ודמעות. בעיר הנמל ליברפול נולד ילד שנקרא על שמו: ג'ון ווינסטון לבית לנון. אביו אלפרד עזב עם צי הסוחר אל הים, משאיר את הילד אצל האם ג'וליה, שנטשה אותו גם היא והרתה לגבר אחר. כשחזר האב, סולק כלעומת שבא, והדודה מימי אימצה את ג'ון לחיקה הלא-חמים והיתה לו מעין אומנת קשוחה. ג'ון גדל להיות נער חצוף, עצבני ושתלטן עם נטיות אומנותיות, חסר חמלה לחלשים ממנו אך עם זאת גם עדין נפש. בשיעורים בבית הספר קוורי-בנק צייר קריקטורות מגוחכות במחברות, בזעם עצור ובשנינות לעגנית הומוריסטית. ג'ון לנון הפך להיות צבר אנגלי, זן נדיר של פוסט מלחה"ע השניה נטוש ומוזנח, שגילה את ייעודו בחיים באומנות ובמוזיקה, לא מעט בזכות אמו. אחרי שנים בהן גדל לנון אצל הדודה הקשוחה, גילה שאמו מתגוררת ברחוב המקביל. מידי פעם היה מתגנב אליה לבית, ובניגוד לדודה מימי שהאזינה בשקיקה לצ'ייקובסקי, היתה אמו מנגנת בנג'ו ומשמיעה לו תקליטים חדשים של לוני דונגן ובאדי הולי. היא היתה בשבילו יותר כמו אחות גדולה, פחות כמו אמא. 

                           ג'ון לנון וחבריו החוצבים. 

בניגוד למה שמקובל אולי לחשוב, ג'ון מעולם לא היה גיבור מעמד הפועלים. מבחינה כלכלית לא היה חסר לו דבר, גם לא כסף לגיטרה פנדר. עם התשוקה למוזיקה, התעוזה להופיע וההשפעה מאימו, פנה לנון לחבריו מבית הספר התיכון והציע להם להקים להקה, בלאקג'קס שמה. סקיפל היה אז הסגנון המועדף על צעירי שנות החמישים בשל הפשטות שבו, כך שכל צ'חצ'ח מהאספסוף יכול היה לנגן בלי בעיה. בכל פינת רחוב צצו אז באנדס כמו מאשרומז אחרי הריין, והנערים הליברפולים לא היו שונים מאף להקה אחרת. אך כמו בימי ישו העליזים - כפי שהוכיחו מונטי פייתון ב"בריאן כוכב עליון" (סרט שג'ורג' הריסון מימן) – בהם עלו לדרוש על גבעות כל ארחי-פרחי אך רק אחד זכה בתהילת עולם וצליבה, כך גם להקתו של לנון, החוצבים, בלטה בין כל להקות הסקיפל של הנוער הבריטי המורד במוסכמות. החוצבים, The Quarrymen, היה שמה החדש של הלהקה, על שם שורה משיר שכתבו לבית-ספרם Quarry Bank

ומי ניגן בחבורה? מי שיכול היה ולנון בטח בו מספיק. תחילה פנה לחברו אריק גריפית', שניגן ככה-ככה בגיטרה, אבל עדיין טוב יותר מלנון. שניהם למדו אצל אמו של לנון איך לנגן על גיטרה כמו על בנג'ו, והיו מתאמנים אצל דודה של לנון או אצל גריפית', עד שהפיקו צליל סביר. בקיץ 56' החליט לנון לקחת את המוזיקה צעד אחד קדימה ולהרחיב את הקואליציה, והזמין את חברו פיט שוטון לנגן ביחד. היתה רק בעיה קטנה: שוטון לא ידע לנגן. אבל בסקיפל כמו בסקיפל, מה שחשוב הוא לא על מה אתה מנגן, אלא איך אתה מנגן. שוטון קיבל מאימו לוח כביסה ושתי אצבעונים, כשהוינטאג' עוד היה שגרתי, ועשה קולות של נגן. אחרי שבוע של נגינה בצוותא, הזמין שוטון את חברו ביל סמית' שינגן בס כמו שרק הוא יודע לנגן על קופסת עץ של תה, Tea Chest Bass, כמו שהיה נהוג אז בלהקות סקיפל ובמסיבת התה של בוסטון. גם גריפית' הזמין את חברו רוד דייויס לנגן על הבנג'ו החדש שקנה לא מזמן (למרות שעדיין לא למד לנגן), וגם הזמין את קולין האנטון לתופף בתופים החדשים שקנה ועדיין לא ניסה. את האנטון פגש באוטובוס, כשזה האחרון נסע לעבודה. מהון להון הקימו להקה, וכמו ששרו "הופה היי" בשירם האלמותי "תזמורת של ממש", יצא להם תמיד ניגון עליז חדש. זמן לא רב לאחר מכן שוטון עזב, ולנון הביא את חברו לין גארי, שניגן על אותו כלי מאולתר. גם החבר ניגל וואליי מיהר לג'אם, אבל איבד את לוח הכביסה שלו באוטובוס, ונאלץ להסתפק בתפקיד מנהל הלהקה. ובעזרת הניהול החובבני שלו, הופיעה הלהקה הצעירה במסיבות בתי הספר, בערבי חובבים ובאירועים מצומצמים, עם קצת עזרה מפליירים ופוסטרים שעיצב לנון בזו הלשון:


Country-and-western, rock n' roll, skiffle band — The Quarrymen — Open for Engagements — Please Call Nigel Walley, Tel.Gateacre 1715

כך התאספו החברים מבית הספר קוורי-בנק והקימו את להקת הסקיפל הליברפולית שלהם, החוצבים.


היום הגורלי בחייו של ג'ון לנון ואחד הימים הגורליים במאה העשרים היה בצהרי יום שבת שטוף שמש של ה-6/7/1957, זמן קצר לאחר שניגן עם הלהקה ליד ביתו, ברחבת כנסיית פיטר הקדוש. שם, אחרי ההופעה, כשהקוורימן ירדו מהבמה מרוצים מעצמם, ניגש אליהם חבר של לנון שהציג להם חבר שלו, שגם ניגן על גיטרה, ובכלל לא רע. לנון וחבריו התרשמו מהעלם בן ה-15, שהיה צעיר מלנון בשנתיים אך ניגן רוקנ'רול כמו אלביס, שר כמו באדי הולי, כיוון את הגיטרה (!) כמו ריצ'ארד הקטן, ועשה קולות של מוזיקאי מוכשר במיוחד. אחרי ביצוע של מספר שירים, נפרד מהם לשלום והלהקה פנתה לה לדרכה, כשלנון, מהורהר בדרכו, ויתר על כבודו העצמי והציע לצרף ללהקה את אותו עלם שמתעלה עליו. "אני נוסע לחופשה," אמר פול מקרטני, "אבל כשאחזור אצטרף אליכם."
כשחזר, לימד פול את ג'ון דבר או שניים על אקורדים ונגינה, הלחנה ושירה, כיוון גיטרה וסגנונות הופעה, והלהקה הפכה מעוד להקת נערים חובבנית ללהקה שאנשים מתאספים מולה כשהיא מתחילה לנגן. פול חיבר שירים ושר אותם ללנון, שהתרשם מהרכש החדש. הם חיברו ביחד שירים, והיו מזמינים את שאר חברי הלהקה היותר נחותים להאזין להם בשקיקה, בעיקר בביתו של פול. החבריה היו חורשים את עיר הנמל, מתאספים זה בביתו של זה ועושים כאב ראש להורים. וכשדודה מימי הקשוחה היתה מגרשת אותם מביתו של לנון, הלכו לאמא של לנון, ג'וליה, שניגנה איתם והשמיעה להם תקליטים חדשים של רוקנ'רול באותה רוח נעורים שנשבה מהם. אלא שאז, באמצע עולם היצירה והסאונד של ג'ון וחבורתו, כשהכל פורח מסביבו, נפטר בעלה של מימי, שאותו אהב כאב. ואם כל זה לא מספיק, באותו פרק זמן איבד גם את אמו בתאונת דרכים, לאחר שחזרה מביקור אצל מימי ונדרסה ע"י שוטר. דקה אחרי שלמד להכיר אותה באמת נאלץ לנון להתמודד עם מותה, לא בהצלחה רבה. הוא זנח את החזרות עם הלהקה והלך להתבודד עם המחשבות. המוזיקה נותרה מאחור, וכל עולמו התרסק.

--------------------------------------------------------------------------------------------
--------------------------------------------------------------------------------------------

ג'ון לנון לא נתן לעצמו לשקוע, ובעצם היה בשלב של הדחקה 13 שנה. חברי הלהקה משכו אותו אליהם מתוך החשיכה, אל האור שבמוזיקה וביצירה. פול מקרטני הציג לג'ון חבר שלו מבית הספר, שהיה בן 14, והמליץ עליו ללהקה. אותו נער צפה בהם בהופעה  ב-6/2/1958. לנון סירב בתחילה לקבל אותו ללהקה בשל גילו הצעיר, אבל לא היה יכול לעמוד בפני ההמלצה של פול ובפני הכישרון של הנער הגיטריסט, שהפליא לנגן באודישן את סולו הגיטרה של ברט ווידון, Guitat Boogie Shuffle. באותו זמן פרשו כמה מחברי הלהקה, כל אחד מסיבותיו שלו (ובאופן טבעי, בהתחשב בחובבנות שלהם), כך שג'ורג' הריסון השתלב בטבעיות עם הכישרון המוזיקלי של ג'ון לנון ופול מקרטני בלהקת החוצבים. הבעיה היחידה היתה שכבר היה גיטריסט בלהקה, גריפית'. בלי הרבה אלטרנטיבות, הוצע הריסון הצעיר כגיטריסט המוביל, וכשגריפית' התקשר לביתו של מקרטני בשעה שהשלישייה ערכה חזרות, אילצה את קולין האנטון המתופף לבשר לגריפית' את רוע הגזירה עד שלא נותר לו אלא לעזוב, בלי יותר מידי טינה. ובינתיים המשיכו החוצבים המצומצמים אך איכותיים לנגן קאברים לשירים של צ'אק בארי ובאדי הולי, להלחין שירים משלהם ולהקליט. הביקוש להופעות במסיבות ובאירועים גדל והלך, והלהקה צברה מוניטין בשדה הרוקנ'רול המשגע את הנוער.


מאחורי חנות החשמל של פרסי פיליפס, איזה ליברפולי אחד, שכן אולפן הקלטות קטן ומאולתר, שם הקליטה הלהקה לראשונה שני שירים בעלות 17 ליש"ט ושישה פני שנאספו מכולם. אחרי הקלטת השיר That'll be the day זירז אותם פיליפס להקליט את השיר השני, ופול בחר בשיר שהלחין, עם מעט עזרה מהריסון, In Spite Of All The Danger. אחרי כל החזרות בביתו של פול ואצל דודה מימי, ואחרי ההופעות במסיבות, היתה ללהקה סוף-סוף הקלטה מקצועית.

מתוך "נער משום מקום":


עוד בנעוריו נרשם לנון לבית הספר לאומנות בליברפול והיה ידוע בסגנון המקורי שלו, שונה ונועז מכל השאר. לבוש לא כמו כולם, מצייר לא כמו כולם. מתנהג לא כמו כולם. חצוף ומורד. כישרון הציור שלו התחיל עוד בביה"ס קוורי-בנק, שם צייר חוברת קומיקס שזכתה להצלחה מקומית מרשימה, אבל בביה"ס לאומנות לקח את האומנות ספק ברצינות ספק בבדיחות הדעת, כשכולם יודעים שלמרות הכישרון, לפני הכל הוא זמר. במיוחד ידע את זה חברו ביל הארי, שהיה איתו בחבורת הסטודנטים וחילק אותם לקטגוריות כשרונות ליברפוליים שאמורה להשפיע על אנגליה כולה. הוא היה בין הכותבים, לנון במוזיקה וחבר נוסף, סטיוארט סאטקליף, בשדה האומנות. סטיוארט אכן נחשב תגלית באומנות, סוג של גאון שמצייר בסגנון אמריקאי מודרני וגורם לכולם לקריאות התפעלות, כולל החבר הטוב ג'ון לנון. לילה אחד, אחרי שמכר ציור שלו ב-65 פאונד, סכום שיא, ישב עם ג'ון ופול במועדון 'קסבה', שם ניגנו מידי פעם, והשתכנע לקנות בכסף שהרוויח גיטרת בס 'הופנר' בשביל הלהקה, ובכך גם צירפו אותו ללהקה בתור בסיסט. סטיוארט הצטרף, ועל הדרך גם יעץ להם להחליף את שם הלהקה למשהו אחר, אולי החיפושיות בשילוב עם קצב, חיפושיות הקצב כאילו, יעני The Beatles. וואלה, אמרו, סבבה, שיהיה. אולי נוסיף גם כסף, כאילו Silver. בסוף סגרו על The Silver Beatles.


אחרי אחת ההופעות, באוטובוס חזרה, כשכל הלהקה שיכורה מאלכוהול, האשים פול את האנטון שלא היה טוב מספיק. האנטון התעצבן והתכוון להחטיף לו מנה אחת אפיים, אלא ששוטון הפריד בין הניצים ועזר לו ולתופים לרדת מהאוטובוס. יותר לא חזר האנטון ללהקה. אך קשב בין בסיסט למתופף זה דבר חשוב בלהקה. מקרטני כבר למד בקלות את תפקיד הבסיסט, אבל מתופף לא היה, עד שנמצא פיט בסט, שהיה עוד חבר משום מקום. למעשה, הוריו של פיט בסט הקימו את מועדון 'קסבה' במרתף הבית, והמקום היה אידיאלי אז עבור בסט והלהקה שלו, הבלקג'קס, שם תופף. לעיתים קרובות פגש שם בלהקה של לנון, ובעת ההיא היתה זו ההזדמנות הטובה ביותר להציע לו להצטרף ללהקה. פיט הסכים, והלהקה הכינה את עצמה לנסיעה להמבורג, גרמניה. אולי שם יתמזל לה מזלה. כעת, עם שני כוחות נוספים, ארזו הביטלס מזוודות. למרות הסאונד והיצירה מעוררת החושים, ביל הארי חשב שמקומו של סטיוארט הוא באומנות, ולא במוזיקה. אחרי הכל, סטיוארט נחשב עילוי באומנות. ובכל זאת, סטיוארט בחר להצטרף אל חבריו ואל הלהקה, בגיטרה ומשקפי שמש ומעיל עור וטרפנטין סטייל אלביס. המטוס המריא.

                  ג'ון לנון, סטיוארט סאטקליף וג'ורג' הריסון בהמבורג.
                                           
17/8/60. החבורה נחתה בהמבורג בסיוע אמרגנם החדש, בריאן אפשטיין, והתחילה להופיע בשם The Beatles. העתיד נראה מתוק, בעיקר מעשן סיגריות ואדי אלכוהול של גרמנים זעופים לאחר יום עבודה, דחוסים בפאבים קטנים ומחניקים. אבל עם כל הקשיים הלהקה לא אמרה נואש, אלא רק לגבי המתופף בסט, שהודח בבושת פנים ארבעה ימים בלבד אחרי שצורף ללהקה. התחליף נמצא במהירה אצל להקת "רורי סטורם וההוריקנ'ז", שהופיעה באותה עת בהאמבורג. המתופף שלה, רינגו סטאר, ערק לחיפושיות הקצב במהירות הבזק, והופיע איתם במועדונים בעיר. וסאטקליף? הוא עזב את הלהקה לטובת האומנות, התאהב בצלמת גרמניה ונשאר אצלה בגרמניה. שנתיים לאחר מכן, בגיל 21, נפטר במפתיע, משאיר את החבר הטוב ג'ון לנון שבור כחרס מעוצמת האובדן, שהתווסף לאובדנים נוספים שחווה. ועם כל הכאב ועם כל הייאוש, היתה גם תקווה. המון תקווה. ארבעת הצעירים שנשארו – ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר - התחילו דרך חדשה, מסקרנת. בין מפחי הנפש והכישלונות בהופעות בפאבים הגרמניים והליברפוליים, בצבץ איזשהו סאונד אחר של רוקנ'רול עם כריזמה של נגנים מוכשרים בהופעות ושני זמרים, ויודעי דבר היו מוכנים להישבע שמשהו גדול מתקרב ללונדון. אבל אף אחד לא יכול היה לדעת שארבעת הליצנים של הרוקנ'רול ישנו את ההיסטוריה.


היכן התרבות

אם מסתמכים על המהפך של יאיר לפיד – יש עתיד. לא צריך להיסחף. לפי התחזית האפוקליפטית אין עתיד למדינת ישראל, או שלפחות הוא שחור מתמיד. אינתיפאדה שלישית, מלחמת לבנון השלישית ומלחמת אירן הראשונה הן רק עניין של זמן, מלחמות שיוכלו אולי להימנע אם היה הסדר מדיני באופק. כי כשאין תקווה – הייאוש נעשה יותר נוח. לא בטוח שזה מה שיקרה בעתיד הקרוב (ואולי עם הקואליציה הקרובה העתיד יידחה או ישופר), אבל, דחילק, שישה ראשי שב"כ לשעבר אומרים את זה, מזהירים ומתריעים לגבי קיומנו השברירי, בסרט הדוקומנטרי של דרור מורה, "שומרי הסף". כדאי להקשיב.
לא בכדי הסרט "שומרי הסף" מועמד לאוסקר האמריקאי. הסרט עשוי טוב, בכל אלמנט קולנועי ובוודאי ביחס לסרט "טוקינג-הדס" קלאסי. אבל דרור מורה, צלם מנוסה ובמאי דוקומנטרי, משתמש בויזואליות משלימה, שמעניקה נופך נוסף לדבריהם של ראשי השב"כ. השימוש באנימציה מרתק, וביחד עם פס הקול והמוזיקה מזכיר קצת את "ואלס עם באשיר". בנוסף, נעשה שימוש חכם בקטעי ארכיון. ולמרות זאת, מורה לא נעזר ב-Voice Over או בקישורים חיצוניים וכל הסרט בנוי על הראיונות עם ששת ראשי השב"כ. כולם, לפי תורם ולסירוגין, מספרים על עבודתם בתקופת השירות ועוברים על הצמתים החשובים בהיסטוריה של השירות ושל המדינה: האינתיפאדה הראשונה והשניה, קו 300, הטלטולים בחקירות, הסכם אוסלו, הפיגועים, רצח רבין, המחתרת היהודית, החיסולים הממוקדים – כל אלה ועוד משמשים כר פורה להבנה איטית מה היינו, מה חלמנו להיות ומה הפכנו לבסוף להיות.


כל ששת ראשי השב"כ החיים כיום – אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, עמי איילון, אבי דיכטר ויובל דיסקין – התראיינו לסרט. באף אחד מהם אי אפשר לחשוד באנרכיזם או בקיצוניות, להיפך, הם תרמו לביטחונו האישי של כל אזרח ישראלי יותר מכל אדם אחר. שומרי סף שמנעו מאות פיגועי תופת. ועדיין, במציאות הנוכחית, עם המסקנות אליהן הגיעו, הם נחשבים למרבה הצער "עוכרי ישראל". והמסקנות אליהן הגיעו כולן הן שום דבר שלא ידענו, אבל אנחנו מעדיפים להתעלם מהן: הכיבוש משחית, נעשינו אכזריים, דרוש הסדר מדיני, אנחנו חייבים לדבר עם שכנינו, המשך הכיבוש הוא רעה חולה, ההתנחלויות הן סרטן בגוף האומה, יהיה רצח פוליטי נוסף, לשלטון יש אינטרס לשמר את המצב הקיים ולתת לשב"כ לשמור על גובה הלהבות בלי רצון אמיתי להגיע להסדר מדיני עם הפלשתינים. ואותה מדיניות "אין מדיניות" של נתניהו ועושי דברו, היא זאת שתביא על מדינת ישראל את קיצה, את גסיסתה האיטית מגוש הימין הסרטני. לא, זאת לא נבואת זעם של אנרכיסטים שמאלנים. זהו ניתוח מושכל של ששת ראשי השב"כ האחרונים. אולי הקואליציה השפויה שתקום, אם תקום, והצטרפותו של יעקב פרי, אחד משומרי הסף, תשים קץ לאדישות המדינית.
הסרט "שומרי הסף", כשלעצמו, הוא סרט דוקומנטרי מעולה. כדאי ומומלץ לצפות בו, בלי קשר לנרטיב שהוא מוביל. ועדיין, הנרטיב הזה הוא ערך מוסף הכרחי במדינה אדישה כמו שלנו, שהרוב בה מתנגד להסדר מדיני והצד השני, מנגד, מעדיף לגליזציה של סמים או מאבק על מחיר של גבינה. הקיצונים מנצחים. כדור השלג נערם. אם נתעורר בסוף, זה יהיה כבר מאוחר מידי.


תאוריית הקשר

כמה שנים אחרי הקוורימן, ראו הביטלס את הסוף. הפירוק כבר היה בלתי נמנע עם כל המתחים מסביב, עד שפול מקרטני הרים את הכפפה ואיחד מחדש את הביטלס להופעה אחת אחרונה, שלוש שנים אחרי שהפסיקו לחלוטין להופיע. ביום רביעי הקרוב ימלאו 44 שנים להופעה האחרונה של הביטלס.
אי-שם לקראת הסוף כבר עבדה הלהקה על אלבום שייקרא Get Back, על-שם אחד השירים שכתבו. הקונספט היה הקלטה חיה באולפן בבעלותם, Apple. כחלק מהמשך הגימיק, וכחלק מצילומי סרט חדש בשם Let It Be, עלו חיפושיות הקצב על גג האולפן, מגובים בקלידן בילי פרסטון, והופיעו בהופעה ספונטנית מול עוברי האורח, שונים בלבושם ובסגנונם ובתסרוקותיהם מהחיפושיות של לפני שלוש שנים. בסופו של דבר ההופעה הופסקה ע"י המשטרה לבל תופרע מנוחת השכנים.
לאחר ההופעה ההיא גנזה הלהקה את החומרים, עד שהועברה לאחר שנה למפיק פיל ספקטור, שבעזרת עיבוד תזמורתי יצר את האלבום האחרון של הלהקה, Let It Be, אלבום שליווה גם את הסרט שנשא את אותו השם. היה זה אקורד הסיום של הלהקה שלא הפסיקה להתחדש ולא רצתה להופיע, ומקור לא מבוטל לאינספור חיקויים ומחוות. 




חלק מהמחוות הן בצורת הופעה שלמה בעיבוד מחשב:


וחלק באופן פילמוגרפי, כמו מתוך סרט המחווה לביטלס: Across the Universe, בסצנה שמסיימת את הסרט.


זה לא סוד שמוסיקאים רבים הושפעו מהביטלס, אבל רבים גם ערכו מחוות להופעה ההיא על הגג. אחת מהלהקות היא משינה, שאת ההודעה על הקאמבק עשתה במסיבת עיתונאים על גג מלון דן בת"א, בליווי מספר שירים. כמוה גם להקת איפה הילד, בקליפ לשיר "מה שעובר עלי".


גם להקת Red Hot Chili Peppers בחרה לחזור באלבום נוסף עם קליפ שצולם על גג למרגלות חוף ים בלוס-אנג'לס.


ולפני פחות מחודשיים עלו על גג בניין האוזן השלישית בת"א מיטב האינדי הישראלי לשחזור ההופעה ההיא, להנאת עוברי האורח ובאישור המשטרה. אלון לוטרינגר, אסף קורמן, עוזי פיינרמן, איסר טננבאום ונדב לזר היו במופיעים.


אומרים שהיה פה שמח

היוטיוב הזה, אי אפשר לסמוך עליו. פעם היה נמצא שם המערכון של החמישיה הקאמרית, מונולוג של דב נבון על המהות של ט"ו בשבט ועל הסיבה שהחג הזה קיים. אבל היום, פף, נעלם. מזל שזה נמצא כאן, ממש כאן, במערכון הראשון.
כיבוי אורות


מחר כולנו נחבק איזה עץ ונגיד לו מזל טוב. ואז השקדיה תפרח ושמש פז תזרח. ט"ו בשבט, בכל זאת. ט"ו בשבט.

שבת שלום וחג שמח.