יום שישי, 14 ביוני 2013

כוורת חוזרת


הייקו לשבת

אמרתי לכם
לחכות לי
בארון
               פוגי נוזף ביהודה פוליקר ואורנה בנאי.

מה העניין
ספיישל כוורת




ביום רביעי הקרוב יעלו לבמה בבריכת הסולטן שבעת המופלאים, חברי להקת "כוורת": גידי, דני, אלון, אפרים, מאיר, יוני ויצחק. מאות אלפי אנשים שיודעים למלמל מתוך שינה את סיפורי פוגי יגדשו את רחבת הבריכה ואת רחבת הפארק בסיבוב ההופעות הקצר, וינסו לבלבל את גידי גוב במילים. בכל זאת, מדובר בחבר'ה די מבוגרים ששלושה מהם יושבים כל ההופעה ואחד גם נעזר במקל הליכה. שיבה זרקה בשיערם של אלה שהיו פעם מגודלי שיער ולבושים בסוודר גולף ובמגפיים של ברוך, אבל עם ישראל קם מפני שיבה ולו רק כדי לרקוד על הרחבה את הבלדה על ארי ודרצ'י. כי גם אם גידי גוב הוא ילד מזדקן, עדיין הוא יכול ללמד את בוגרי 'כוכב נולד' (ולא רק את אלה ששפט) איך אמורים להופיע. אחרי הכל, חברי כוורת היו הראשונים שהסבירו לנו על החשיבות שבהמתקת התה ולימדו אותנו איך מבשלים ספגטי כמו שצריך. חברי כוורת גם לימדו אותנו מתמטיקה, היסטוריה, ביולוגיה, תנ"ך, כלכלה ושיעור מולדת. לכל דבר מחיר, גם לכרטיס בודד לכוורת ולמארז המהודר שילווה את הקאמבק. ואם ת'ה לא מאמין, תשאל את פנינה אדרי -  פה קבור הכלב. אבל ללהקת כוורת זה מגיע, ועוד הרבה יותר, מאחר ומדובר אולי בלהקה המשפיעה ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית, ובוודאי בתולדות הפופ. אי-לכך, הפוסט שלהלן יוקדש בלעדית ללהקת "כוורת", שחוזרת ומפציעה לפרק זמן קצר אך נחמד.

כשיצאתי לעולם, מחייך אבל ביישן, לא ידעתי שכוורת קיימים. אבל כשנולדתי מזמן אז הייתי קטן, ובאותה השנה גם כוורת עלתה לבמה, וגם בשנת היובל למדינה. נחמד, נחמד, היה ממש נחמד ב-28/5/98, אז כבר הייתי בהופעה בפארק הירקון וראיתי בעיקר גב של כמה מאות אלפי מבוגרים בני 18, כאילו היה זה פסטיבל ערד לנונסנס ומוזיקה נוסטלגית. מאות מכסים של יוגורט "שלי" של תנובה שנקנו במכולת ובקלאבמרקט הכניסו את ההמונים לפארק בקומבינה שלא בראה הפרה, ושפכו חלב על הרצפה כדי שאף אחד לא יבכה. לא שהיתה סיבה לבכי: כוורת הוכיחו בפעם האלף שמדובר בסופר-גרופ מוכשר להחריד, שכל אחד מהם יכול להחזיק הופעה מעולה בכוחות עצמו בלי עזרה ממאיר פניגשטיין. אבל היום הגיעה העת, ופוגי בארץ, כולם מוכנים (גם אם הנשים של גידי ודני ייעדרו) וכוורת חוזרת לסיבוב הופעות גדול נוסף. אמנם מדובר במדינה קטנה מעורפלת כתובת, אבל ההיסטריה היתה בעיצומה עד לא מזמן וטריליון הכרטיסים נחטפו במרשתת כעבור דקה ועשרים, וזה מבלי להזכיר שוק שחור. יש להיסטריה הזאת הצדקה מסוימת, כי אם רוצים לחפש הצדקה מוצאים מהר. את מספר הלהקות בארץ אפשר לספור על יד אחת (לא, אינדי זה לא נחשב), ואת הלהקות הטובות באמת עוד בכלל קשה למצוא. אז נכון שרוב העסק בונה על סחיטת בלוטות הנוסטלגיה, אבל לא באנו לכאן בשביל לגחגח על התופעה. נהפוכו, ספיישל כוורת שלהלן יסגיד את השביעיה עוד יותר, פי שבע מהרגיל.


אז שנסו מותניים, הרחיבו עפעפיים, הכו במצילתיים, פרשו כנפיים וצלצלו בפעמון חתולים סמוראיים, כי הנה יוצאת לדרך מהדורת הספיישל החגיגית לכבוד להקת "כוורת", כי מבלוג הדיבוק אפשר ללמוד.


יו יה/ כוורת


קיבלתי עונש קצת מוגזם 
שפטו אותי למוות. 
ישבתי על כסא חשמל 
נפרדתי מהפרייבט. 
לו יכולתי לפחות 
להחליף ת'כיסאות, 
כי אומרים בדרך כלל 
משנה מקום משנה מזל. 
היי יו יה 
אני שואל 
היי יו יה 
אתם עונים 
היי יו יה 
האם זה פייר? 
היי יו יה 
אתם לא יודעים. 
אח שלי אסף בולים 
לכן עבד בדואר. 
היה מחלק ת'מכתבים 
קיבל אפילו תואר. 
יום אחד פקח הבחין 
שאסף גם מכתבים, 
מהג'וב מיד פוטר 
כי יש סוף לכל דוור. 
היי יו יה 
אני שואל 
היי יו יה 
אתם עונים 
היי יו יה 
האם זה פייר? 
היי יו יה 
אתם לא יודעים. 
היה לי דוד כזה בטלן 
שהתעצל לנוח. 
היה הולך לנמלה 
חוזר בלי מצב רוח. 
לו היה פחות טיפש 
אז ודאי ידע שיש 
גם תוספת לפתגם: 
ראה דרכיה וחכם. 
היי יו יה 
אני שואל 
היי יו יה 
אתם עונים 
היי יו יה 
האם זה פייר? 
היי יו יה 
אתם לא יודעים. 
בן דוד שלי רצה לשחות 
כדי לצוף קבוע 
למד שחיה בהתכתבות 
אצל מציל ידוע. 
כשנכנס סוף סוף לים, 
תוך שניות הוא נעלם. 
שניים קפצו אליו מיד 
טובעים השניים מן האחד. 
היי יו יה 
אני שואל 
היי יו יה 
אתם עונים 
היי יו יה 
האם זה פייר? 
היי יו יה 
אתם לא יודעים.


דרכון זר


והפעם בפינתנו: שיר צרפתי מקפיץ.

                                         

דיבור בצד






א': כוורת חוזרת.

ב': כן.

א': כוורת חוזרת.

ב': נכון.

א': וזה יקרה וזה קורה וזה קרה.

ב': אוקיי.

א': כוורת חוזרת.

ב': נו?

א': כוורת חוזרת.

ב': מה העניין?

א': קנית כרטיס?

ב': לא.

א': לא הספקת, אה? לא הספקת. צריכים להיות זריזים. במדינה הזאת צריכים מרפקים. אין, אם אתה לא דוחף לא תגיע לשום מקום.

ב': אני לא רוצה ללכת להופעה של כוורת.

א': מה?

ב': לא רוצה.

א': איך זה יכול להיות?

ב': זה כבר לא אותו דבר, הם זקנים.

א': מה אתה מדבר, תגיד לי. אם אתה לא שם אתה לא קיים.

ב': אני קיים.

א': אתה לא יודע מה טוב בשבילך, תאמין לי.

ג': מה אתם עושים?!

א': הו, תראו מי הגיע.

ג': אמרתי לכם לחכות לי בארון!

ב': חם שם.

א': יש שם עש, סטרייט ואנה פרנק.

ב': לא בוכים על חלב שנשפך.

ג': לא רק שאתם לא מחכים לי בארון, אתם גם שופכים חלב על הרצפה?!

ב': לא, זה רק ביטוי.

ג': אה... אתם באים לכוורת?

א': לא.

ב': לא.

ג': לא.

ד': כן.

א': מי אתה?

ד': אני? אני מסיפור אחר.
                                           
להתראות באיזו הופעה     

והפעם בפינתנו: כוורת בשלוש הופעות. הראשונה, הופעה בצוותא ב-1975 עם שירים ומערכונים.




ההופעה השניה, הופעת האיחוד ב-1984 בקיסריה.


בקפיצה קדימה, זוהי ההופעה הצנועה שערכה כוורת בשנת אלפיים לגיוס כסף לניתוח בראשו של קלפטר. חלק ראשון:


וחלק שני:


שירה בציבור

היום בפינתנו 'שירה בציבור' נעביר בשידור חוזר את הקטע על כוורת וסיפור השיר 'המגפיים של ברוך'. צפייה מהנה.


הוא נולד עצוב ומיותר למשפחת סנדרסון. אביו ואמו היו הוריו היחידים, דבר שהשפיע עליו קשות למשך כל חייו. בגיל עשר אמא ודני הלכו לים. של ניו-יורק. עוד כילד נהג דני לבדר את המבוגרים כשניגן בגיטרה ובבנג'ו ורכב על אופניים בלי פדלים, בו-זמנית. בגיל 17 נפרד דני מילדותו ומפסל החירות ושב ציונה להתגייס לצה"ל כיאה לנער עברי ג'ינג'י ונמוך. בבחינות ללהקת הנח"ל גידי גוב לא היה שופט לצד מירי מסיקה, אבל לעומת זאת היה איתו באודישנים והחזיק לו את האצבעות ואת הארנק. באודישנים, שר גידי שיר של הביטלס. יאיר רוזנבלום הנהן לעצמו, ושאל: אתה יכול לשיר גם משהו בעברית? גידי הנהן ואמר: לא. כאלה היו פני הדברים.

השנה היתה 68, בזמן שבמערב צצו בכורות של תקליטי מופת כחול אשר על שפת המדרכה, אולם בארץ המובטחת ההבטחה הגדולה היתה יהורם גאון שעושה לו מנגינות ממיתרים. דני סנדרסון, שידע דבר או שניים על מיתרים, ושלושה דברים או ארבעה על רוק ורול, פרט באודישן ניגון עתיק של גי'מי הנדריקס, מה שהעיף את הפופיק לבוחנים הנרגשים, שהעבירו אותו שלב.


יחד עם דני וגידי היה במחזור הלהקה גם יליד פולין בשם אלון אולארצ'יק, שניגן על פסנתר וגיטרה בס ושר שירים ב"יה-יה-יה". דני, שהיה כבר פז"מניק, בחן אותו ונתן לו אור ירוק להמשך. מאותה תפוצה של אלון הגיע גם אפרים שמיר, עולה חדש מפולין שידע על רוק'נרול יותר מ-90% מאזרחי המדינה הסובייטית המכונה ישראל. את דני הוא ראה מופיע בקיבוץ רמת-יוחנן עם הנח"לאים המזמרים, נחבא אל הכלים והתופים עם הגיטרה ההנדריקסית שלו, ונשבה בקסם. דני היה האדם היחיד עלי אדמות ששאל את אפרים: "מכיר את הקרים?" בשעה שקצפת היתה מוכרת לישראלים בעיקר כשהיא מוגשת בצלוחית עם תותים. אפרים התרשם ונרשם לאודישנים ללהקה, כשהוא שר שיר בפולנית ללחן שכתב, "שיעור מולדת". הבוחנים סימפטו את הפולני המזמר, אך לא התרשמו במיוחד. אחד הבוחנים, צבר שזוף וחלוץ בשם אפרים קישון, לימלם במבטאו ההונגרי: "הוא נראה על הפנים, צריך לשלוח אותו לצוות הווי". מירי אלוני, חברת הלהקה צהובת השיער, האזינה לשיר בשקיקה ואמרה: כזה אני רוצה. בסופו של יום, ניצחה המוזיקליות הצעירה מהמערב את הסטריאוטיפ הצברי, ודני הנמוך מאמריקה ואלון ואפרים מפולניה השאירו עם הלהקה חותם בדמות גיטרה חשמלית ושידורים חוזרים בערוץ 33.

                                                    דני בפגישה ראשונה עם הבקו"ם.

מונולוג של אפרים שמיר מתוך ריאיון לבן שלו מעיתון "העיר":

"יום אחד הגיע מה זה גוזל, ילד, קטן ורזה, כמו בן 12, אבל לבש מדים. אני הייתי בשוק, מגייסים ילדים. והוא התיישב ליד הקלידים וניגן נפלא, הוא ניגן את 'Light my Fire' של הדורז, את כל הסולו. 'שלום', הוא אמר לי, 'אני דני, מכיר את אריק קלפטון?' הבן-אדם אמר אריק קלפטון. אמר את השם המפורש. בארץ בכלל לא ידעו אז מי הוא. 'מכיר', אמרתי לו. ואז הבנתי שהוא הגיטריסט. הגיטריסט שדיבר אלי בהופעה ההיא ברמת-יוחנן."

עד כאן דבריו של אפרים שמיר, וכל היתר מובא בספר דברי הימים.


להקת הנח"ל הופיעה בתקופה זו עם השירים קרנבל בנח"ל, שלווה, בשמלה אדומה ועוד שלאגרים מהסרט "הלהקה", וסגנונם המוזיקלי של סנדרסון וחבריו ניכר בכל קליד, בעיקר בשחורים. גם בשיר 'הבן יקיר לי' מביאים דני, גידי ואפרים גרוב משלהם בסגנון חדיש ומיוחד. הלהקה היתה סיפור הצלחה בהמשכים. הקהל אהב את הלהקה והלהקה אהבה חומוס. החברים נהנו לשיר ולנגן כמו שלא נהנו מעולם לרוץ ולהרים משקולות. גם מאיר פניגשטיין אהב מוזיקה עד עמקי נשימותיו, ולכן היה איתם בלהקה ועשה קונצים כטוב ליבו עליו במים. באוטובוס של הלהקה, בדרכם מהופעה באי-שם אל הבסיס הטוב והמיטיב, עשה מאיר צחוקים לחבריו המוצחקים, כאשר המציא דמות הנקראת "פוגי". פעם אחת, במהלך הופעה בקיבוץ 'מפלסים', עלתה לבמה הלהקה המקומית הנערצת 'שלישיית מפלסים', שהורכבה משלישייה ממפלסים. בסיום השיר הזמין אחד מחברי הלהקה, שהיה ארגנטינאי מאוד, את הלהקה הבאה, להקת הנח"ל, לעלות לבמה. אך בעוד ששאר חברי הלהקה גיחכו לעצמם חרש כפי שמגחך הנוער על ארגנטינאים מידי יום ביומו, אורו עיניו של מאיר פניגשטיין באור נגוהות, כי הנה דמותו של פוגי קרמה עור וגידים מעשה פרנקנשטיין. חוץ מזה, מישהו הדליק פנס. כך היו הם פני הדברים בערבו של יום, שעה שהשמש שוקעת במערב והקריירה של 'שלישיית מפלסים' במזרח. אך פוגי החל צומח אט-אט למימדים עצומים, ודמותו כיכבה במערכונים של להקת הנח"ל, לקול צחוקים המקרטע של החיילים בקהל. הומור הנונסנס של דני ושירי השטות שהמציאו, לרוב כדאחקה צינית נטולת כוונות אומנותיות, הפכו עם הזמן לשירים ולמערכונים שילוו אותם בהמשך בלהקת "כוורת". אחד מהשירים האלה היה "המגפיים של ברוך".

                              חברי כוורת משחקים מחבואים, ללא הצלחה.

החודשים חלפו. חורף החליף סתיו, אביב החליף חורף ודני החליף מיתרים בגיטרה. חברי הלהקה השתחררו מהצבא ויצאו לעולם שכולו אבי טולדנו. החברים החליטו לשמור על קשר, אך גילו שהם לא יכולים להתחבר לפייסבוק ולכן המוזיקה נתנה דרור למחשבותיהם הכמוסות. בערך. דני סנדרסון, שבתקופת שירותו גם הקים להקה בשם "השניצלים" ועבד על אופרת רוק, המשיך את מורשתו לאחר השחרור. הוא קיבץ אליו את מירי אלוני, מנחם זילברמן, אלון אולארצ'יק, מאיר פניגשטיין ודייויד שנן, וביחד עבדו על הקלטת אופרת הרוק "הסיפור המחריד על הילד מברזיל", שסיפרה על עלילותיו של הילד המגעיל והדחוי דמיטרי דמיקולו, ובה נכלל לראשונה השיר "המגפיים של ברוך". מנחם זילברמן קריין את קטעי הקישור, חמש שנים לפני שקרא את 'על כל שאלה תשובה' מאת יצחק לבנון. גם אופרת הרוק פוגי הוקלטה זמן קצר לאחר מכן, עם תוספות של יוני רכטר כאן וקלפטר שם. רכטר, הקלידן של להקת חיל התותחנים, וקלפטר (צ'רצ'יל), הגיטריסט מהצ'רצ'ילים, שודכו לסנדרסון ע"י חברים, שראו בשילוב פוטנציאל לא מבוטל. מאופרת הרוק פוגי יצאו, בין היתר, "שיר המכולת", "פה קבור הכלב" ו-"נחמד". סיפורי פוגי, שהוקלטו בדירתו של דני בסביון, הושמעו בתוכנית של דורי בן-זאב בגל"צ פעם בשבוע תחת השם "פינת פוגי", ובסגנונם המונטי-פייתוני/ וודי אלני קנו מקום בליבו של הדור הצעיר ובהופעה בחיפה, כסא 13. אופרת הרוק "הסיפור המחריד על הילד מברזיל" התאפיינה, לצד מוזיקה חדשנית, גם במילים חדשניות, שהיו רחוקות שנות-דור ממערכוני להקת הנח"ל כמרחק שועל מקרפדה. כאן מובאת אופרת הרוק במלואה, בשני חלקים. החלק הראשון מספר את קורותיו של דימיטרי דמיקולו, הילד מברזיל. בחלק השני מובא סיפורו של ברוך, חברו הטוב, ש - אהוי - איבד יום אחד את מגפיו. מספר שורות בשיר שונות מהגרסה הידועה.


נחמד, נחמד, היה ממש נחמד לעשות את זה. יוני רכטר התלהב מההומור והמלודיות, ודבק בלהקה. צ'רצ'יל התלהב מסולואי הגיטרה, גידי גוב גם הוא מצא את מקומו והתיישב. עוד מימי להקת הנח"ל שם עין על דני: "מישהו מקדיש שיר אהבה למגפיים, כנראה הוא יודע מה הוא עושה. פשוט מצאתי את עצמי איתם," אמר שנים אחר-כך במבט מצועף.

במקביל לעבודה העצמאית על אופרת הרוק, הופיע גידי גוב בפסטיבל הזמר עם "יעלה ויבוא" ואפרים שמיר עם "ליל חניה" (שני שירים קשים לביצוע). גם ההופעות וגם עברם בלהקת הנח"ל עזרו לחברל'ך להתחבב על הציבור, אך עדיין נותרו חברי הלהקה אינדיים לחלוטין. עד שבא פשה. אברהם דשא פשנל - פשה, פשנל הגדול, מפיק העל, האיש והגששים – פגש את גידי גוב על אב הדרך.

"גידי," הוא שאל, "אז מה, שרים, אה?"

"כן," ענה לו גידי, "וגם יש לי איזה להקה, אנחנו עובדים על אופרת רוק. תבוא, תשמע."

"אבוא, אבוא. אם ירצה השם. אחרי החגים," כך דשא.

בערבו של בוקר הגיע פשנל לצפות באופרת הרוק של להקת פוגי. בחושו השישי זיהה את סיפור ההצלחה, מחא כף וחייך בשביעות רצון, אך תנאי אחד הציב להם: היפטרו מהפורמט של אופרת רוק לאלתר! פשנל הציע להם להופיע כמו בלהקת הנח"ל, שיר-מערכון-שיר-מערכון-שיר-מערכון-שיר-לתת את הכסף לפשה ולקחת מונית הביתה. דני נותר עגמומי בינו לבינו, אך בינו לבין עצמו הודה שיש בזה משהו. וכך קמה להקת "כוורת".



שמועת ההופעות של להקת הנונסנס הרוקיסטית הגיעה מפה לאוזן ומאוזן לאף. יודעי הדבר ליחששו שיש שבעה זמרים, וכולם עומדים על במה אחת, מנגנים ושרים שירי שטות והבל בקצב המשגע את הנוער, ואף מעלים קטעי בידור בין שיר אחד למשנהו. זה היה כמו בלהקת הנח"ל, רק משודרג, כמה רמות מעל, התוודה דני סנדרסון שנים אחר-כך וידוי קורע לב. המגפיים של ברוך, אף על פי כן, כמו לא מעט משירי הלהקה, נותר בבסיסו שיר עם סאונד של הלהקה הצבאית, עם ה'אומפה-אומפה' בקלידים, המלווה את השיר כולו, בבתים, בקצב של להקה צבאית. אחרי ככלות הכל, כוורת היתה להקה צבאית משודרגת למהדרין.

לא עברו חודשיים, עברו שלושה חודשים, ולהקת כוורת מילאה אולם וחצי. יד הזהב של פשה הפכה את חבריה לכוכבים המשתלטים על פסגות מצעדי הפזמונים. כמו הגששים, גם את כוורת שלח פשנל לחרוש את הארץ 30 פעמים בחודש. ביזע, יזע ויזע הגיעה כוורת לכל חור, כולל חורים שפגזים מצריים נוחתים בהם. מלחמת יום כיפור נחתה בסלון הבית הציוני בהפתעה מרובה, ושלחה את כוורת להופעות מילואים בחזית. הסגנון הבידורי של הלהקה התאים באורח פלא למצב הדכאוני של המדינה ושל חייליה, ששיוועו למעט בידור בשאון הקרב. חודש לאחר המלחמה הוציאה כוורת את תקליטה "סיפורי פוגי", שזכה להצלחה חסרת תקדים במונחים כנעניים. כוורת היתה משב רוח מרענן בפלייליסט של 1973. כאן, בהופעה משנה זו, מופיעה הלהקה כשגידי, החבר היחיד בלהקה שאינו מנגן, מנגן בתוף מרים. אכן, להקת רוק.


ההצלחה של להקת כוורת הובילה אותה גם לתחרות האירוויזיון, שם הופיעה עם השיר "נתתי לה חיי". בסוודרים חומים שהיו הצעקה האחרונה בשוק רמלה, הופיעו שבעת המופלאים לקול מחיאות הכפיים של הגויים. בעקבות ההופעה הזאת, תרגמו חברי הלהקה את השיר "המגפיים של ברוך". עלילת השיר שונתה קלות והשיר נקרא Morris and his Turtle.

ב-1976, כשהלהקה מיצתה את עצמה בעיני עצמה, והקהל כבר לא נהר להופעות בהמוניו כתמול שלשום, ומחלוקות החלו לצוץ פה ושם על רקע אומנותי גרידא, ואבק כיסה את מדפי הלחם והחלב במכולת, טסו חברי הלהקה לארצות הברית של אמריקה להופעות בפני יהודים, שחלקם היו פעם ישראלים. לרגל המאורע תורגמו שירי ההופעה לאנגלית. דני סנדרסון, שדיבר אנגלית כשפת אב, תרגם לו בהרמוניה מופלאה את השירים, וכולם שרו אותם במבטא ישראלי. באופן עדין אך תקיף, הבהיר הקהל שהוא לא שבע-רצון מתרגום השירים, והלהקה חזרה לשיר את השירים בשפת הקודש. העבודה הרבה ירדה לטימיון וטימיון ירד לעבודה. ובכל זאת, נשארו להם מספר שירים לתפארת העם והמולדת, לתפארת השפה האנגלית ולתפארת כוורת. להקת כוורת התחילה את דרכה בלהקת הנח"ל עם שירים ומערכונים, ושודרגה במהירה ללהקה המצליחה בתולדות ישראל (ועל כך יעיד הקליפ הקיבוצי הזה). המגפיים של ברוך, ומוריס וצבו, נותרו חקוקים בלב ליבה של התרבות הישראלית, ביחד עם להקת כוורת וחבריה, כל אחד בנפרד, עד עצם היום הבא.


היכן התרבות


סיבוב ההופעות של כוורת כבר מציץ מעבר לאופק, ואת החגיגה הזאת ילווה גם מארז עשיר עם חומרים של הלהקה, בהפקת NMC UNITED, שיצא בתחילת השבוע הקרוב. אז מה בקופסא? חומרים נדירים של כוורת, בעיקר. חלק מהחומרים האלו מופיעים כאן, במהדורה החגיגית של הדיבוק, ובאופן רשמי יעלו גם בקופסא המהודרת של כוורת. למשל, אופרת הרוק "פוגי", "המלך ממבו" ו"הילד מברזיל", שכתבו חברי הלהקה בזמן שירותם הצבאי בלהקת הנח"ל. כמו-כן יכלול המארז את כל "פינות פוגי", שהלהקה ביצעה בתוכנית הרדיו של דורי בן זאב, "ממנו אלייך", בגלי-צה"ל, וממנה נודעו רבים מהמערכונים של הלהקה. בין היתר יכלול המארז גם גרסאות מוקדמות של שירים ומערכונים, מוכרים יותר ופחות, הקלטות נדירות וג'אמים באולפן; את ההופעה בתיאטרון ירושלים ב-1974 בתוכנית "סיפורי פוגי"; ושירי התקליט "צפוף באוזן" בהקלטה חיה מאולפני טריטון. מלבד 6 הדיסקים הכוללים אודיו, יכלול המארז גם שני תקליטורי DVD שיכללו חומרים של הערוץ הראשון (שכולם מופיעים גם כאן); קטעים מהאיחודים ב-84' וב-98' וגם את הסרט הדוקומנטרי של צבי שיסל, "תמונות מחיי הלהקה", שתיעד את האיחוד השני של כוורת בשנת 1990. בין כל הקטעים הנדירים האלה, למרבה היגון, אי אפשר למצוא את האלבומים עצמם בהפקה מחודשת, אבל מי שרוצה להעמיק בתקליטים מוזמן לקנות את הדיסקים. מומלץ ביותר: הדיסק המשולש מהופעת האיחוד ב-98', "כוורת בפארק".


אז למי שחשקה נפשו בהרחבת אופקים בכל הנוגע ללהקת "כוורת" המיתולוגית, ולא מסתפק במה שיש, מוזמן לרכוש את המארז ויזכה בתואר "מעריץ של להקת כוורת". אפשר גם לענות על שתי שאלות, ואולי לזכות במארז או בכרטיס להופעה בפארק הירקון. את הפתרונות יש לשלוח אלינו. את הכתובת ניתן לכם בשבוע הבא, ואז גם יוגרלו הגרסים. סליחה, סליחה. ואז גם יוגרלו הפרסים. גרציה. ובכן, שאלה ראשונה: האם הבלוג הזה יעלה גם בשבוע הבא? שאלה שניה: האם זה יעניין מישהו? בין הפותרים נכונה, יוגרל פותר שלא ענה נכונה.

חבוי בבוידעם

כמעט כל בן-תמותה יהודי מהלאום הישראלי מעל גיל מצוות, שאינו בור ועם הספר, יודע לזמזם שיר אחד או שניים של להקת "כוורת", ואפילו יותר: הענקתי לה את החיים שלי, פ"נ הכלב, היא זכורה לי מהצרכנייה, הבלדה אודות להתראות, ועוד. לעומת זאת, לא רבים מכירים את השירים הפחות מוכרים של הלהקה (הגיוני, כי הם פחות מוכרים), כמו: משה כן משה לא, שיר המלחים, טנגו צפרדעים, העולם שמח, מחכים לשולה, אוכל ת'ציפורניים, האיש הכי מהיר, לאמור א'לאבי, ועוד שלל שירים שאפשר למצוא אם רק רוצים. אבל לא לשם כך התכנסנו היום, אלא לקטעים יותר נדירים. למשל, אוסף הקטעים האלה שחלקם מבוצעים באולפן טריטון בין השירים, וחלקם בבאלנס לפני הופעה בבית ארלוזורוב ב-1974. חלקם נכנסו לתקליט "צפוף באוזן" וחלקם בתקליט "פוגי בפיתה". חלקם גם לא נכנסו לשום תקליט, אלא רק אצל קוטנר ("למרות הכל"). בכל מקרה, הדיבוק אסף את מיטב הקטעים הנדירים, שמקובצים להלן בקטע שלפניכם.


בפרק "שירה בציבור" שמובא לעיל, מוזכר "הסיפור המחריד על הילד מברזיל", שכתב דני סנדרסון עם אלון אולארצ'יק בהיותם בלהקת הנח"ל, בלהקה האלטרנטיבית שהקימו, "השניצלים". השנה חוגגים בקול תרועה רמה 40 שנה לאלבום "סיפורי פוגי", אבל מה שהוביל לאלבום הזה וללהקת כוורת בכלל היה אותו סיפור מחריד של דני סנדרסון והשניצלים מסוף שנת 71', המספר את סיפורו המזעזע של דימיטרי דמיקולו, הילד מברזיל. גם מאיר פניגשטיין הצטרף לדני ולאלון, וכמוהו גם מנחם זילברמן ודייויד שנן, וביחד הם הקליטו את אופרת הרוק הזו בביתו של דני בסביון. כאן מובא הסיפור בשני חלקים, ואלה המילים (למרות שהכל מובא גם בשירה בציבור, אבל מה אכפת לנו אנחנו).


חלק שני:


אחרי הסיפור על הילד מברזיל הגיעה אופרת רוק נוספת, אופרת פוגי. באופרת הרוק הזו השתתפו דני סנדרסון, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, מאיר פניגשטיין וגידי גוב. כוורת בהתהוות, עדיין בלי רכטר וקלפטר, אבל עם דייויד שנן (בתופים, יחד עם פניגשטיין), מנחם זילברמן, מירי אלוני ותמי עזריה. החברים הכירו בלהקת הנח"ל והמשיכו עם החזון של דני סנדרסון. הקטעים הוקלטו גם הם בביתו של דני ב-1972, ורבים מהם נכללו בתוכנית הרדיו של דורי בן זאב בגל"צ, "ממנו אלייך", בפינות פוגי. כשחלק מההרכב הזה התגלגל לכוורת, שילבה הלהקה את אופרת פוגי בחלק השני של ההופעה, אך מהר מאוד זה נגוז. המפיק של הלהקה, אברהם דשא פשנל, התנגד לפורמט של אופרת הרוק והציע לחלק את המופע לשירים ומערכונים, כמו הגשש החיוור שהפיק וכמו בלהקות הצבאיות. הפורמט הזה הצליח, ואופרת הרוק המטופשת לטובה (אלה המילים), ביחד עם הילד מברזיל, נגנזו והושמעו רק בתוכנית הרדיו "למרות הכל" של יואב קוטנר, והחל מהשבוע הבא גם במארז החדש של כוורת. באופרת הרוק מופיע השיר "לא ידענו מה לעשות", בביצוע מירי אלוני. להקת כוורת הקליטה גם היא את השיר הזה, כמו  חלק מהשירים האחרים שבאופרה, והכניסה את זה לתקליטה הראשון, "סיפורי פוגי". גם "נחמד" הוקלט ע"י מירי אלוני, ומבוצע בתקליט הבכורה ע"י הלהקה, יחד עם "פה קבור הכלב", "שיר המחירון" וסיפור אנשי הארון, שבאופרה הופיע כשיר. מעניין לשמוע כאן את הכישרון האדיר של סנדרסון הצעיר. במשך שנה אחת הקליט דני עם חבריו את שתי אופרות הרוק החו"ליות האלה, בסאונד ובתוכן שלא נשמע אז במחוזותינו.


אחרי מלחמת יום כיפור, לאחר שבידרה את החיילים ואת העורף בתקופה הקשה, צברה להקת כוורת מוניטין ברחבי הארץ. בתחילת הדרך, באמצע 73', לא רבים באו להופעות, ואלה שכבר כן הגיעו, עזבו באמצע. עם השנים והתקליטים, ההופעות רק הלכו וצברו תאוצה וכוורת מילאה אולמות. לקהל המקומי היה קל יותר לקבל את החומרים המשונים של כוורת, והתופעה תועדה גם ב-1975 בכתבתו של מנשה רז ב"יומן", בטלוויזיה הישראלית. היה זה לאחר העבודה על אלבומם השלישי והאחרון "צפוף באוזן", בארבעה חודשים בהם בילו חברי הלהקה בקיבוץ "גבעת חיים מאוחד". בתקופה הזו כבר התגלעו מתחים בין החברים בלהקה, וששת המוזיקאים המוכשרים והאינדיווידואלים בלהקה רצו להביא חומרים משלהם, דבר שאילץ את דני סנדרסון, שעד אז היה הכותב והמלחין הבלתי מעורער בכוורת, להכניס גם סגנונות אחרים. היה צפוף באוזן.


מאחורי השירים

כבר למדנו מה הסיפור מאחורי מגפיו של ברוך, אבל מה הסיפור מאחורי שאר השירים?

הצבא


השיר "יוסי מה נשמע" שנכלל באלבום הראשון, "סיפורי פוגי", הוא בעצם מנגינה שחיבר דני סנדרסון כדי ללמד את החייל יהודה עדר, שהיה אמור להחליף אותו על הגיטרה בלהקת הנח"ל. עדר עבר את המבחן, והחפיפה הסתיימה.


'הורה היאחזות' הוא שיר של להקת הנח"ל שכתב יחיאל מוהר והלחין דובי זלצר. דני סנדרסון ואלון אולארצ'יק עיבדו את השיר לכבוד כנס להקות הנח"ל, ולהקת כוורת הופיעה עם השיר בכנס. השיר, שזכה להצלחה ועידוד מהקהל, נכלל לאחר מכן בתקליט "פוגי בפיתה".


המלחמה


ללהקת כוורת נקבעה הופעה למוצאי יום כיפור, 6/10/73, באולם "אלהמברה" ביפו. למרות שבשעה 14:00 פרצה מלחמה התעקשו חברי הלהקה והאמרגן פשנל לקיים את ההופעה כסדרה. רק שלושה אנשים הגיעו, וההופעה בוטלה. כולם היו בטוחים שנגמור על הערבים חת-שתיים כמו שעשינו ב-67', אבל המלחמה נמשכה ולא נראתה טוב. 

                                 מי קנה את הכרטיס הזה?

להקת 'כוורת' גויסה למילואים, בדומה לאמנים אחרים. עם 'הורה האחזות', ושירים נוספים כמו 'המגפיים של ברוך', הופיעה כוורת במוצבים בפני חיילים במלחמה, בורחים יחד עם יפה ירקוני מפני פגזים ומנסים לשמח חיילים המומים ומאובקים. דני סנדרסון מספר על כך בספרו "עור התוף של קרדיף" (הוצאת זמורה-ביתן, 2007): "מערכת ההדחקה עובדת שעות נוספות כשמדובר במלחמה הזאת. ערפל סמיך ממלא את ראשי כשאני מתאמץ להיזכר במאורעות אותם ימים. תוך גישוש עיוור צצות מול עיני תמונות קפואות כבהקרנת שקופיות. חלקן מטושטשות וחלקן ברורות כתער... המלחמה נמשכה כחודש, ואלפי חיילים שילמו בחייהם את מחיר יהירותה של גולדה. אנחנו בסך-הכל סיפקנו אינטרקאטים של קלילות בסרט מורבידי ואפל, שנראה שלעולם לא ייגמר. חצינו את הארץ לאורכה ולרוחבה, ושרנו עם גיטרה להלומי קרב לא מגולחים עם אם-16. שירים תמורת חיוך והרבה פעמים להפך."


"ההופעות בפני הפצועים היו הקשות מכולן. בסורוקה שכב חייל עיוור עם תחבושת על עיניו. אמו החזיקה בידו. סביב מיטתו, לבקשתו, שרנו לו את 'ילד מזדקן'. המילים לבשו משמעות חדשה, אירונית וכואבת. באנו לגרום לו קצת אושר. הוא גרם לנו המון צער."

להקת כוורת הופיעה במלחמת יום כיפור, שהיתה עבורה אירוע מכונן. אחרי המלחמה, ובעקבותיה, התקבלה למיינסטרים הישראלי. חוויות המלחמה הוסטו הצידה לטובת הצחוק, שריפא במעט את כאב הלוחמים, אבל אפשר גם למצוא פה ושם רמזים לחוויות האלה מההופעות בחזיתות בדרום, בצפון ובמרכז. כך, למשל, בשיר "מדינה קטנה" שכתב דני סנדרסון ללהקה:

"במקום די רחוק, קרוב לכאן, אספנו את עצמנו, הבאנו חברינו ולא אמרנו מי ומה/ בדרום, בצפון או במרכז, שכרנו קצת שמיים, דמעות הביאו מים, פתחנו ארץ חדשה/ מדינה קטנה מתחמקת מצרה. את הכתובת לא תמצא, היא שמורה בתוך קופסה/ בעולם כל-כך קשה להתבלט זה לא יפה, נתחבא כאן ולנצח לא נצא... מלחמות, אסונות חולפים בצד, אנחנו בתוכנו וכל מה שאצלנו תמיד ניתן למחיקה..."


האירוויזיון


ב-1974 נשלחה להקת כוורת לייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון עם השיר "נתתי לה חיי", שיר היתולי עם מוזיקה טובה, אך יש האומרים שנכתב על גולדה מאיר. לא בטוח שזה נכון, אבל עדיין יש כמה סימנים שמעידים על הכלל: השיר דיבר על חילוקי דעות מקדמת דנא ("היו רבים איפה כדאי לשים ת'שמש") ללא פשרה ("אם עקשן הבן אדם – אין סיכוי, אין פיצוי... אם סירבה אין תקווה"). השיר דיבר על משהו אחד, אבל אפשר למצוא בו גם דברים אחרים, כמו רעיון של שתי מדינות לשני עמים, שנים לפני שההצעה הזאת הועלתה ונקברה בעודה בחיים. אבל לפני מלחמת יום כיפור, ומה שהוביל למלחמה, היה הסכסוך הבלתי נגמר, כשכל אחד חושב שהוא היה כאן לפני והוא יותר צודק. היו כאלה שחשבו שיש סיכוי לפשרה היסטורית, אבל גולדה מאיר מנעה סיכוי למו"מ מדיני והתעלמה מהאיתותים של סאדאת בנושא, והובילה למלחמה מיותרת:

"היום תמצא שהנושא לכל ויכוח/ הוא מה בא קודם – הביצה או התפוח/ אחד אומר שנגמרים לו השמיים/ כשיש מספיק אוויר למדינה או שתיים/ אולי בכל זאת נסתדר/ היא תרצה אז נתגבר/ היא מנעה כל גישה/ זה מה שקרה כשנתתי לה חיי/ ירדתי על ברכיי/ יאמינו לי כולם/ ידעתי מה זה סתם, ונעלבתי."

ואולי זה הכל בראש, אבל בכל מקרה כמובן שאף אחד לא הקשיב למילים, בעיקר כי זה היה באירופה. אבל בהחלט שמו לב לשבעת הצעירים בסוודרים ובשיער הארוך, עם מכנסיים שהכין להם תופר מיפו. "נראינו מגוחכים, היינו שישה חבר'ה בסוודרים, שרים בחי"ת", אמר סנדרסון שנים אחר-כך, "נראינו כמו משהו מטורקיה במאה ה-17, שיר מימי הביניים."

                            כוורת הם אייטם.

החוק באירוויזיון התיר רק שישה אנשים על הבמה, אז יוני רכטר התנדב לתפקיד המנצח. האימונים המפרכים לא עזרו ממש, כי יוני התאמן בהנחה שכלי הנשיפה יופיעו בצד ימין במקום שמאל, ובהופעה עצמה כל התזמורת ישבה בסדר הפוך. אבל יוני הסתדר, מה שאי אפשר לומר על הנגנים על הבמה. חברי כוורת סמכו על התזמורת ועלו לבמה עם גיטרות בכאילו. דני סנדרסון אפילו לא היה צריך לעשות בכאילו: בגלל שהכבל של הגיטרה היה קצר, דני ניתק אותו ועלה עם גיטרה מנותקת. אבל סוף טוב הכל טוב, כוורת (ובשמה באירופה: פוגי גרופ) הקפיצה את הקהל האנטישמי שנתן לנו רק את המקום השביעי. במקום הראשון זכתה להקת 'אבבא' עם השיר 'ווטרלו'.


בעקבות החוויה בחו"ל, כוורת ניסתה את מזלה בסיבוב הופעות קצר בארה"ב. לצורך כך, הקליטה הלהקה שירים באנגלית כמו Lesson in Love (שיופיע במארז) וגרסאות באנגלית לשיר "המגפיים של ברוך" (מופיע ב"שירה בציבור") ו"נתתי לה חיי". במסע ההופעות בארה"ב הופיעו חברי הלהקה במשך חודשיים בערים, ועוצרים במקומות נידחים במעין טיול ארוך שערכו, ביחד עם אסתר שמיר (אשתו של), בואן שקנו. אבל אם לחזור לביזנס, הסטוץ עם השפה הלועזית לא עבד, וכוורת חזרו לארץ בהבנה שכאן מקומם.


הפירוק


האלבום האחרון "צפוף באוזן" הכיל כאמור מבחר קטעים של שאר חברי הלהקה, ולא רק של דני ואלון. לקראת סופה של הלהקה היו שירים שקטים שלדעתו של דני לא התאימו לאופי הלהקה, אבל היום נחשבים קלאסיקות, כמו 'מדינה קטנה', 'ילד מזדקן', 'היא כל-כך יפה' ו'שיעור מולדת'. היו שירים שהלהקה חשבה שיהיו להיט, כמו 'לך ספר לסבתא', ונכשלו. שיר שאפרים שמיר הביא לפי מקצב הסמבה שהגיע אז לארץ, 'העולם שמח', ודני התנגד לו. את שיר הדחוי הגלמוד "שיר הטמבל" כתבו כל השביעיה וביצע (לראשונה) צ'רצ'יל. והיו שירים כמו 'טנגו צפרדעים' שהיו מוסכמים על כולם אבל לא ממש הצליחו. את השיר הזה כתבו דני ואלון, וסנדרסון הלחין ביחד עם יצחק קלפטר. שיר ביטלסי במובהק, כמו שירים אחרים של כוורת.


כל הצפוף באוזן הזה מוביל אותנו ישר אל הפירוק. התקליט האחרון של כוורת היה גדוש בחומרים מגוונים. חלק מהחברים, כמו אפרים שמיר ויוני רכטר, הרגישו תסכול שחומרים שלהם נדחו ולא קיבלו ביטוי בלהקה. "זה לא מתאים לאופי של הלהקה", היה מה שסנדרסון אמר כשמנגינה או שיר של אחרים ניסו להשתלב בהקלטות. ההקלטות בקיבוץ 'גבעת חיים מאוחד' היו ניסיון אחרון לגשר על הפערים בין שבעת המופלאים ולהתרכז בעבודה, כשההחלטות על קבלת שיר כזה או אחר התקבלו בהצבעה דמוקרטית נוסח אסיפת קיבוץ. לעיתים קרובות יותר מצא את עצמו דני סנדרסון בעמדת מיעוט, ושירים כמו "העולם שמח" או "שיעור מולדת" מצאו את דרכם לאלבום, למרות אופיים השונה. בסיבוב ההופעות האחרון, בהופעה בתיאטרון ירושלים, בלי אלון ויצחק, הודיעה להקת כוורת על הפירוק בסגנון האופייני להם:

"רצינו רק לספר לכם שחודש מהיום הלהקה מתפרקת וכל אחד הולך לדרכו הוא. חוץ ממאיר, מאיר לא מתפרק, הוא בנוי מחלק אחד, הוא נשאר וימשיך לייצג את הלהקה במשך השנים הקרובות בהופעות מיוחדות אצל אנשים בבית... אחרי שלוש שנים וחצי של עבודה ביחד אנחנו מפסיקים להופיע. יכולנו להפסיק לפני שלוש שנים וחצי. יכולנו גם בכלל לא להיפגש. בעצם יכולנו גם לא להיוולד. ובכלל אפשר שכל העולם לא היה קיים ולא היה פה כלום, חוץ מבית"ר ירושלים. בכל אופן תודה שליוויתם אותנו במשך השנים. שתאכלו טוב ותלבשו סוודרים כשקר, ושיהיה לכם הרבה נחת בחיים ושלוש עשרה בטוטו".

                           חברי להקת כוורת בצילום לאינסטגרם.

המהלכים שהובילו לפירוק מסופרים כאן ובדברי הימים, ובכל אופן קשה לסופר גרופ להחזיק מעמד, במיוחד שכל אחד מהם כבר עובד על פרויקטים עצמאיים משלו. בשנת 1976 התפרקה כוורת, וחוץ מחמישה איחודים (כולל זה הקרוב) לא התאחדו בכלל. ובכל זאת, למי שרוצה יותר להבין על מה ולמה,  להלן אנקדוטה שמספר דני סנדרסון בספרו "עור התוף של קרדיף" בנוגע לאקורד אחד בשיר אחד, "אינספקטור פיקח", שהיה אחד משני השירים באלבום שדני סנדרסון חתום גם על המילים וגם על הלחן.

--------------------------------------------------------------------------------------------

"מולט" זה כשהשיער עולה מאחור בגל טיפשי, ובתוספת פאות עבותות ושעירות לצדי הלחיים, אתה נראה כמו רב חובל ויקטוריאני שיכור ב"מרד על הבאונטי". למה חשבנו שכך נראינו טוב, אין לי מושג, עוד יחקרו את התופעה הזאת בערוץ הטבע, אבל זאת היתה האופנה. ואופנה היא תמיד משהו שבסוף מתחרטים עליו. 
אלה היו שלהי שנות השבעים, כשהסטייק בפיתה של "נלו" היה הדבר הגאוני ביותר מאז המצאת הניילון הנצמד, וכולנו התעופפנו מעל חיינו, חופשיים וחסרי מנוח כמו שקית "טרופית" ברוח. קשה להאמין שבמעמד כה עצמאי ונטול עוגן, ובמהלך רווקות מפוצצת טסטוסטרון, בחרנו במודע לגור בקיבוץ למשך ארבעה חודשים. אבל זה בדיוק מה שעשינו. "כוורת" הגיעה למסקנה הלא שגרתית שהדרך הטובה ביותר להתרכז בחזרות היא להסתגר במקום מבודד, הרחק מהכרך הסואן, ולעבוד בכל שעות היום עד שהעשן יצא מהגיטרות. את סופי השבוע בילינו בבית. 
אני לא זוכר של מי היה הרעיון, ולמה בחרנו דווקא בקיבוץ גבעת חיים, אבל אחד השיקולים היה האולם החדיש שלהם ועצם העובדה שחברי המשק היו מוכנים לקבל, ללא קובלנה, שבעה פרועי שיער עירוניים שעשו יותר רעש מכל הטרקטורים והתרנגולות יחד.היתה עוד סיבה. אחרי התוכנית הראשונה הפכנו לגוף סוציאל-דמוקרטי עם קווי יסוד קיבוציים. התנהלנו באופן שוויוני. הצבענו על הכול - על איזה שירים לבצע, על איזה תפקידים לנגן, מתי לאכול, מתי לישון, על מה להצביע. מקומנו הטבעי היה בקיבוץ. 
היינו סגפנים וחדורי אידיאולוגיה, תכונות שנוטות לתקוף בגיל צעיר ולהתרכך עם השנים.
<!--[if !supportLineBreakNewLine]-->
<!--[endif]-->
החזרות התנהלו מדי יום משעה עשר בבוקר ועד עשר בלילה. לעתים גם עד השעות המאוחרות של הלילה. ישנו בחדרים שהקיבוץ הקצה לנו, ובלילות, על הדשא, שיחקנו קלפים, קראנו ספרים, וקשקשנו. אני, בדרך כלל, שכבתי על המיטה עם מחברת ספירלה, נאבק בטקסט שסירב להיכתב. בצהריים ובערב אכלנו בחדר האוכל מזון שהיה כמעט דומה לאוכל.בזמן החזרות עשינו הפסקות, שהצבענו עליהן כמובן, וטחנו את השירים עד דק, מנסים כל עיבוד אפשרי. לא היה אקורד שלא הפכנו. 
הכול התנהל חלק יחסית, עד ליום שבו אלון סירב לנגן שני תווים בשיר "אינספקטור פיקח."
באותו יום ישבנו במעגל הקבוע, מנת ההתפלספות לא חרגה מהרגיל, והחזרה זרמה חלק יחסית. עברנו על האקורדים של השיר, וכל אחד פשפש וחיפש את מקומו בעיבוד. הצעתי לאלון שבבית לפני הפזמון ינגן מהלך בס יורד ושבחציו השני יקפוץ קווינטה למעלה ויעשה אותו מהלך. 

סליחה על הסינית.

אלון טען, חצי בצדק, שעדיף שהבס ימשיך לרדת ושהקפיצה שהצעתי תזיק לשיר. 

תנמק, אמר לי. דרישה מאוד מקובלת בלהקה ברגעי מחלוקת. אמרתי שאני מסכים איתו, שהמהלך לא קונבנציונאלי, אך הוא מקורי יותר מהמהלך הרגיל של הבס ושלפעמים יש כיף בלשבור חוקים הרמוניים. אלון הסכים איתי, אבל לא במקרה הזה. כן חוקים או לא חוקים, זה מצלצל פחות טוב. 

הוויכוח גדל והתעצם ושנינו הבאנו סימוכים מפורטים מבאך, סטרווינסקי והקוראן.
 
ניסינו את השיר בעשרות וריאציות, אך תמיד חזרנו לאותו ויכוח. כשההמולה היצירתית עלתה על גדותיה, ציווינו על עצמנו דקה דומייה, אקט שגרתי. מאיר שלף שעון, ולמשך שישים שניות אסור היה לדבר. טירונות זן. זה עבד. השקט עשה את שלו וחזרנו לעבודה קשובים וסובלניים יותר, לפחות לדקה הקרובה.
 
רציתי לומר "בקיצור", אבל אין פה בקיצור. הסוגיה המוזיקלית המעיקה שוב נדחפה למרכז המעגל. הדוקטרינות המסועפות והמעמיקות התארכו עד צאת הכוכבים. הקולות שלי ושל אלון נסקו, והעפעפיים של כל השאר צנחו. כששתי העמדות הנחושות נומקו עד זוב דם, הצעתי שנניח לזה עד מחר בבוקר. אוכל ושינה פתרו לא מעט משברים בהיסטוריה.
 
אך גם בחדר האוכל המתח נמשך. התיישבתי מול אלון והנחתי את המגש. שאלתי אם יש סיכוי שהוא ישנה את דעתו, והוא ביקש שאני אעביר לו את המלח.

פסעתי חזרה לחדר, שקוע במחשבות. הקרע שפקד אותנו העלה באוב את הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית. גרנו בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, וגבעת חיים איחוד היה ממש מעבר לכביש. גם הם, כפי הנראה, רבו בגלל איזה אקורד אידיאולוגי צורם.
 
בלילה בקושי ישנתי. התעוררתי שוב ושוב, צועק את שמות שני התווים הבעייתיים.

בבוקר באנו לחזרה וגילינו שאנחנו תקועים באותו סיוט. הצעתי שנביא את העניין להצבעת המפלגה. זה היה בלתי נמנע.התגבשו גושי הסכמה והתנגדות וכמה קולות צפים. היתרון בלהיות שבעה, מספר לא זוגי, הוא שתמיד נופלת הכרעה. אלא אם כן מישהו מתנקנק ונמנע. אבל לרוב הגליוטינה נופלת.המתח באוויר ישב מעלינו כענן אפור ומאיים. הצינה בחדר חדרה לעצמותיהם של כל הנוכחים.

כולם הבינו שזהו אחד מהרגעים ההיסטוריים שאין לברוח מהם, כמו הטלת פצצת האטום על הירושימה או פרוץ מלחמת ששת הימים. רק שהפעם היה זה הקרב על התו "באינספקטור פיקח".
 
השקט היה תהומי. היה אפשר לשמוע מפרט נופל. בקול צרוד ובחוסר התלהבות מודחק שאלתי את החברים מי בעד המהלך של אלון. 
גידי, אפרים, מאיר ואני היינו בעד. יצחק, יוני ואלון היו נגד. הפור נפל. אלון הפסיד בקרב, אך לא במלחמה, התברר.אלון הסביר שעל אף ההצבעה, שאותה הוא מכבד, הוא לא יכול מצפונית לנגן את השיר.

השכנועים לא עזרו. חברים לקחו אותו הצידה וניסו לדבר על לבו. התחננו, התרפסו. הציעו לו טובות הנאה, נרתיק חדש לגיטרה. עיסו לו את הגב. האיש לא זז. הוא הפך לסרבן ניגון על רקע מצפוני. בלית בררה הוחלט שאפרים ינגן בס עד יעבור זעם. קיווינו שעם הזמן אלון יתרצה, ובסוף יקבל את דין התנועה. 
טעינו.הקלטנו את השירים לתקליט באולפני טריטון. כשהגענו לשיר המקולל, אלון הניח את הבס בנימוס, ואפרים ניגן את התפקיד. הסיפור חזר על עצמו בהופעה. כבר בתחילת השיר אלון נטש את הבמה באדיקות, ואפרים עשה את המוטל עליו.למעשה, עד פירוק הלהקה אלון מעולם לא ניגן את השיר.באחד מהמפגשים שלנו בעת האחרונה, על ארוחת צהריים, הזכרתי לו את המקרה. הוא צחק.


שאלתי אותו אם עכשיו, בראייה לאחור ואחרי שחלפו שנים כה רבות, הוא באמת חושב ששני התווים האלה היו כל כך שגויים. הוא הסתכל עלי בחיוך של גורו, ובמבט של אדם שהשכיל והתמתן עם השנים אמר, "אין מה לדבר, שני התווים שלך היו ויישארו טעות איומה." רציתי לענות לו, אבל הוא קטע אותי ואמר, "תעביר לי את המלח."


רק בלהקה סופר מוכשרת כמו כוורת, יכול להיווצר חיכוך כזה על תו אחד. מעבר לנונסנס שבשירים, כוורת היתה להקה מתוחכמת מבחינה מוזיקלית, בוודאי לאותה תקופה. את הריב המכריע אודות 'אינספקטור פיקח' ליבנו בני דור ההמשך, דינה סנדרסון ומקס אולארצ'יק, 35 שנה לאחר מכן. יש סיכוי לשלום.

                               

כיסוי תחת

להקת כוורת היתה להקה משפיעה ואהובה באותו-זמן, כלומר אחרי שהתפרקה. לכן עשו לה גם כמה גרסאות כיסוי, כלומר קאברים. למשל, להקת 'אנשי הארון' שמתמחה בגרסאות כיסוי מדויקות ככל האפשר ללהקת כוורת. למשל, הורה היאחזות.


בחנות 'האוזן השלישית' ערכו לפני שלוש שנים ערב שלם של קאברים ללהקת כוורת, בהשתתפות מיטב האינדי הישראלי ועוד כמה נדחפים. למשל, תומר שרון עם המגפיים של ברוך.



באותו אירוע הופיע גם חמי רודנר, שצירף אליו עוד כמה חברים ששרו לפניו, לשיר הסיום האולטימטיבי. היה נחמד.

                               

בגלי-צה"ל יזמו לא מזמן תוכנית קאברים מיוחדת לכבוד 40 שנה לאלבום 'סיפורי פוגי'. לרגל האירוע התקבצו כמה להקות לבצע גרסאות כיסוי ללהיטיה הגדולים של הלהקה. בין היתר, הפיל הכחול, שהפליאו בגרסה שונה מהמקור.


ולהקת 'גב הגמל', גם היא לפני כמה שבועות בסך-הכל, הקליטה גרסת פאנק לשיר המכולת. אמנם זה נראה יותר כמו "אני זוכר אותה מרמי לוי", אבל הכוונות טובות.


גם אייל גולן אחראי על ביצוע משלו לשיר של כוורת, יו-יה במקרה הזה. כמה דקות לפני תחילת התוכנית "אייל גולן קורא לך", אייל גולן העביר את הזמן לקהל באולפן עם להקת הליווי של התוכנית בשיר של כוורת.


אייל גולן לא עשה לכוורת עיבוד מזרחי, אבל עופר לוי דווקא כן, יחד עם לאה לופטין. הכל פתוח אצל השניים האלה, גם ביצוע ל"נתתי לה חיי".



זה אמנם לא קאבר, אבל נוכרים רבים טוענים שכוורת מזכירה להם את להקת חיפושיות הקצב. לכבוד העניין, הנה השוואה בין הביטלס לכוורת.



פרק האודישנים

יעלה ויבוא בפרק האודישנים בסיסט לטנגו צפרדעים.


ולא נקפח גם את חברי הלהקה עצמם, או לפחות אחד מהם. פוגי בתוכניתו: תופים ב'נתתי לה חיי'.


תאוריית הקשר


להקת כוורת אמנם התפרקה, אבל הנה הפציע הבוקר וכבר היא חזרה. זה קרה וזה קורה עכשיו אבל לא סביר שזה יקרה בעתיד, כך אומרים חברי הלהקה. מצד שני, זה גם מה שהם אמרו ב-98' ומאז הספיקו להתאחד פעמיים. אז כמה איחודים היו? מי סופר. טוב, בואו נספור.


האיחוד הראשון היה ב-1984, שמונה שנים אחרי הפירוק. לכבוד הקאמבק ולכבוד התוכנית האחרונה של "שעה טובה", אירח אותם מאיר שלו בתוכניתו לקידום מכירות, לשיחה על האיחוד, על הלהקה, על הקריירה האישית, על האינפלציה ובעיקר שטויות כטוב ליבם עליהם.


ולכבוד האיחוד הזה הקליטה כוורת גם שיר מיוחד, שכתב אלון אולארצ'יק, שמתאר בהתרגשות את שובו ארצה מארצות הברית יחד עם מאיר פניגשטיין. אלון השתקע בארץ, אבל פוגי חזר לארה"ב, שם הוא חי עד היום, חוץ מכמה גיחות לארץ בימים שכוורת מתאחדת.


מאיר שלו אמנם ייחל שכוורת יתאחדו שוב בשנת 94', אבל זה לקח ארבע שנים פחות, וב-1990 הלהקה עשתה שוב קאמבק. לכבוד האיחוד הזה שודרה תוכנית מיוחדת של "עד פופ" מפסטיבל ערד, בהגשת יואב קוטנר ואברי גלעד, בה ביצעו חברי הלהקה שיר חדש שכתבו במיוחד לכבוד המאורע, ובו תיארו את שפע המאורעות שעברו על הלהקה. כוורת חוזרת.



האיחוד הבא של כוורת היה בהרכב חסר, בלי מאיר פניגשטיין, בהופעה בעצרת לזכרו של יצחק רבין בנובמבר 95', עם השיר "מדינה קטנה".

האיחוד המלא היה בשנת 1998, בשנת היובל למדינה ובחצי יובל לאלבום הבכורה. בין שלל פעמוני היובל והחגיגות, הודיעה כוורת על האיחוד. לכבוד המאורע התארחה השביעיה אצל טל ברמן ושרה את השיר "גוליית".


גם לכבוד האיחוד הזה הקליטה כוורת שיר מיוחד, שהפעם תיאר את השנים שעברו על המדינה בחמישים שנותיה. כוורת התבגרה יחד עם המדינה, והבגרות הזאת נשמעה היטב במופע החד-פעמי המעולה בפארק הירקון.


האיחוד הבא היה איחוד קטן בשנת 2000, רחוק מאור הזרקורים, במטרה לגייס כסף ליצחק קלפטר, שהיה צריך לעבור ניתוח דחוף בראש. הכסף גויס, וצ'רצ'יל נותח, אבל מצבו הבריאותי נותר רופף, ועד היום הוא נע ונד בין אשפוז אחד לניתוח אחר.



האיחוד האחרון של להקת כוורת יתרחש בשבוע הקרוב, לרגל 40 שנה לאלבום הראשון "סיפורי פוגי", ויתארך לחמש הופעות – שלוש בבריכת הסולטאן בירושלים ושתיים בפארק הירקון. בהופעה הזו יעדרו נעמי סנדרסון וענת גוב, הנשים של, שנפטרו ממחלת הסרטן. חברי הלהקה כבר מבוגרים, אך עדיין בשיא כושרם. כל אחד מהם עמוס ניסיון, והלהקה גם (כמו בכל איחוד) תבצע שירים של כל אחד מהם מקריירת הסולו, כמו שאפשר לראות כאן לגבי יוני. גם הנכדים שלהם יראו אותם בפעם הראשונה בהרכב מלא. את ההודעה על האיחוד בישרו חברי הלהקה במסיבת עיתונאים ב-10/3/13, ולאור הביקוש העצום (הכרטיסים נחטפו תוך מספר שעות) נענו לבקשות החוזרות ונשנות והוסיפו הופעות. כל הכרטיסים סולד אאוט. כוורת מוכיחה שוב ושוב שהיא הלהקה האהובה בישראל.


אומרים שהיה פה שמח



מסיפורי פוגי אפשר ללמוד, וכוורת לימדה את הקהל המון עם ההומור השנון של דני סנדרסון, הוודי אלן הישראלי (שהתקבץ במיטבו בספרו "נחירה פומבית") ועם הרי"ש התקנית של גידי גוב. למשל, סיפור המכולת.

  
כיבוי אורות




יום רביעי הוא רק הסיפתח לחמש הופעות גדולות של להקת כוורת. לא ממש קאמבק, אבל איחוד מרגש וראוי. הלהקה הגדולה ביותר שקמה פה מאז ימי "אפרוחי נתניה" חוזרת לתודעה האנושית אחרי תלאות אלפיים שעברו על חבריה, ובשיא הכושר, כאקורד סיום שהוא הואלס האחרון וטנגו צפרדעים. אז למרות הכל יהיה נחמד וההנאה מובטחת. זאת היתה להקת כוורת, יש עוד המון מה להשמיע, והעתיד שייך לצעירים. או שלא.


שבת שלום ושבוע טוב.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה