יום שישי, 7 ביוני 2013

שישה ימים ביוני





הייקו לשבת

לא רוצה להיות שחקן קולנוע,
לא רוצה כל חיי להסתתר...
רק חבר שלכם ולא יותר

               עמיקו שולח בקשת חברות ל-500 איש בפייסבוק, ונדחה.
מה העניין
בעניין 46 שנה למלחמת ששת הימים





השבוע מלאו 46 קייצים למלחמת ששת הימים. מלחמה מהמוצלחות שידעה מדינת ישראל. ומהמוצדקות? גם. ומהטובות? הכי טובה. ומהמפונקות? לא ממש. ומהמוטרפות... טוב, די. אז היתה מלחמה טובה? תלוי. במה? שאלה מקסימה, לטובי הפרשנים אין תשובה טובה. הנה, רק השבוע שודר הפרק הראשון של "שומרי הסף", בו שישה ראשי שב"כ ניסו לחזות את הפאנל של הערוץ הראשון מיד אחריו, שינסה לטעון שהכיבוש זה טוב ליהודים ודיסקין מבלבל את המוח. לכבוד המאורע, הבה ננסה פעם אחת ולתמיד לתת סימנים במלחמת ששת הימים, ולענות על השאלה האם מדובר בניצחון הירואי או שמא באסון לדורות.

1.     התרחבנו. לפני מלחמת ששת הימים היתה מדינת ישראל קטנה וקומפקטית כסובארו ג'סטי שנת 66'. אחרי שישה ימים ביוני עברנו לג'יפ, ופיתחנו שיגעון גדלות. מצד אחד, בלי חזרה לגבולות 67' אין לכאורה צ'אנס לשלום. מצד שני, העם עם הגולן. מדינת ישראל מלאה במקומות הנכונים היא נכס אסטרטגי, יש מה לתפוס ואפשר לישון באלכסון. ניסיון פשרה: לתת את רמלה ולוד במקום חברון ואריאל.

2.     חזרנו אל בורות המים. לפני המלחמה ההיא ראו בני ישראל בתנ"ך ספר גלותי של היהודון הישן מהשטעטל. אחרי שישה ימים ביוני נכספה הבוהמה התל-אביבית למקומות הקדושים. הצנחנים בכותל נשאו מבט מצועף אל הכיוון המנוגד לכותל, יגאל בשן שר על ערי הגדה, החלונות הגבוהים שאלו איפה הם כל אבותינו ושאר זמרי הארץ ליוו אותם בשירים אחרים עם אזכורים מהתנ"ך. עם ישראל כולו יצא לתור את השטחים, שהיו ידועים גם כ"המקומות הקדושים" או "איפה שכלב בן-יפונה השאיר את הקקי האחרון שלו בבקעה, ועל-כן נבקש שם זיווג הגון מהשם". כיבוש הכותל, כמו מלחמת העצמאות, הפך לשחרור. כל מאחז הפך לשחרור וכל שחרור נוד הפך להחזרת נחלת אבותינו. מאז, מסבסטיה ועד יש"ע, בתמיכת ממשלות ישראל, תקענו בכל ואדי יתד שעשוי בעיקר מעץ ועצם בגרון פלשתיני. הורה ההיאחזות הזה קשור בשלשלאות ברזל בפסוקים מהתנ"ך, ומנגד מנפנף האויב בפסוקים מהקוראן, ועל כן אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים ובארץ. ניסיון פשרה: לשכנע אנשים שבני אדם כתבו את התורה ולא אלוקים.

3.     הראנו לערבים מאיפה משתין הדג. לפני מלחמת ששת הימים היינו כפסע מהשמדה המונית, אם להאמין לנאומי הבהלה, להתגוננות העורף ולקריקטורות של דוש. נאצר חיכה לרבין, שהתמוטט בלשכתו בשעה שאשכול גמגם לאומה וכולם צרחו בהיסטריה. אחרי שישה ימים ביוני, הפכנו לאימפריה בלתי-מנוצחת עם חיל האוויר הכי טוב בעולם והצבא הכי חכם ביקום, עם האל משה דיין ועם ישראל חי. אלבומי הניצחון דאז לא היו מביישים מרצ'נדייז מודרני, מצעדי הראווה לא היו מביישים מצעדי גאווה ושירי ההלל לגנרלים נוסח שרית חדד היו דבר שבשגרה. עכשיו, 46 שנה אחרי, יוקרתו של בוגי יעלון מוטלת בספק וגם צבאות הגרילה הערביים, משום מה, לא עושים כבוד לסיירת – עד מתי אוג' 10 – גולני. לכאורה, נותרה סתירה. מצד אחד, אנחנו כבר לא צבא קטן וחכם. מצד שני, ביבי לא מפסיק להזהיר אותנו מפני שואה נוספת. ניסיון לפשרה: לעשות שבוע שבוע עם חיזבאללה ולראות מי יותר גבר.

4.     הפכנו לאדוני הארץ. בגבולות 67' הערבים היו ערבים והים היה ים. אחרי שישה ימים ביוני, הים היה אותו ים אבל הערבים היו יותר קרובים וראינו שיש להם לכלוך בעין שיש כאלה שמכנים את זה זעם. אותו לכלוך נבע כנראה ממרכיב ביולוגי שלא היה מוכר עד אז אצל ערבים, וכונה בספרות המקצועית: השפלה. למרות המצב המגוחך, היו ערבים שסירבו להמשיך לחייך רצוף במשך 46 שנה בזמן שעמדו במחסום מחמש בבוקר בתור שלא היה מבייש את ביטוח לאומי סניף ירושלים, כשאיזה ערס בקסדה ו-M16 שבקושי סיים בגרות בלשון נובח "ג'יב אל אוויה", ומצלם את עצמו באייפון. יש גם ילדים קטנים שמסרבים (כאלה עקשנים, זה משהו) להפסיק לפחד כשטנק מרכבה סימן 4 רומס עם הזחל את הכביש ברחוב שבו הם גרים, ועוקר על הדרך איזה עץ קלמנטינות אחד או שניים. אותם ילדים מפספסים את הסאטירה שבמצב הזה, ובטיפשותם הופכים לשאהידים. גורם נוסף שתורם להסבת המקצוע הזאת הוא המרכיב הדתי מסעיף 2. ניסיון פשרה: לצרף את סילביה המשתוללת לכל כניסה קרקעית לעזה כתוכנית אומנותית להפגת המתח בין הצדדים.

5.     חתמנו על צ'קים. סיפוח השטחים הקדושים היה מעשה ציוני, אסטרטגי ויקר. קופת החזרזיר של שרי האוצר הלכה והתרוקנה במהלך השנים בזמן שהיה צריך לאבטח ולהסדיר את בורגנותם של המתנחלים שהפכו למתיישבים. אותם מתיישבים, מלח הארץ ופלפל המדינה, היו צריכים הרבה יותר כסף מהדרוש כדי לפאר את נחלת אבותינו. באותו זמן, זקנים ונערים המשיכו לקבל בריאות, רווחה, חינוך ותרבות במנות קצובות של שני מ"ג ליום. עניין של סדרי עדיפויות. מבחינה קפיטליסטית טהורה, כפי שההיסטוריה מוכיחה, מו"מ מכל סוג שהוא רק תורם לאי יציבות זמנית באזור ומבריח משקיעים, ולכן עדיף, אליבא דנתניהו, מצב של שקט תעשייתי, שלום כלכלי, ביטחון זמני והמשך השקעות באשראי. ניסיון לפשרה: להעביר את ירוחם לבית אל ולשלם לחמאס בתמורה לכך שיעזוב אותנו בשקט.

6.     התעוררנו מאוחר והמשכנו לישון. לפני מלחמת האין-ברירה הבנו בעיקר שאין ברירה, ונלחמנו על קיומנו השברירי, כולל כמה קרבות פוליטיים עקובים מדם. אחרי שישה ימים ביוני, כשהתרחבנו וחזרנו אל בורות המים והראנו לערבים מאיפה משתין הדג והפכנו לאדוני הארץ וחתמנו על צ'קים, התאהבנו בצעצוע החדש ולא עזבנו גם כשבא שוטר, אמריקאי במקרה הזה, ודחק בנו לשתף גם את שאר הילדים. זה לקח כמה שנים, אבל יום אחד כשקראנו בעיתוני יום כיפור על דברים שלא קשורים למלחמת יום כיפור, פרצה מלחמת יום כיפור. ואז לבנון. ועוד אחת. ואינתיפאדה. ועוד אחת. והתשות. ופיגועים. ומבצעים. ורוני דניאל. איפשהו באמצע הבנו שיש דבר כזה עם פלשתיני והוא רוצה שנחזיר את המשכנתה. הקפיטליזם אמנם הראה צד מרוכך באימפריאליזם שלנו, אלא שגם הוא לימד אותנו על השקעה ורווחים, ומה שהיה נכון ל-67' לא נכון ל-87' ובוודאי לא נכון להיום. את השטחים כבר אי אפשר להחזיר ושלום לא נעשה. טו לייט. ניסיון פשרה: לאשר לגאליזציה של מריחואנה, ולהפיץ במידל-איסט בחצי מחיר עם גז צחוק חינם.

אחרי שש המסקנות וההצעות שלעיל, אפשר לומר שהכל היה בצחוק והקו הירוק היום ירוק מאוד וערבי טוב זה ערבי בטחינה ורבין רוצח. כי הכיבוש זה פיקציה וכזה חורף 93' והבירה התייקרה גם-כן ומה אתה חושב הערבים רוצים גם את יפו ועכו ותל-אביב, אז בקיצור אני חייב לעוף כי קיבלתי צו שמונה למרות שגנץ ביטל.


המלכות היא שלמה/ אבי טולדנו


יום יבוא וכל הסיבות 
וכל הכוונות הטובות והרעות 
יהיו לאבק פורח 

וגם מן הנוד באשר הוא נוד 
לא יוותרו הרבה כוונות 
אבל יוותר הריח 

אך נומה ילד, אל תפחד 
הרי המלכות היא שלמה 
לרוב הדודים יש רק רגל אחת 
אבל המלכות היא שלמה 
וכל הדודות מסביב לבור 
מחכות לך ילד גיבור 
אבל המלכות היא שלמה 
אבל המלכות היא שלמה 

ומה נאמר לבנינו ביום ההוא 
שכל הסיבות שהיו לנו 
יהיו לאבק פורח 

שרצינו בטוב בלב תמים 
עכשיו בעצמנו איננו יודעים 
איך נותר לנו רק הריח 

אז נומה ילד... 

דרכון זר

השבוע נבנה מאחז חדש לתפארת המפעל הציוני.

                                             

דיבור בצד


א': המלחמות האלה זה נורא.

ב': כן.

א': לא טוב בכלל.

ב': לא.

א': מלחמות זה דבר נורא.

ב': כן.

א': ולא מומלץ בכלל.

ב': לא.

א': אבל יש פעמים שאין ברירה.

ב': נכון.

א': כמו עכשיו.

ב': נכון.

א': אבל צריך להראות להם שאנחנו לא מפחדים.

ב': לא.

א': לא ישברו אותנו.

ב': לא.

א': לא לא לא ינצחו אותי, לא ינצחו אותי כל-כך מהר.

ב': לא.

א': תנו לצה"ל לנצח!

ב': כן.

א': לא נפסיק לשיר!

ב': לא.

א': כמו במלחמת ששת הימים, איך הראינו להם.

ב': כן.

א': רצו לעשות לנו אושוויץ, רצו.

ב': כן.

א': בשישה ימים כבשנו אותם. פישרים קטנים.

ב': פישרים.

א': לא נחזיר להם שעל.

ב': לא.

א': כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק!

ב': אי.

א': הם הורגים אותנו אז אנחנו נהרוג אותם פי שתיים.

ב': כן.

א': עין תחת עין! שן תחת שן! תחת תחת תחת!

ב': תחת.

א': אבל זה נורא.

ב': כן.

א': כמה אפשר? עוד מלחמה ועוד מלחמה. די!

ב': כן.

א': הלנצח נאכל חרב?

ב': כן.

א': נורא, נורא.

ב': כן.

א': יש מספיק למניין?

ב': לא.

א': אז יאללה, תקרא ליעקב שנתחיל כבר את ההלוויה.

ב': יעקב.

א': צריך להכין בורקסים לשבעה.

ב': כן.

א': זה נורא.
                                           
להתראות באיזו הופעה     


פינה חדשה, קטנה וצנועה, ובמסגרתה תעלה מידי שבוע, אי"ה, הופעה חיה. והפעם: אסף אבידן בסולו עם האלבום החדש בהופעה בצרפת.


היכן התרבות


ויתרתי מזמן על לנסות להסביר למה ויתרתי הם המרענן הרשמי של הקיץ למרות שהם לא להקה טובה, אולי בגלל שהם לא לוקחים את עצמם יותר מידי ברצינות. הם, זה אומר בעיקר את הסולן איתי זבולון, בוגר ניסן נתיב מופרע למדי, שמשתמש בסרטוני נונסנס יוטיוביים עמוסי כישרון להסביר למה ויתרתי הם המרענן הרשמי של הקיץ, בזמן שהלהקה הזאת מתעצבנת בעיקר על דברים שטותיים במיטב האגרסיות שידע הפאנק. לא, הם לא להקה דורשת כאפות כמו רוב הפאנק מכופפי שלוש האצבעות עם החולצות השחורות והגולגלות המזוויעות. אם כבר, הזעם המוזיקלי הזה מגיע כנונסנס לכל דבר. אי לכך, להקת 'ויתרתי', בראשות איתי זבולון, כובשת אט-אט את במות האינדי עם קהל נאמנים מצטבר. איתי זבולון, קומיקאי בחסד ושחקן לא רע, גם מתפרנס פה ושם בתור שחקן, וגם משתטה בהומור פרוע ומוצלח ביוטיוב, אבל העיסוק הצדדי במוזיקה עושה רק טוב. זמר הוא לא, גם לא כותב ומלחין, אלא שיש הרבה חן בכל החלטורה הגימיקית הזאת עם השירים ששמותיהם ארוכים מהם, ורק שירבו כאלה.


אבל לא באנו לכאן לתנות אהבים עם המוח, אלא לפרגן לאלבום החדש של להקת 'ויתרתי', שיצא השבוע בקול רעש וצלצול, ושמו בישראל "גבינה חצי רכה". המרכיבים: שישה שירים ועוד גרסה אקוסטית בסוף רצועה שש, לשיר מהאלבום הקודם "חבר שלי סוגר 28 אז דיברתי איתו בפלאפון מלא עד שיצאה לי חטוטרת". אכן גבינה חצי רכה.

פרק האודישנים

קצת טיפשי לקרוא לפינה הזאת "אתנחתא מוזיקלית", כשרוב הפוסט עוסק במוזיקה, ולכן הדיבוק הלך למשרד הפנים והחליף את שם הפינה ל"פרק האודישנים".


תאוריית הקשר

אם נגיד את המילים האסורות בפוסט הזה, סביר להניח שנצונזר. או שלא. אבל ההיסטוריה מוכיחה שיש דברים, או לפחות שירים, שראוי לשים עליהם פיפס. שיר לשלום, למשל. שירו של יענקלה רוטבליט בביצוע להקת הנח"ל היה אמנם שוס בסוף הסרט "הלהקה" נוסח 'שיער', אבל המציאות היתה זוהרת פחות. שיר כלל במקור את השורה "שירו שיר לאהבה ולא לניצחונות," והדבר הקפיץ את צה"ל שטען ששורה כזאת שתושר ע"י להקה צבאית רק תפגע במורל החיילים, שיכריזו על שביתת נשק ויצעדו לוודסטוק כאיש אחד, ועל-כן שונתה השורה ל"שירו שיר לאהבה ולא למלחמות". אקט כמו זה לא היה שכיח בקרב הלהקות הצבאיות. כך, לדוגמא, פזמון השיר "שירו של צנחן" של יהורם טהר-לב נפתח עם השורה "שייפתח עלי שייפתח, אך מאחר וזה נשמע כמו ייחול של צנף חסר ביטחון במקפלת המצנחים, נוספה האות כ"ף לפני 'שייפתח'...

חזרה לשיר לשלום. להקת הנח"ל נדרשה לבלום פיה בהגיעה לשיר לשלום בהופעות בפיקוד המרכז והדרום, לאחר שאלוף פיקוד מרכז, רחבעם זאבי (גנדי), ואלוף פיקוד דרום, אריק שרון, צנזרו את הלהקה בתחום שטח פיקודם. אחרי מלחמת יום כיפור השיר נעשה כבר פחות רדיקלי, והמחיצות הוסרו, עד לרצח רבין, בו קיבל השיר משמעות חדשה המזוהה איתו עד היום.


שיר לשלום, כמובן, לא היה השיר היחיד שצונזר בארצנו הקטנטונת. קדם לו "הסלע האדום" של חיים חפר בביצוע אריק לביא. הרבה לפני שהאיש ששר את 'שיר לשלום' עשה שלום עם ירדן, בשנות החמישים העליזות הסתננו כמה הרפתקנים ישראליים מידי כמה זמן לפטרה שבירדן, לראות את הסלע האדום. אלא שההרפתקה הזו היתה מסוכנת, ורוב אלה שחצו את הגבול לא שבו. השיר לא גרם להם להפסיק את המסעות, דווקא להיפך: יותר ויותר ישראליים נועזים חצו את הגבול לראות את הסלע האדום, מעשה שעלה להם בחייהם. בעקבות זאת, ביקש חיים חפר מבן-גוריון להורות ל"קול ישראל" לאסור על שידור השיר. הסלע האדום, הוא פטרה, כמו ערי הזהב הנסתרות, נותר סמל למקום מסתורי ומופלא, לא מעט בזכות השיר הזה.


חיים חפר היה טראבל-מייקר. לא רק 'הסלע האדום' נאסר לשידור, גם שיר אחר שלו, "יחזקאל", בביצוע 'החלונות הגבוהים'. חיים חפר אהב להשתעשע בפזמוניו עם דמויות מהתנ"ך, וכמו "איפה הם כל אבותינו" (גם של הלהקה), סיפר בשיר הזה על הנביא יחזקאל וחזון העצמות היבשות. אלא שהסגנון הסחבקי שהתייחס ליחזקאל כמו לאדם פשוט ולא קדוש בכלל, עורר את זעמו של המפד"ל, שחימם גם דתיים נוספים, והשיר נאסר לשידור ברדיו במשך כמה שנים.


בתקליט היחיד שלהם, הצליחו 'החלונות הגבוהים' להרגיז הרבה מאוד אנשים (וגם לשמח חלק), לא רק בגלל הסגנון הרוקיסטי-קליל אלא גם עם השירים המצונזרים. מלבד "יחזקאל" גם שירו של חנוך לוין, "חייל של שוקולד", נאסר לשידור. שיר המחאה של הסאטיריקן הצעיר לא הרשים את מקבלי ההחלטות, שחששו שוב ממורל החיילים הצונח. כמה שניות לפני מלחמת ששת הימים שרה הלהקה את השיר המקאברי הזה, והמדינה לא היתה בשלה לקבל את זה בפריים-טיים. בעצם גם עכשיו לא.


מלחמת ששת הימים הובילה כעבור עשרים שנה לפרוץ האינתיפאדה הראשונה. צבאנו הצודק, שנלחם בעבר מלחמת שיריון בשיריון, מצא את עצמו נלחם באש חיה מול ילדים עם אבנים. פתאום הסכסוך האזורי קיבל פנים אחרות. מלחמת לבנון, שקדמה לאינתיפאדה (וגם 'המהפך' והפנתרים) קרעה קרע בתחושת הצדק שלנו, שרק הלך והתרחב. ההפגנות מול ביתו של בגין בשל"ג הפכו לשירי מחאה נגד שמיר, פרס ורבין. שר הביטחון יצחק רבין נבהל מהמהומות של הערבים, וקרא לצבא לשבור להם את הידיים והרגליים. כמה שנים אחר-כך נפל לו האסימון, והוא הבין שהמהומות רק ילכו ויחמירו, מה שהוליד את הסכם אוסלו, לטוב ולרע. אלא שבתקופת ההתקוממות הפלשתינאית החברה הישראלית נעה בין סלידה מהמתפרעים ותמיכה בצה"ל לבין... לבין ההיפך. זרעי הביטויים "הכיבוש משחית", "שלום עכשיו" ו"הזמן הצהוב" של גרוסמן נזרעו שם, בשירי המחאה נגד ההתנהלות הסהרורית של המדינה והצבא, עם שירים כמו "גיבור גדול" של סי היימן ו"ערבב את הטיח" של אהוד בנאי והפליטים (כמו גם אופרת הרוק 'מאמי'). בין השירים בלט גם "חד גדיא" שכתבה ושרה חוה אלברשטיין, ותיאר את מעגל הדמים ואת חרב הפיפיות, כי הנה היינו פעם דוד והיום גוליית. השיר הזה עורר ביקורת, כמו כל שיר מחאה, אלא שהוא גם נפסל לשידור.


האינתיפאדה מצאה את הצבא הישראלי לא ערוך למרד הפלשתינאי העממי, וממבצעים וקרבות "מסודרים", עברו החיילים (בני עשרים בסך-הכל) להתמודדות מול המון מתפרע. תחושת האדנות שנזרעו בעשרים שנות כיבוש נתנו את אותותיהם, ומה שלא נכון למפגינים בתל-אביב היה נכון וצודק, בעיני הצבא והממשלה, עבור המתפרעים הפלשתינאים. דן אלמגור נזעק מההתנהגות הברוטאלית לעיתים, וכתב את השיר "צלם אדם" על כך שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, ושלא נאבד את צלם האדם. השיר בוצע ע"י להקת פיקוד מרכז, אלא שמהר מאוד הוא נפסל לשידור, וכל התקליטים עליהם הוקלט השיר נגנזו. רה"מ שמיר כינה את דן אלמגור "אחד הבוגדים שקמו למדינת ישראל", וההתלהמות הפופוליסטית הזאת הובילה לפרץ של אלימות נגד דן אלמגור.



שירי המחאה התמעטו עם השנים, אבל אלה שכן צצים ומעוררים הדים, נוטים להשתתק. כך לא מזמן מפקד גלי-צה"ל ירון דקל אסר לשדר את שירה של אלונה קמחי, בלחן וביצוע של בן-זוגה יזהר אשדות, "עניין של הרגל". יזהר אשדות הוזמן לאולפן של קוטנר לבצע שירים מהאלבום החדש, אבל התבקש לא לשיר את השיר הזה. באותו זמן, ירון דקל הודיע (לא בפניו של אשדות) על פסילת השיר "בשל תוכנו של השיר, הבז לחיילי צה"ל... אין מקום בגלי צה"ל לחגוג היום באופן מופגן שיר המגנה ובז לחיילי צה"ל ואת אלו שהקריבו את חייהם למען ביטחון המדינה" בלה בלה בלה. דובר צה"ל כמובן תמך בדקל, ואין ספק שההוראה הגיעה מגבוה. ההחלטה זכתה לגינויים רבים, אבל בסופו של דבר כולם מבינים שאי אפשר להשמיע בתחנה צבאית שיר שמגנה את הפיכתו של החייל לרובוט חסר חמלה בתהליך של שגרה מתוכנתת, ועל-כן הוחלט שחיילי צה"ל לא ראויים להתמודד עם דילמות שהשיר מציב, אלא להמשיך להיות רובוטים, והשיר נפסל לשידור. השיר הזה מצטרף לשורה ארוכה של שירים שמציבים שאלה וביקורת, וזוכים להשתקה מתוך פחד להביט פנימה ולענות על כמה שאלות בלי חשש. או שזה סתם עניין של הרגל.


אומרים שהיה פה שמח



הגר זאב עם כבש? בניקוי ראש מתקשים להשתלט על הסדר.

  
כיבוי אורות




הנה כי כן חלפו עברו 46 שנות אדם מאז מלחמת ששת הימים הפציעה בחיינו כהרף עין, והתחילה את מפעל ההתנחלויות. המפעל הזה כנראה יגרום לסגירתו של מפעל אחר, המפעל הציוני, אבל זה ייקח עוד כמה שנים ודם. בינתיים נהנה ממה שיש עד יום כיפור, או-אז נחגוג 40 שנה למלחמת יום-כיפור, שכמו שיהורם גאון הבטיח, היתה המלחמה האחרונה. כמעט.  


שבת שלום ושבוע טוב.


                         

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה