יום שישי, 10 במאי 2013

מציאות מדומה



הייקו לשבת

שם כל השרות
והדליות והרינות,
את תלכי לדנות.
               דנה דבורין נזרקת לפח מחזור.


מה העניין
בעניין תוכניות הריאליטי


השבוע, אחרי כמה דיווחים על הפצצות בסוריה ומלחמת אחים שנמשכת, עלתה העונה החדשה של "האח הגדול" בקול תרועה רמה. עם ישראל, בהנהגת שידורי 'קשת', ספר את השניות הגורליות עד לתחילת המשדר ואת פעימות הלב בספירה לאחור. כי זה לא צחוק זה, חיכינו חיכינו, בכינו בכינו, והאח הגדול התעכב יען כי 'ידיעות' האשימו אותם במתן בסתר של כדורים פסיכיאטריים. אמנם ידיעות גם מחזיקים ב'רשת', אבל אין לעניין שום אינטרס כלכלי אלא רק טובתה של דנה רון, שהיום, למרות שהבמאי הגדול יורם זק התבטא כלפיה כפי שעמנואל רוזן יכול רק לחלום, עושה חיל בטלוויזיה, וזאת יודעת כל לוסי דובינצ'יק. מה יש בהם, בקותי ובדנה, שהם מנצחים על תוכניות טלוויזיה משל עצמם? כריזמה? קסם אישי? אולי אינטליגנציה? שלחתי את התחקירן שלי, אלון בן-דוד, לבדוק הכצעקתה, אבל הוא היה עסוק עם דמשק אז שלחתי את רוני דניאל במקומו. רוני אמר בחדשות שהכל בסוריה זה קשקוש ולא צריך להיכנס לפאניקה, והתנדב לצאת למשימה. אבל בגלל שהוא לא חידש שום דבר וגם כתב את הדו"ח בצורת שיר, פיטרתי אותו. בכל זאת, נביא את רישומיו.
 ----------------------------------------------------------
היה אז בוקר של אודישנים ל"כוכב נולד". אלפי בני נוער צבאו על הפתחים. אחד מהם הומו. אחת פרחה מאשדוד. בחורה אחת אמרה לכולם לקחת מספר ולחכות בתור. חיכיתי שלוש שעות. הפרחה התאמנה על שיר של מזרחים. ההומו סידר את השיער עם פינצטה. הייתי אחרי תחקיר על דובר צה"ל שכלל שאלות לדובר צה"ל מה הוא חושב על דובר צה"ל, אז הייתי עייף מהעבודה ונרדמתי. חלמתי שאני ממונה על אוגדת איו"ש ומטרטר את ערד ניר, שתמיד מתפרץ לי לדברים. בזמן שערד ירד לעשרים, התעוררתי. ראיתי שנשארו לידי רק עשרים נערים. לא ידעתי היכן האחרים, כיוון שהקשר עם קותי הטיפש ניתק עוד בתחילת היום. וזה עוד בלי טלפון. באותו רגע הבנתי שטעיתי באודישן, והלכתי משם.
בשתיים, שתיים ושלושים/ נכנסנו דרך הקרשים/ מה עם דלתות? מי שם קרשים?/ כנראה זה ריאליטי... מול אולפנים מבוצרים/ התגודדו מאושרים/ מאה וכמה נערים/ הם רצו רק ריאליטי.
הגעתי לאודישנים לאח הגדול. לא ראיתי את ארז ואת ההומו שאיתו, אז ניגשתי למש"קית שישבה שם ושאלתי אותה מה קורה איתי לעזאזל. היא ביקשה ממני להמתין. התיישבתי וראיתי לצידי בני נוער. אחד ערס, אחד אוטיסט ואחת לסבית ערביה שלא עשתה צבא. לא הבנתי למה מקבלים משתמטים, אבל לא היה עם מי לדבר. פתאום ראיתי את ליהיא גרינר מרחוק, בדרך להשקה של השכל שלה. ניגשתי אליה ושאלתי אותה איפה היתה בצבא. היא שאלה אם אני סלב ובאיזה ריאליטי השתתפתי. רציתי לבעוט בה, אבל קראו לי לאודישן. הגשתי נגדה קבילה, ונכנסתי. בפנים, הבוחן שאל אותי למה אני חושב שאני מעניין וביקש ממני לספר סיפור מהעבר. אמרתי שאני רוני פאקינג דניאל וסיפרתי לו על הקרב בחווה הסינית. הוא קטע אותי, ושאל אם יש לי הלם קרב או תסמונת טורט. התגעגעתי ליונית. פתאום נכנס ארז טל, שהיה היחיד שזיהה אותי, ושאל מה אני עושה פה. כולם גילו פתאום שאני סלב, והתחילו לצלם. קראתי לליהיא גרינר לחפות עלי. ליהיא לא היססה לרגע, רצה ונעמדה מול המצלמות. ברחתי משם בחסות הפלאשים.
מי שנכשל, התחיל לבכות/ אבל ידע גם לחכות/ לעוד אודישן בסוכות/ של עוד איזה ריאליטי... אולי היינו אריות/ אך מי שעוד רצה להיות/ סלב מוכר בלי בעיות/ נרשם לריאליטי.
החלטתי לחזור למערכת ולשדר משהו על גנץ, אלא שכשצלצל הטלפון והציעו לי להשתתף במאסטר-שף VIP נדחפתי על-ידי חבורת משתמטים, שרצה כאחוזת אמוק לעבר הג"ג שקבעו להם בהפקה. הרחתי סקופ והחלטתי להצטרף אליהם, אבל הייתי עייף מהתחקיר על דובר צה"ל, אז התיישבתי על ספסל לצד קשישה אתיופית משתמטת. קיבלתי טלפון מהעבודה, שהם רוצים שאני אהיה בחמש אצל אורן וייגנפלד ואדבר על הקיצוץ בתקציב. החלטתי לשים סוף לתחקיר על הריאליטי, והסכמתי. סיכמתי עם הרל"שית שלי שאני אהיה בסביבות שלוש בבית, אחטוף איזה לוף ושלוק מהמימיה ואמשיך לנווה-אילן. בזווית העין ראיתי את העדר ממשיך לרוץ ולצעוק פקודות בקולי קולות. התלהבתי, והצטרפתי אליהם. להם היתה שיטה: קודם קיבלו יעד, אחרי זה רצו אליו ואז ניסו לפענח חידה. נזכרתי בניווטים שלי בצבא ובווייז, והתחלתי לרוץ. מצאתי בצד הדרך קופסה עם האות צ', ופתחתי אותה. אינסטינקט. מיד ניגשו אלי כמה חבר'ה נרגשים והודיעו לי שהתקבלתי למרוץ למיליון. אני לא יודע למה התקבלתי לתוכנית, בסך-הכל רציתי לחזור הביתה בשלוש.
חזרנו אל המציאות/ ועל הדרך גם אל השפיות/ כמעט נשכח כל הסיוט/ של תוכנית הריאליטי... על מצלמות באולפנים/ הבחורים המשונים/ שנשארו שם אלמונים/ בלי תוכנית הריאליטי.

לשבט: לקום!/ שב"ק ס'


תוכניות מציאות זה לא מציאה,
אז בוא צלם, צלם לי את היציאה,
תצטרף לנסיעה זו תרבות בשיאה,
המיטב של המיטב שהחברה מציעה.
כולם רוצים להיות איתי בבריכה,
מינימום בגדים מקסימום ליחה,
את הפאנץ' של הבדיחה נסדר בעריכה,
עם כמה צחוקים מוקלטים חה חה חה חה חה.
נושא לשיחה, בידור לכל המשפחה,
אחרי הפרסומות נשדר גם ת'שפיכה,
5 שניות של תהילה,לא צריך שום עלילה -
תעמיסי 100
cc נוספים אצלך בציצי.
צלם, צלם ואל תחמיץ, את זאת בורח לה הציץ,
ואם השר פתאום הפליץ נדפיס וגם נפיץ.
מי זכה במיליון? מי המוקיון של המדינה?
תעקוב כל העונה ותשרוף את האונה.

אלף תוכניות בידור ויחסי ציבור,
דוחפים לנו כדור ועוד כדור ועוד כדור,
שלא נחשוב, שלא נרגיש, שלא נראה ברור -
למה לתקן בכלל את מה שלא שבור?
אלף תוכניות בידור ויחסי ציבור,
דוחפים לנו כדור ועוד כדור ועוד כדור,
ריטלין לילדים שלא יפריעו בשיעור,
למה לתקן בכלל את מה שלא שבור?

מה שמהונדס מותר מה שגדל אסור,
רוצים שנחשוב עקום, להשאיר את הציבור בור.
מזריקים חרדה ישר לתת מודע
שנרוץ ונקנה עוד כדורי הרגעה.
משדרים לנו מה לחשוב, מה לעשות,
שאנחנו לא יפים מספיק, תמיד שווים פחות.
את העיניים, ת'אזניים, מעדיפים לכסות,
את הכלבים בשפיות לשסות.
שלא נדע מה להחליט- רק תפל ללא תכלית,
די עם הנמנום, סחבק לא רוצה להיות רדום.
בואו ונקום, נכוון אל המרקע את האקדח
אל האח שצופה בנו דרך המסך.

אלף תוכניות בידור ויחסי ציבור,
דוחפים לנו כדור ועוד כדור ועוד כדור,
שלא נחשוב, שלא נרגיש, שלא נראה ברור-
למה לתקן בכלל את מה שלא שבור?
אלף תוכניות בידור ויחסי ציבור,
דוחפים לנו כדור ועוד כדור ועוד כדור,
ריטלין לילדים שלא יפריעו בשיעור,
למה לתקן בכלל את מה שלא שבור?

אחד מעורר אבל מערער, על הלשון אחד לישון,
אחד מרדים, אחד להרים, נוגדי חרדות, נוגד קרחות,
נוגדי דיכאון, מחדד זיכרון, מדכא תיאבון בטעם סבון,
זאנקס, בוטוקס, קודאין- בוא נוסיף עוד תוספים.

אם אתם רואים את זה, בבטן מרגישים את זה,
עכשיו אתם קולטים את זה-אנחנו לא לבד.
אפשר עוד לתקן אם נצליח לדמיין,
אף פעם לא נהיה לבד, נקרא בקול אחד -
לשבט: לקום!
לשבט: לקום!
לשבט: לקום!
אף פעם לא נהיה לבד, נקרא בקול אחד.

תראו מה זה

התהילה כבר כאן. דפנה פילצקי, יובל שטרן ומתן מלמן בריאליטי הגדול של השנה.




דיבור בצד


א': יש לך שוקו מוקה?
ב': מוקה?
א': כן, שוקו מוקה.
ב': יש שוקו ויש מוקה.
א': אז תביא סיגריות.
ב': עוד משהו?
א': דיאט קולה.
ב': בבקשה.
א': יש הנחת סלב?
ב': אה?
א': הנחת... סלב.
ב': מי את?
א': אני האחת. מה מי אני, אתה לא מזהה אותי?
ב': אני מצטער, אני אמור לזהות?
א': אתה צוחק עלי. לא, אתה לא אמיתי כאילו. אתה לא רואה טלוויזיה?
ב': אני רואה רק ערוץ 24 בלופ.
א': הייתי בכוכב... באודישנים... כמעט עברתי.
ב': אה, לא עברת?
א': כמעט, אני אומרת לך... הייתי לפני הפרסומות... טוב, תביא גם פסק-זמן.
ב': שחור או לבן?
א': זה לא משנה... יש הנחת סלב?
ב': לא.
א': איזה רע.

שירה בציבור     
      
--------------------------------------------------------------------------------------------

הוא היה פסיכופט, ג'וזף. מוזיקאי מתוסכל מלהקת רית'ם אנד בלוז שהיה פועל במפעל לפלדה. את חלומותיו על קריירה מוזיקלית הגשים בדרך הקשה, באמצעות ילדיו. הוא ואשתו קתרין, שחינכה אותם לפי 'עדי-יהווה', גידלו תשעה ילדים שהגשימו את רצון האב לכסף ולתהילה. ב-1958 נולד בנם השביעי, מייקל ג'קסון. גם הוא גילה נטיות מוזיקליות, אולי יותר מכולם. "בוא תשמע איך הילד שר," הפצירה בג'וזף אשתו קתרין. אבל ג'וזף היה עקשן: "ג'רמיה הוא הסולן". ג'רמיה הבוגר יותר אכן היה הסולן שהנהיג את להקת "חמישיית הג'קסונים", אבל אחרי שג'וזף שוכנע לבסוף להקשיב למייקל שר, הפך הילד בן השמונה, ב-1966, לסולן המוביל בלהקה.
הלהקה צברה מוניטין מהופעה להופעה, זכתה בפרסים, הושמעה ברדיו ומכרה תקליטים. אבל העיניים הבוהקות של מייקל בהופעות היו רק מצג שווא לתחושותיו מאחורי הקלעים. מייקל היה ילד ששנא את אביו, יותר נכון לומר מבועת מפניו, כמו כל אחיו. האב, שהכריח את ילדיו לקרוא לו אך ורק "ג'וזף", הצליף בהם בחגורה ובכבלים של מגהץ בכל פעם שלא ביצעו תנועת ריקוד באופן מושלם, ובכל פעם שלא התאמנו מספיק הטיח את ראשם בקיר. כך למד מייקל ג'קסון לשיר ולרקוד. משטר הטרור של ג'וזף לא נתן למייקל מנוח בילדות, ולמעשה הוא לא חווה את הילדות כלל. סדר יומו כלל עבודה על השירים, חזרות, הקלטות באולפן, הופעות, ראיונות ואינספור מטלות שלוו בפחד מצמית מהאב הקפדן והמכה. לא פלא שכינו אותו בילדותו "בן ארבעים בגוף של ילד". מייקל ג'קסון היה נטול ילדות, נטול חברים ונטול תחושה של אהבה, ואת כל מרצו השקיע ב-13 האלבומים של הלהקה וארבעת אלבומי הסולו, והכל בשש שנים תמימות. "חמישיית הג'קסונים" זכתה להצלחה ניכרת תחת חברת ההקלטות היוקרתית "מוטאון", וסיפקה להיטים בזה אחר זה. בגיל ההתבגרות הקסם החל להתפוגג, וילד הפלא הפך לנער מחוצ'קן. אביו כינה אותו 'מכוער' וטען שאת הגנים ירש מאמו. זו היתה התקופה הקשה בחייו, לנער רגיש וממהר להיפגע כמותו, מה גם שאביו עדיין המשיך להכות אותו. גם הקהל החל לעזוב את הגימיק.

                                      בדד אלך, גם תפילה אין לי.

בסופו של דבר הלך הילד ונשאר הפלא. מייקל השתתף בסרט הכושל "The Wiz", גרסת אפרו-אמריקאים ל'הקוסם מארץ עוץ', לצד דיאנה רוס. המפיק המוזיקלי קווינסי ג'ונס עשה את הפסקול לסרט, וג'קסון מצא את ההזדמנות נכונה לבקש ממנו להפיק לו אלבום סולו. כך קריירת הסולו של מייקל ג'קסון התחילה למעלה. הוא היה מוכר מהג'קסונים, וטובי המוזיקאים עבדו איתו על התקליט, ביניהם פול מקרטני וסטיבי וונדר. התקליט מכר עשרות מיליוני עותקים, אבל מייקל המשיך עם הלהקה, שגם היא הצליחה בדרכה. לבסוף, בשנת 82', עזב מייקל ג'קסון סוף-סוף את "חמישיית הג'קסונים" ועבר להיות זמר בזכות עצמו. יותר נכון לומר, זמר-רקדן שגם כתב והלחין את השירים שלו והיה אחראי על הכוריאוגרפיה בקליפים. הוידאו-קליפים שיצר היו מהמושקעים והקולנועיים ביותר שנראו, מעין סרטים קצרים שליוו תקופה ארוכה את הערוץ MTV בשנותיו הראשונות. מייקל ג'קסון הספיק לשבור מאז כמה שיאי גינס, ביניהם האלבום הנמכר בכל הזמנים. האלבום הזה היה "מותחן", Thriller, שמכר יותר מ-110 מיליון עותקים וזיכה את ג'קסון בשמונה פרסי גראמי. מייקל ג'קסון טשטש את ההבדלים בין שחור ולבן, והיה גם האמן השחור הראשון ב-MTV. אינספור הלהיטים מהאלבום הזה, והקליפים שבוימו ע"י ג'ון לנדיס ומרטין סקורסזה, קיבעו את מעמדו של מייקל ג'קסון כאייקון-על בהתהוות.
ב-25/3/83 הופיע מייקל ג'קסון בערב לרגל חצי יובל לחברת התקליטים "מוטאון", ובו ביצע את הלהיט החדש "בילי ג'ין" מול 47 מיליון צופים בשידור חי. בהופעה הזו ביצע ג'קסון לראשונה את הריקוד "הליכת ירח", ההליכה המפורסמת לאחור, וזכה לתשואות ומבטים משתאים. זה הצטרף אל השטיקים הקבועים מאז: הבעיטה באוויר, הסיבובים במקום, היד על המפשעה והקיפאון על קצות האצבעות. לזה התווסף הלבוש המיוחד וההגשה הקולית הרכה, בשילוב הבסים שסיפקו כלי הנגינה וסיפק מייקל עצמו, שנע לצליליהם. "בילי ג'ין" בכלל, וההופעה הזאת בפרט, היו יריית הזינוק לקריירת הסולו של מייקל ג'קסון. למייקל התשואות הרבות בהופעה ההיא לא שינו הרבה. הוא נותר בודד מתמיד, ומאחורי הקלעים התכנס אל תוך עצמו ובכה. אחרי שהתאושש, יצא מהאולם ונתקל בילד יהודי בן 12, שהתלהב מההופעה. מאותו רגע, כך אמר, הרגיש שהוא עושה משהו נכון.


למרות ההצלחה כאמן סולו, הקליט מייקל ג'קסון אלבום נוסף עם אחיו הג'קסונים, שאחריו פרש סופית מהעסק. היחסים בין המשפחה לא היו משהו אף-פעם, ומשהתבודד מייקל בצל כספו החלה בדידותו גוברת עוד יותר. וכסף, לא היה חסר. מכירות אלבומיו זינקו בעשרות ומאות מיליוני עותקים, הוא הושמע ברדיו וב-MTV ואפילו השתתף בסרט תלת-מימד קצר של קופולה, במיוחד לדיסנילנד, וגם לפרסומת לפפסי. ג'קסון חתם עם פפסי על חוזה בסך 5 מיליון דולר, אבל במהלכה נכווה בקרקפת, ונאלץ לעבור טיפול קוסמטי מסובך. היה זה רק פרק אחד בסדרה של ניתוחים פלסטיים. מייקל גם שבר את האף בעקבות ריקוד כושל, ונאלץ לעבור ניתוח באף. בניתוחי אף לא הכל הולך חלק במערכת הנשימה, מה שמקשה גם על השירה, ומייקל עבר ניתוח אף נוסף. במהלך השנים האלה, אחרי "מותחן", פרצה אצלו גם מחלת העור הנדירה "ויטיליגו", שגורמת לעור להתבהר. הכתמים שנוצרו על פניו בתהליך ההתבהרות הובילו אותו להסתיר אותם בשכבות עבות של מייק-אפ. הוא לא יצא מאז לשמש ללא מטריה, ומיעט להיחשף לשמש. השינוי החיצוני גרם לרבים להאשים אותו בהתנכרות לשורשיו השחורים וברצון להיהפך ללבן. היו גם כאלה שהסיקו מכך שהוא מנסה להשכיח את תהליכי התבגרותו, לאחר אותה טראומה בבגרות כשאביו כינה אותו 'מכוער'.
מייקל הפך את עורו, אבל לא את אופיו. באמצע שנות השמונים כתב עם ליונל ריצ'י שיר למען ילדי האתיופיים מוכי הבצורת והרעב. קווינסי ג'ונס הפיק את האירוע "אמריקה למען אפריקה" בשיר "אנחנו העולם", שהביא להקלטה באולפן עשרות זמרים מהשורה הראשונה, ביניהם ריי צ'ארלס, סטיבי וונדר, דיאנה רוס ובוב דילן. מעבר ליוזמה הזו, עשה מייקל ג'קסון שימוש נוסף בכספו למטרות וולונטריות, והקים קרנות צדקה רבים למען ילדים מעוטי יכולת, יתומים וחולים. את הילדים האלה ואחרים ביקר בבתי החולים והזמין אותם להופעותיו, גם לאלה שבאו בעקבות תקליטו הבא, "רע", שזכה גם הוא להצלחה רבה. בסיבוב ההופעות הזה הופיע בפני 4.5 מיליון איש, שחזו באגדה החיה, הרוקדת ושרה בסגנון האופיני. לא פלא שאליזבת טיילור כינתה את מייקל ג'קסון בטקס הגראמי בתואר "מלך הפופ".

עם ההצלחה והמכירות בא גם העושר המופלג שהביא את מייקל ג'קסון לרכוש את זכויות היוצרים על הביטלס (ומאז גם התערערו יחסיו עם מקרטני) ואינפסור דברים אחרים, שלא לדבר על אחוזת הפאר הענקית "נוורלנד", כשם ארץ הילדים האבודים של 'פיטר-פן', הילד שלא רצה לגדול. את האחוזה ריהט במאות פסלים ותמונות בסכומי עתק, כמו גם לונה-פארק פרטי וגן חיות, אליהם נסע כשרק רצה (המרחק מהטירה היה מאות מטרים). ממלכת הילדים הזאת פיצתה במשהו על החסך שהיה לג'קסון בילדות, אז רק יכול היה לחלום על להיות ילד אמיתי. היה זה גן עדן לא רק בשבילו, אלא גם עבור הילדים הרבים שהזמין לבלות באחוזה. ילדים חולים ועניים, מוכי גורל וגם כאלה שסתם היו ילדים חמודים שהתחבבו על ג'קסון. מקולי קאלקין, למשל, שגם כיכב לצידו בקליפ לשיר "שחור או לבן". את השיר הזה כתב על עץ בנוורלנד, עליו טיפס כשנחה עליו המוזה. שם גם כתב את "רפא את העולם", שיר למען האחווה האנושית ונגד הרוע, וע"ש השיר הזה גם הקים קרן למען ילדים נזקקים. שני השירים, כמו גם "זוכרת את הזמן", יצאו בתקליט הבא שלו, תחת חברת התקליטים 'סוני' וללא המפיק ג'ונס.
מייקל ג'קסון יצא בעקבות התקליט לסיבוב הופעות עולמי, כולל שתי הופעות בפארק הירקון בספטמבר 93', שישה ימים אחרי החתימה על הסכם אוסלו. האירוע היה ספקטקל, ישראל התקבלה למשפחת העמים והעולם החופשי והפופ העולמי הגיע לישראל, כולל הופעה של מדונה חודש לאחר-מכן (ושני ילדים מכיתה ד'4 בבי"ס ביאליק בנתניה, היא כיתתי, ניצבו בפני הכיתה וסיפרו את קורותיהם בהופעה בפארק, בעידוד המורה הנרגשת, אבל זאת כבר אנקדוטה מטופשת). בין ההופעות הספיק לבקר באינספור מקומות, כולל מחלקות לילדים בבתי-חולים. דיזנגוף סנטר והלונה-פארק נסגרו במיוחד בשבילו, והעם בציון נע בין התפעמות מהילדותיות הרכושנית שלו לבין ההתנדבות למען ילדים. בשני המקרים הילדות היתה גורם מפתח, כמו גם בפרשה שפרצה באותו זמן, בעקבות תלונה של הילד ג'ורדן צ'נדלר.

                          כמעט ניתוח אף נוסף.

ג'ורדן צ'נדלר התארח באחוזה של ג'קסון, ולאחר מכן, בעידוד אביו, התלונן על שהטריד אותו מינית. ג'קסון נאלץ לעבור בדיקה גופנית משפילה ולהתמודד עם האשמות חוזרות ונשנות מצד המשטרה ומצד התקשורת, שראתה בו פדופיל מסוכן. מייקל ג'קסון הודה שאירח ילדים בחדר השינה שלו ואף נהג לישון איתם באותה המיטה, אך טען שהדבר נעשה בתום לב ומאהבה לילדים. בזמן שמייקל דחה שוב ושוב את ההאשמות על הטרדות מיניות, עלו ראיות לכך שאביו של הילד כפה עליו להתלונן, בעוד שהאם טענה שלא היתה הטרדה באחוזה. סוף מעשה: מייקל ג'קסון הגיע עם האב להסכם פשרה במהלכו שילם לו 22 מיליון דולר. כך הסתיימה הפרשה, אבל שמו של מייקל ג'קסון הוכתם לעד. היה או לא היה? אין לאף אחד מושג, אבל חיבתו של ג'קסון לילדים נותרה עובדה קיימת, ומאז המשיך לארח ילדים בביתו ובחדר השינה שלו, באופן תמים לחלוטין, לפי דבריו. בזמן פרסום הפרשה הזאת תמכה בו ליסה מארי פרסלי, שבאופן מפתיע דמתה שתי טיפות ויסקי לאביה אלביס. כמו אביה, מצבו של ג'קסון התדרדר והוא לקח סמים, אך שלא כמו אביה הוא הרזה משמעותית. ליסה דאגה לו, ותמכה בו. למרות עשר השנים שהפרידו ביניהם, האהבה ניצחה והם התחתנו בחשאי במאי 94'. גם היא וגם הוא זכרו את המפגש הראשון והחטוף ביניהם בשנת 75', שם ניצת משהו שכעת התממש. ביחד התייצבו מול המצלמות והדגימו אחדות מול ההאשמות.


הנישואים האלה לא החזיקו מעמד, ולאחר שלוש שנים השניים התגרשו. אחרי פחות משלושה חודשים התחתן עם דבי רואו, האחות במרפאת העור שלו, בטקס חשאי בחדר במלון באוסטרליה. דבי, יהודיה מבית טוב, תמכה בו כל הזמן שסבל ממחלת הויטיליגו, וגם ילדה לו שני ילדים בידיעה שלא תגדל אותם. גם נישואים אלה החזיקו מעמד שלוש שנים, והביאו לעולם את פרינס מייקל ואת פאריס מייקל, ילד וילדה לבנים למהדרין. ב-2002 נולד לו ילד נוסף מאם פונדקאית, "פרינס מייקל השני", שנקרא "בלאנקט" (שמיכה). המוזרויות של מייקל ג'קסון לא הסתכמו רק בבחירת השמות, אלא גם ביחס לילדים. הילדים, שגדלו רק עם אביהם (ועוד עשרות עוזרים ועוזרות), חבשו מסיכות בכל פעם שיצאו לתקשורת, כולל התינוק בלאנקט שיצא בשמיכה לקהל המעריצים שצפה במייקל ג'קסון בפאתי המלון בו שהה בברלין. "הראה לנו את הילד," צעקו לו, ומייקל הניף אותו מהחלון.
הערעור בציבור על שפיותו של מלך הפופ קיבלה משנה תוקף עם תלונה נוספת על הטרדה מינית, הפעם מפי הנער גאווין ארוויזו. בסרט התיעודי של מרטין באשיר, "לחיות עם מייקל ג'קסון", נראים השניים ביחד באחוזה כשגאווין מאושר בחברתו. למרות שהחזיקו ידיים, גאווין לא נתן תחושה של מעבר לזה. חודש אחרי שיצא הסרט, הגישה משפחתו של הנער תלונה נגד ג'קסון על הטרדה מינית, כנראה שוב בשל תאוות בצע. שוב פשטו חוקרים על האחוזה, לחפש ראיות. שוב מצא עצמו מייקל ג'קסון ניצב בפני האשמות דומות, מה שגרם למצבו הבריאותי והנפשי להתדרדר. לאחר שנתיים זיכה אותו בית המשפט, וג'קסון יצא להתנחם אצל השיח' עבדאללה בבחריין.
כמו מייקל ג'קסון האדם, גם המעמד הציבורי והמקצועי שלו הלך מדחי אל דחי. הוא הסתגר באחוזה 'נוורלנד' ומיעט להופיע בציבור. במרץ 2009 נדמה היה שהתאושש, לאחר שהודיע על סיבוב הופעות גדול שעתיד לצאת בקרוב. מיליון הכרטיסים להופעות נחטפו תוך זמן קצר, ומייקל ג'קסון החל לעבוד על המופע שדרש חזרות רבות. הקאמבק הצפוי של ג'קסון הכניס לכוננות את עולם המוזיקה, שהמתין לאירוע, אבל שלושה שבועות לפני-כן, ב-25/6/2009 לקה מייקל ג'קסון בדום לב, לטענת המשפחה כתוצאה ממשככי כאבים שנתן לו רופאו האישי, קונראד מארי. בשל הספקות הרבים, הוקפאה הגופה חודשיים וחצי לצורך נתיחה. הממצאים לא היו חד-משמעיים לגבי נסיבות המוות, אבל קונראד מארי הואשם בהריגה ונידון לארבע שנות מאסר. מייקל ג'קסון מת, חודשיים לפני התאבדותו של דודו טופז, וכמוהו היה עשיר מופלג, נחל הצלחה רבה ותהילה אינסופית, אבל מת בטרם עת עם שונאים רבים שבזו לו ולאישיותו, לאחר שהתנהל בחייו בבדידות גדולה ועצבות שהסתתרה מאחורי המסכה. מייקל ג'קסון היה אדם רגיש ופגיע מאוד, דמות חריגה בנוף של אגו וביטחון עצמי מופרז, אדם שהיה גם מגלומן גדול אבל גם ביישן. אהב את העושר אבל ידע גם לתת, והרבה. ומעל הכל, היה מייקל ג'קסון מלך הפופ של אמצע שנות השמונים עד אמצע שנות התשעים, שהביא לעולם המוזיקה סגנון חדש שזכה לחיקויים רבים בכל העולם. את דמותו ייקח עוד הרבה שנים לעכל ולהבין.


היכן התרבות

אבא של יונתן פז העלה בקיבוץ שלו, אי-אז מזמן, למעלה מחמישים הצגות חובבים בהשתתפות חברי המשק, בין היתר את ההצגה היידישאית "שני קונילמל". ועכשיו, בסרט "מחכים לסורקין" מעלה הבן את הסיפור שלו על המסך הגדול.
השנה: 1957. חנוך (עמי סמולרצ'יק המצוין), במאי הקיבוץ ומורה להיסטוריה, עם חלומות לביים ב'הבימה', משכנע את השחקן האגדי אהרון סורקין, על משקל השחקן אהרון מסקין (בגילום אורי הוכמן), לבוא לצפות בהצגה חדשה שהוא מעלה בקיבוץ: שני קונילמל. ברקע, הרוסים משגרים לחלל את החללית 'ספוטניק' והמציאות מתערבבת בפנטזיה, כמו שהחלומות על תיאטרון מתערבבים עם עבודת הכפיים במשק.

                                 לא, הוא לא עיראקי.
                                               
יונתן פז רקח סרט קטן ומקסים, מלא הומור וחן, על תיאטרון ועל הקיבוץ של אז ועל אדם אחד, אביו, שידע לחלום וגם להגשים. מי שמחפש בסרט הזה ביקורת על הקיבוץ של שנות החמישים, יגלה מבט נוסטלגי ואוהב. מי שמחפש רגשות עזים, אולי גם יתאכזב. במקום זה ודאי ימצא התרפקות על העבר (על הילדות של פז) וסרט פשוט בסגנון כיכר החלומות פוגש את סינמה פרדיסו פוגש את קוסטריצה פוגש את בניני פוגש את משפחת פז. השחזור אמנם לא מדויק, וגם השפה נדמית מליצית מידי לפרקים, אבל זה לא פוגם בתחושת העבר בסרט. ניתן היה גם לקצץ מעט, או לפחות להסביר יותר דברים לא ברורים, ועדיין הנופך הנסתר של חלום וקסם, שמאפיין גם את דמותו של חנוך, משרה גם על הסרט כולו. אז אם חשקה נפשכם בבידור אינטליגנטי להמונים, 'מחכים לסורקין', בלי ללכת סחור סחור נוסח סרטים מהורהרים ואומנותיים, מביא לקולנוע הישראלי היום סרט פשוט ומקסים עם אווירה טובה, פסקול מצוין ומשחק מעולה.


אתנחתא מוזיקלית


תאוריית הקשר

לכבוד עונת המציאות, הדיבוק נזכר ברגעים הגדולים והקטנים של הריאליטי העולמי והטרנס-גלקטי. לא נתפרש על פני שלל תוכניות הריאליטי, מפני שלאמיתו של דבר זה מרתק את העכוז. אז ניתן הצצה חטופה בתוכניות המוזיקה המציאותיות.
נתחיל את מסענו הקצר, איך לא, ברגע המכונן ההוא. השנה היא 2009 ובריטניה מחפשת משהו. אישה בת 47, מלאה במקומות הנכונים, עם גבות של דאנה איבגי, קופצת על ההזדמנות. סיימון קאוול והמוני הקהל בבית ובאולפן בזים לגברת. "אני רוצה להיות כמו אלן פייג'," היא סחה וכולם מגחכים. עד שהיא מתחילה לשיר, ואז זה מאוד מרגש כי יש עריכה צולבת והנתב תמונה מתחרפן בקונטרול, וכולם עומדים ומוחאים כף אל כף ומזילים דמעה ונזלת, כי הנה באה לכלוכית ושרה כמו באיזה מיוזיקל, ועוד איזה שיר סמלי, והיא בסך-הכל סוזן בויל, כלומר נואובאדי. אבל היום היא סוזן פאקינג פאקינג בויל. כלומר, נואובאדי.

והנה עוד בחור, לא חשוב מאיזו עדה, שמספר סיפור חיים מרגש כשהמוזיקה מתחילה ברקע, כמובן אחרי שאלה מנחה מהמנחה למודת הכרטיסיות. לא אלאה אתכם בסיפור החיים המרגש, אבל אפשר לספר שזה נורא מרגש והוא הומלס פשוט-עם. אה, והוא שר אופרה (דקה 0:50) וכולם מתרגשים ומוחאים כפיים. האמת, מרגש.


התבנית הזאת של לוזר שכולם לועגים לו ובסוף הוא שר אופרה וכולם מתרגשים – חוזר גם כאן. הצמד הזה, שיכול בקלות להיבחן באודישן ל"היפה והחנון", עושה שוב לסיימון השחצן מעשה סוזן בויל. זה כבר מתחיל לעייף כל העסק, אז בואו פשוט נגמור עם זה ונמשיך הלאה.


אבל לא הכל ורוד בחיים, בעיקר לא במציאות. בניגוד לפורמט הסלחני של בי"ס למוזיקה, אמריקה דווקא עפה על הריאליטי עם ילדים ומבוגרים ומה לא. התוצאה: ילד אתיופי מייבב. טוב, הוא לא אתיופי אבל הוא מייבב. ולמה? כי הווארד סטרן העז לרמוז שהוא שר על הפנים. צודק, הוא לא מוכשר וקול כמו הילד המוכה מייקל ג'קסון (ע"ע שירה בציבור), ובכל זאת, הוא ילד בן 7 שמייבב. לפחות בסוף כולם בכו ביחד איתו, אבל האמת, היה צריך לירות בילד הזה. גם שר גרוע וגם שיר גרוע.



ומהתפוצות נעבור לארץ זבת חלב ודבש. כוכב נולד השתלטה באמצע העשור הקודם על לוח השידורים עם צביקה הדר, מרגול, צדי צרפתי וגל אוחובסקי, ועוד כמה משתנים במשוואה. המוני בני התשחורת צבאו על אתרי האודישנים כדי להיות מגה-סלבס, ביניהם גם כמה מבוגרים יותר (טעות) שלא ידעו לשיר (שגיאה). השופטים לא חסכו שבטם מהמתמודדים, והשאר כתוב בדפי ההיסטוריה של חשבונות האס-אם-אסים מסלקום.


כשהגיחה לאוויר העולם המתחרה "הקול", שנתנה נוגרה לכל המתנשאים בכוכב נולד, הבינו גם ב'קשת' שכדאי להם להתייחס בכבוד למי שנרשם לאודישנים, למרות שהם טמבלים ומביאים אחלה רייטינג. בעונת העשור הראו כבר פחות אודישנים ביזאריים, ובב"יס למוזיקה הראו רק את אלה שעברו. ועדיין, הריאליטי נותר זירת טרובדורים, והיו גם כאלה שלא הסתדרו עם כל הלחץ הזה. יובל דיין, בעונה הראשונה של דה-ווייס, היתה תיכוניסטית ששרה את שאריות של החיים ומאז סומנה כעילוי ונועדה לגדולות. הלחץ לא עשה לה טוב, והיא פרשה בשידור חי. וואו, איזה מרגש זה היה. שלומי שבת בכה בדמעות שליש על הכר, אבל צחי הלוי זכה בזכותה ב-99% מהקולות, וכך הוא נהיה סופרסטאר שלא יכול ללכת ברחוב מבלי שיצעקו לו: יובל דיין. הרגע הזה סימל במשהו את דעיכתה של הקונספציה והתנפצות בועת האשליה. יש חיים מחוץ לטלוויזיה, כנראה. ומה קרה עם כל אותם נואובאדיז מרגשים? שאלה טובה, אבל הרייטינג היה מצוין, תודה. מה הזמן מסמן להם? כנראה רק שאריות של החיים, ואולי החיים יהיו רק שאריות של הריאליטי.


אומרים שהיה פה שמח

יובל סמו וארץ נהדרת המציאו קונספט חדש: שואה. עם הספר נרשם בהמוניו. מי ששואל למה יש אלימות ברחובות, שיצפה ויבין לבד.
 

כיבוי אורות


אילו תוכניות ריאליטי צצו בישראל? אספתי כמה מהזיכרון:

קחי אותי שרון (הריאליטי הראשון), המופע של סטיב, לרדת בגדול, פרוייקט Y, האח הגדול, האח הגדול VIP, כוכב נולד, נולד לרקוד, הישרדות, הישרדות VIP, הרווק, בית ספר למוסיקה, אייל גולן קורא לך, דה ווייס, מעושרות, היפה והחנון, סופר נני, הדוגמניות, אמא מחליפה, רוקדים עם כוכבים, המירוץ למיליון, 24/7 הדור הבא, משפחה חורגת, בוס בהסוואה, דייט בחשיכה, היכל התהילה, מאסטר שף, מאסטר שף ילדים, מאסטר שף VIP ובקרוב גם אקס פקטור. אם שכחתי מישהו, אלפי מחילות.

אז אחרי שהתרשמנו כל-כך יפה מתוכניות המציאות, ואם טרם הפכנו לסלב בביצה ונתקלנו בפאפארצי, הבה נירשם לאודישן למשהו, ויפה שעה אחת קודש. אז לא בשבת.
 
שבת שלום וחג שמח.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה