יום שישי, 26 באפריל 2013

אש אש מדורה


הייקו לשבת

"יא בן זונה מניאק
קוקסינל סמולן חחחח,"
כתבה דנה פישמן על ה'וול' של ג'ינג'י.

                       גלילה רון-פדר-עמית מוציאה אגרסיות וספר חדש.

מה העניין

בעניין ל"ג בעומר


בזמן האחרון אפשר לראות בסביבות רבע לארבע עגלות שופרסל מלאות בקרשים מתחמקות ברגע האחרון ממכונית חולפת, ומאחוריה מתחבאים שני ילדים בכיתה ה'-2 שחוברים לשלושה ילדים נוספים מעבר לכביש (אחד מהם דווקא ג'ינג'י), שמעמיסים על העגלה מקל שתלשו מעץ חולף, ועליו תולעת משי קשישה. וכל הטוב הזה ילך כמובן מחר בערב למשרפות אם ירצה השם.

ל"ג בעומר הוא חג מוזר. אפילו מיותר. אין שירים, אין משימות, לא קוראים שום דבר ולא מקבלים מתנות. רק יושבים מסביב למדורה וצולים מרשמלו על שיפוד. ל"ג בעומר הוא יום חגו של המרשמלו כמו שרק בפורים אוכלים אוזני המן, בפסח מצות ובחנוכה סופגניות. מעבר לתאריך הזה, המאכל הלאומי נשכח בבוידעם. ועל כן ניתן להסיק שמרשמלו, כמו אחיו מאכלי החג, הוא מאכל לא משהו, אלא אם כן הוא נחרך בלהבות על-ידי ילדים הרפתקנים שזנחו לרגע את המחשב ונתנו לאמא ואבא קצת שקט אחרי הצהריים בחיפושם אחר קרשים מאתר הבנייה של גינדי, וזאת לפני שהכינו שיעורי בית בתנ"ך, לשון וחשבון. ויש גם תפוחי אדמה בנייר כסף.

ישנו כמובן גם צד הלכתי לכל העניין, עם בר-כוכבא (הוא היה גיבור) ושמעון בר-יוחאי והר מירון וגבורות, אבל את מי זה מעניין. רוח הגבורה של החג הישראלי הזה נוסדה בעיקר בגלל הרצון של התנועה הציונית לפאר את היהודי החדש, ותו לא. מה שחשוב באמת בחג מיותר זה הוא לזכור לסגור את החלונות, פן ייכנס ריח העשן לתוך הבית ואז יהיה ממש לא נעים, כן? אפשר כמובן גם לצאת החוצה ולהסתובב בין המדורות, להאזין לג'אמים חובבניים בשירים של ברי סחרוף ולקונצ'רטו לדרבוקה וגיטרה, ואם יהיה מזל גם מישהו יקרא לנו "היי, ג'ינג'י, בוא תגיד שלום לאבאלה" ואז נשב על החול ונבהה באש המבערת כמהופנטים בעוד הדי הדרבוקה משווים לחוויה נופך של טקס פגאני. ואם יהיה עוד יותר מזל, גם נתכבד במרשמלו ורוד שרוף ונשמע מהרב על בר-כוכבא (הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור), אבל בגלל שהרב בן 9 וחצי, נתגנב משם בחסות החשיכה, נחזור מהר הבית ונסגור את החלונות כי נכנס ריח וזה ממש פויה.

הפינג'אן/ יפה ירקוני

הרוח נושבת קרירה,
נוסיפה קיסם למדורה,
וכך בזרועות ארגמן
באש יעלה כקורבן,
האש מהבהבת,
שירה מלבלבת,
סובב לו, סובב הפינג'אן...
נגמע מן הספל לאט,
הנה מספרים כבר צ'יזבט...
סיפור שעבר עליו זמן,
בשקר מצמיח זקן...
הבלוף מתפתח -
קנקן שוב רותח,
סובב לו, סובב הפינג'אן...
שנים יעברו ודורות,
גבולות וגשרים ומדורות,
לזר לעולם לא יובן
מה טעם הזמר נוגן -
צנחן ורזרבה
תמיד יזכר בה -
ב"נגלה" נצחית של פינג'אן...
 
תראו מה זה

במדורה של ל"ג בעומר כל קרש חשוב. רועי רובני ורונה זורלא מתעמתים, ובצדק.

 
דיבור בצד


א': חג שמח!
ב': חג שמח!
א': יש תפוחי אדמה?
ב': יש.
א': סבבה.
ב': אז מה, איך חוגגים?
א': שרים שירים.
ב': אש אש מדורה תחתונים של בחורה.
א': לא זה... אה... לא יודע.
ב': מה עושים בל"ג בעומר?
א': על האש... מה, לא?
ב': בשר זה רצח... ורצח זה משמין.
א': אז מרשמלו.
ב': אח, נדקרתי מהשיפוד.
א': אם כך, אתה הנער עם הקוץ בצידו.
ב': יש עוד קישורים לסמית'ס?
א': לא כרגע.
ב': יופי... חם.
א': תתרחק מהמדורה.
ב': קר.
א': תתקרב למדורה.
ב': חם.
א': יש דרבוקה?
ב': לא... אז איך חוגגים את ל"ג בעומר?
א': מסתפרים.
ב': טוב.
שירה בציבור           
בשבוע שעבר 'מגי מגי מגי', היא מרגרט תאצ'ר, החזירה את נשמתה לבורא. המוני בריטים צהלו ושמחו במפגן דמוקרטי דוחה למדי, ביניהם נפגעי הקפיטליזם החזירי של מרגרט וביניהם גם אירים נאמנים. יש להניח שמוריסי לא מחה דמעה כמו שר האוצר הבריטי, אלא גידף את הגברת כמו שעשה בחייה. לא ניכנס כאן לענייני פנים בריטיים, אבל בהחלט ניתן הצצה חטופה למוריסי ולהקתו שכיכבה בשנות השמונים בבריטניה רבתי – הסמית'ס.
סטיבן מוריסי היה בן 23 כאשר הקים את להקת הסמית'ס יחד עם הגיטריסט ג'וני מאר, שצעיר ממנו בארבע שנים. הסמית'ס, כשם המשפחה הנפוץ באנגליה, שם לא יומרני בעליל בניגוד לשמות הלהקות ששלטו אז בסביבה. השנה היא 1982 והעיר מנצ'סטר צהלה ושמחה. סצנת המוזיקה בשלה בתחילת העשור לקצב חדש, אייטיזי במובהק, והסמית'ס היו שם בשביל להגשים, מצרפים אליהם את המתופף מייק ג'ויס ואת הבסיסט אנדי רורק, שהיה חברו של ג'וני מאר מימים ימימה. סטיבן מוריסי, שקיבע את שמו המשפחתי כשמו היחיד (בניגוד לריטה ונינט), הכניס לשירים את מכלול תשוקותיו ואכזבותיו שהושפעו מהצריכה התרבותית העשירה שלו – קולנוע וספרות (מוריסי הוציא שני ספרים עד שהקים את הלהקה), וכמובן מוזיקה טובה (היה נשיא מועדון המעריצים של הניו-יורק דולז). עם השירים החדשים שכתבו, מיהרה להקת הסמית'ס לחתום על חוזה בחברת תקליטים עצמאית ולשחרר סינגלים לרדיו. הצלחה לא נראתה באופק, אבל בכל זאת הציפיות גם לא היו בשמיים מלהקת אינדי שכמותה.


הסמית'ס הפכו פופולאריים יותר ויותר והושמעו לעיתים קרובות יותר ברדיו, אם כי עדיין היו בסך-הכל להקת אינדי בריטית ממנצ'סטר. כשיצא התקליט הראשון, ושמו כשם הלהקה (ועל העטיפה תמונת שחקן הקולנוע ג'ו דלסנדרו, בעיצובו של מוריסי), החלו מבקרי המוזיקה לקחת אותם ברצינות. למרות שהאלבום כלל כמה שירים שהצליחו לא רע, מוריסי לא רצה להוציא את זה בגלל ש"זה לא טוב מספיק", אבל חברת התקליטים התעקשה. בכל זאת, זה עלה פאקינג בלאדי 6000 ליש"ט. בריטניה נחשפה באלבום הזה למוזיקה של ג'וני מאר ולטקסטים האפלים והביקורתיים של מוריסי על החברה, בין היתר בעניינים עליזים כמו פדופיליה ורצח ילדים ((Suffer Little Children, שנכתב בעקבות אירועים אמיתיים). אבל זה היה רק הסיפתח לנושאים קשים אחרים.
אחרי אלבום נוסף, שנעשה כמו נקניקיות - מיש-מש של הקלטות גנוזות ושאריות שלא נכנסו לתקליט – הוציאה הלהקה את האלבום "בשר זה רצח", שפנה ללב של הבריטים זוללי החזיר, ובשר לאחר טחינה מעורבב בטחינה, בתחינה להתנזר לעד מבשר. התקליט זכה להצלחה, בזמן שהצמחונות עוד לא היתה טרנד. כאן גם התגלה מוריסי כפוץ בלתי נלאה - כמו גרי יורופסקי, רק יותר – שרוטן על כל דבר ומשוכנע שהוא צודק, ואוסר על חברי הלהקה לאכול בשר בציבור. ולמרות שהיה צמחוני, מוריסי שחט לא מעט פרות קדושות. הוא וג'וני מאר הם אירים בדם, מה שלא הסתדר עם הפצצות ה-IRA, ואולי דווקא כן. מוריסי יצא נגד הממסד, נגד תאצ'ר ונגד בית המלוכה, אבל - למרות לבושו ורמיזותיו העבות - לא יצא מהארון (גל אוחובסקי היה נהנה לגרור אותו החוצה מהארון, אבל היום זה כבר לא רלוונטי). למרות כל הביקורות, רה"מ הבריטי דייויד קמרון הצהיר שהוא מעריץ של הסמית'ס, ומנגד הכריזו מוריסי ומאר שהם אוסרים עליו לאהוב את הסמית'ס. עד כאן ענייני פוציות. וכעת, שיר ביקורתי נוסף, על האלימות בבתי הספר. המשטר הקשוח בבתי הספר האנגליים יצר כמה שירים בשנות השמונים שהפכו נכסי צאן ברזל, כמו Another Brick in The Wall של פינק פלויד (רוג'ר ווטרס אחראי על הסאגה, עוד פוץ אנגלי מתנשא) ו-Baggy Trousers של להקת מדנס, שיר שהביע תסכול רב מהמערכת. כמו מדנס (ומשינה), גם מוריסי והסמית'ס נעו באותה תנועת ריקוד אייטיזית ובאותו סגנון, כשהמוזיקה שיקפה את תסכולו של הנוער באותם ימים.


האלבום הבא של הסמית'ס, שיצא ב-86', נחשב לאלבום הכי טוב ואהוב של הלהקה, ובעצם שווה את כל ההתכנסות הזאת (מלבד, כמובן, לקוד קידה לעוד אחת מהלהקות החקוקות בפנתיאון המוזיקה), והוא האלבום "The Queen is Dead", שכולל אינספור להיטים שלא נס ליחם ולא ינוס לעולם, ועל עטיפתו, לידיעת ברלד, מופיע אלן דלון. זהו אלבום שעטוף בטקסטים כואבים על בדידות ואכזבה ובמוזיקה של ג'וני מאר, נוגה מחד ומקפיצה ומאידך. להלן מגוון שירים מתוך האלבום: "הנער עם הקוץ בצידו", שנכתב כאלגוריה לחוסר הערכה ללהקה מצד תעשיית המוזיקה; "בכנות, מר שנקלי", שנכתב על ג'ף טרביס, מנהל חברת התקליטים של הלהקה; "פטפטן מכה שוב", שיצא כסינגל למרות שלא זכה להצלחה מי יודע מה; "שערי בית-עלמין"; "המלכה מתה" על בית המלוכה; לעזאזל, מה אני מתאמץ, אפשר לשמוע כאן את כל האלבום. אבל לא נחתום את התקליט בלי שנקנח בשיר "זו אש שלעולם לא נכבית" (שיר שכלל מילים משיר של הניו-יורק דולז, הלהקה ההיא שמוריסי עמד בראש מועדון המעריצים שלה), שחוץ מהיותו השיר האהוב ביותר על סאמר פין מהסרט "500 ימים עם סאמר", נבחר גם למקומות הראשונים במאות מצעדים, וג'וני מאר הוסיף ואמר שכאשר ניגן את השיר בפעם הראשונה עם הלהקה חשב שזה השיר הכי טוב שיצא לו לשמוע. אולי הוא לא שמע שנחתומים לא מעידים על עיסתם, אבל יש דברים בגו.


כמו בכל להקה, אחרי ההצלחה מגיע גם המשבר. הסמית'ס תמיד נחשבו בעיני עצמם ללהקת אינדי מיוסרת ולוזרית, למרות שהפכו לפופולריים הן ע"י המבקרים והן ע"י המבקרים בהופעות שגם משלמים כרטיס. המחלוקות בין החברים לא איחרו להגיע, בייחוד בין שני קובעי הטון, השלום ואריק, הלנון ומקרטני, הדץ ודצה של הלהקה, זה שכתב את המילים וזה שכתב את הלחנים. ג'וני מאר רצה להתקדם מבחינה מוזיקלית, לעומת מוריסי שנותר מאחור. מאר, בתסכולו, הלך להקליט אצל קולגות, למורת רוחו של מוריסי. אחרי חמש שנים של פעילות, הלהקה התפרקה, לא לפני ששיגרה אקורד סיום בצורת התקליט "Strangeways, Here We Come",שכלל שיר ביקורתי על מסחור חומרים של להקה לאחר התפרקותה. נו, והם חשבו שלהם זה לא יקרה. הלהקה התפרקה, ונותרה אחת הלהקות האהובות בהיסטוריה ואחת מסמלי שנות השמונים ובריטניה העליזה. חברי הלהקה, במיוחד השניים המרכזיים שבה, פנו לקריירות סולו מצליחות כולל הופעות בישראל, אבל הסמית'ס, בגלל החיכוכים והאגו הנפוח, נותרה אחת הלהקות המרכזיות הבודדות שעדיין לא עשו קאמבק. נו טוב, אולי אחרי שמגי מגי מגי מתה, זה יקרה.


היכן התרבות


זמן להתעורר. אמרו את זה קודם לפניהם והיום זה נראה כבר פאסה, אבל זה לא משנה. הדג נחש היא הלהקה הכי עדכנית בסביבה, הכי מעורה והכי מתמצאת – בכל מה שנוגע לאקטואליה ולחברה ובכל מה שנוגע למוזיקה. הדיסק החדש, "זמן להתעורר", מסתכל למה שקורה עכשיו ישר בעיניים, ומערב בסלט ישראלי הכל מהכל – היפ הופ בועט, פאנק מקפיץ, דאבסטפ מעודכן, רוק אנרגטי, מוזיקה מזרחית שורשית ומוזיקה ערבית אותנטית. מצטרפים לחגיגה הזו מיטב האורחים של הדג – OBB, קלפטר, טריפונס, דקלון, הראפר פלד והמפיק יוסי פיין, שאחראי לכל הבלגן הטוב הזה.


הדג נחש יודעים לעשות פה שמח ויודעים גם למחות. כשהכל מעורבב ביחד זה לא לכאן ולא לכאן, וקשה לשמוע את המחאה. ממש כמו ארץ נהדרת. ועדיין, אם מתאמצים להאזין מעבר לחצוצרות ולבסים, אפשר לשמוע את הכאב. הדג נחש הם בין המוזיקאים הבודדים בארץ שמשמיעים כל מחאה בעודם במיינסטרים, והם עוטפים את זה במוזיקה טובה – ערבית מערבית ישראלית כל-כך – ומאתגרים את האוזן כמו גם את התפיסה החברתית המקובלת. שרק ימשיכו.
 


אתנחתא מוזיקלית


תאוריית הקשר

מעל "דיבור בצד" יש קליפ של הגיבן מנוטרדאם, אבל האמת שזה דיבוב של יובל בינדר. דיבוב? כן. מה זה דיבוב? דיבוב זה כשלוקחים וידאו ו"מלבישים" על זה דיאלוגים בקולות אחרים. אפשר לראות את זה בין היתר בסרטון הזה של פרפר נחמד, שעשה יובל בינדר ברגע של שעמום. הוא גם דובב את קולו של ביבי, בעיקר בתוכנית הקלוקלת "בובה של מדינה", אבל עיקר עשייתו היוטיובית היא דווקא בקליפים מדובבים פיקטיביים של סרטי דיסני.


אפרופו דיבובים של דיסני ונסיכים מארצות ערב, גל שמש הוא מדובב די ותיק ביוטיוב, עצמאי כמו בינדר, שלקח סרטים של דיסני ודיבב אותם כראות עיניו. לרוב התסריט כולל סמים קלים וקללות של אוהדי בית"ר, אבל גם זה משהו.


נסכם כרגע את ענייני הסרטים המצוירים והמחוות לוולט דיסני המנוח, בקליפ של יוצר עצמאי ומוכשר נוסף, הפעם גוי רחמנא ליצלן, כנראה, אבל מוכשר כמו שד.



יפה יפה. אבל היי, באנו להתעמק בנושאי דיבוב או לא? אז איך זה עובד בתעשייה? בסרטים, כמו שאפשר לראות כאן (שוב, באופן עצמאי), כאשר רוצים לשפר סאונד גרוע, מקליטים דאבינג, ולכן אפשר לראות לפעמים סרטים בהם מדברים שני אנשים וזה נשמע כאילו הם ליד מיקרופון באולפן. לא אמין! בהוליווד זה עובד יותר טוב. אבל דיבוב בסרטים מצוירים זה משהו אחר. דני סנדרסון, בתוכניתו הישנה, ראיין את קופיקו ושרדר הרשע, ולבסוף קינחו בגלים על פני המים. אין לי אפשרות טכנית להראות את זה כאן, אז נסתפק בלינק הזה כדי להבין איך זה עובד. עדיין לא מבינים איך זה עובד? אולי ניסים בוסקילה מהקומדי סטור יסביר יותר טוב.


שלא כמו בסרטים מצוירים, נתן סבן דובב זמרים ישראליים כמו ישי לוי ובנו שיר בסדרת הפרודיות "הקליפ המילולי". לא בדיוק נאמן למקור, ועדיין תחלופה טובה.


כיום, מפיצים של סרטי פיקסאר בארץ לוקחים סלבס מערוץ הילדים לדבב את מה שדיבבו באנגלית המדבבים המקוריים של הסרט, שגם הם סלבס מהוליווד. התחילו עם זה ג'ים קארי ורובין וויליאמס, המשיכו עם זה טום הנקס ואנג'לינה ג'ולי. אבל מה זה מעניין? בוא נחזור לאינדי ישראלי ביוטיוב, ולבחור שמתעקש בדבקות לדובב תוכניות דת ותוכניות אחרות. לרוב זה קורה באלתור מסוים, לא ממש מצחיק אבל לפחות הוא צוחק מעצמו. לפעמים זה גם עובד יותר.


נחזור רגע  לדיבוב מקצועי. בארצות ניכר כמו גרמניה וצרפת, בהן לא שמעו עדיין על ההמצאה "תרגום", ממשיכים לדובב כל מה שזז, כולל סיטקומים וסרטים הוליוודיים דרמטיים. איך שלא מסתכלים על זה, זה מוזר. ועל כן מעטים האוסטרים שמדברים אנגלית. לעומת זאת, בסרטים מצוירים זה דווקא עובד ואפילו נחוץ, בעיקר כי ילדים רכים עדיין לא יודעים לקרוא תרגום. וכך שפעה ילדותנו הראשונה תוכניות מצוירות, בעיקר מיפן, שהותירו בנו רושם עצום מיוני חן ומאיילת לוין, שהתארחו בערוץ הילדים אצל שי אביבי ועמוס שוב, והסבירו לילדי ישראל על דיבוב. אפרופו שי אביבי, גם החמישיה הקאמרית חטאו בדיבוב. למרבה הצער והיגון, האפשרויות הטכניות בבלוג הזה מוגבלות ולעיתים קרובות נסתפק רק בלינק. אבל אנחנו כאן בענייני דיבובים עצמאיים ברשת. נסכם ונאמר שהיתה זו הצצה חטופה ותו לא לתעשיית הדיבובים בארץ ובתפוצות, ו..  That's All Fox!

אומרים שהיה פה שמח

בשכונה שלנו מריצים קטעים ואוספים קרשים. בנווה-חמציצים גם.

 
כיבוי אורות

תסגרו חלונות בגלל העשן, תתקרבו למדורה בגלל החום, תטו אוזניים בגלל הדרבוקות ותצלו מרשמלו בגלל שזה נהוג. ניפגש בשבוע הבא, אי"ה.

שבת שלום וחג שמח.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה