יום שישי, 12 באפריל 2013

כל הארץ דגלים דגלים


הייקו לשבת

אנו בעד הנביא יחזקאל
נלך אחריו עם תרמיל ומקל
הבעיה שהוא מת      
                               
               חזון העצמות היבשות לא עובד.

מה העניין

בעניין יום העצמאות


בניגוד לחגי תשרי או חגי ניסן, יום העצמאות הוא חג צעיר ותוסס, כזה שכל שנה שנוספת מעוררת ריגוש מחודש שלא היה לפני. עוד נר נוסף לעוגה, ומדינת ישראל עודנה קיימת למרות האויבים הצרים עלינו לכלותינו ודנה רון.
ביום העצמאות אפשר לשמוח בלי לדפוק חשבון, לצלות מלא בשר ולהתקרחן עם סטיקלייטים בהופעה בחינם של להקות מגניבות וחדשניות כמו משינה, איפה הילד, מוניקה סקס וסטלה-מאריס. ביום העצמאות אפשר להושיב את הילדים על טנקים בלטרון או על מטוסים בחצרים, בצירוף דגל ישראל ופלאפל, באסרטיביות שלא היתה מביישת את הקומנדו הימי על סיפון המרמרה, ולצלם באייפון למען יראו וייראו. אפשר לצפות בסרט "הלהקה" ולשיר בקול רם את 'אילו ציפורים' עם תנועות ידיים בכפפות לבנות, מבלי להרגיש שזה לא בסדר או לא ראוי, למרות שאנחנו בביקור חולים בפנימית ב' בבי"ח מאיר והאחות מבקשת להפסיק עם זה תיכף ומיד, אדוני. ביום העצמאות אפשר גם לפרסם במוסף החג של העיתון ראיונות עם אמא לשמונה חיילים בגולני ועם שלמה ארצי וחידון על תקליטים ותמונה של ראש הממשלה ושירון עם שירים שלא נס ליחם, ומעניין גם מה יש ב"ישראל היום". אפשר להתיז ספריי קצף על ניצולי שואה או לדפוק להם פטיש פלסטיק על הראש, ואפשר גם עם סודנים (אבל הם לא משתתפים בחגיגה, אז אפשר גם עם הפטיש הרגיל). אפשר ביום העצמאות לנפנף על מנגלים בגן לוינסקי או בגן שעשועים, ולאכול בשר שהשבית שני לולים ורפת אחת, ולקנח בקוקה-קולה אפס. אפשר לשמוח ולרקוד בלי להתנצל ובלי לתת פיצויים, כי הנה סוף-סוף יש לנו מדינה ואנחנו הורסים אותה פייפן בשירים וריקודים, אבל בינתיים שורדים אה?
בחגים אחרים יש גם דוק של עצבות כשחושבים על כל גזירות השמד שהטיל עלינו עמלק. ביום העצמאות, לעומת זאת, אנחנו מגיעים נקיים מדאגות אחרי שחיסלנו דקה לפני את מלאי העצב והאבל הלאומי ביום הזיכרון, ושבוע לפני-כן ביום השואה. בין בכי לצחוק ובין צום לשובע מוגזם אנחנו סובבים במעגל תחת שמי ים התיכון. עם מוזר, הצברים, עם מוזר אבל סימפטי לפרקים. השגנו לא מעט ועוד יש לנו לאן לשאוף. חג שמח, מדינה יקרה, תזכי למצוות.         

בואי נעשה לנו חג/ יגאל בשן

בואי נעשה לנו חג
כמו לפני שנה
ומה שטוב בשבילנו
טוב בשביל המדינה
אז בואי נעשה לנו חג
כמו לפני שנה
ומה שטוב בשבילנו
טוב בשביל המדינה

התחיל לרדת ערב, עלו אורות של חג
חשבתי לא תבואי, הייתי כבר מודאג
שבתי ושמעתי קולות מן הרחוב
פתאום היית בדלת, פתאום היה לי טוב
רבצנו לנו ככה, בלי להדליק אורות
עם מוזיקה בחדר, היה גם מה לשתות
העיר יצאה העירה, אבל אנחנו לא
נדמה לי ששכחתי את העולם כולו

אז בואי נעשה לנו חג...

בתוך הטלוויזיה היו המון טקסים
וביניהם גיליתי שיש לך עור מקסים
אי שם הניפו דגל, אי שם תותח ירה
ובדיוק שבאנו תקעו בחצוצרה
וככה כל הלילה, וכל היום הבא
את ואני ביחד, היינו מסיבה
זוכרת איך צחקנו, שכחתי כבר ממה
הלא מאז חלפה, ממש שנה תמימה

אז בואי נעשה לנו חג...

עכשיו אני יושב לי, כותב פה את השיר
ולא יודע איפה, בלעה אותך העיר
המון עבר עלייך, המון עבר עלי
שנה תמימה חלפה לה, מה דעתך אולי

שבואי נעשה לנו חג...
תראו מה זה

יש לנו מדינה ושמה בישראל: ישראל. יובל שטרן ומתן מלמן מתרגלים לרעיון הציוני.


דיבור בצד


א': מתי נגמר יום הזיכרון?
ב': עוד מעט.
א': עדיין מדברים על הנופלים.
ב': כן, עוד שניה מתחיל זיקוקים.
א': יו, איך אני אוהב זיקוקים.
ב': עוד מעט המשואות.
א': הכי אני אוהב את הזיקוקים של גנדלף.
ב': אה?
א': תכלס, חבל שנגמר יום הזיכרון. היו שירים יפים ברדיו.
ב': גם יום העצמאות כיף. יש הופעות ו... על האש.
א': לא כיף מספיק.
ב': יש גם את פרס ישראל וחידון התנ"ך.
א': גפן במובן של גרופן או גפן במובן של גראבן?
ב': מה?
א': גפן! גפן!
ב': אה?
א': לא משנה... מתי החידון?
ב': מחר.
א': למה לא עכשיו מה שבטח יבוא כבר מחר?
ב': זה הפורמט.
א': אני לא מבין מה קורה כאן לכל הרוחות! איפה הזיקוקים?
ב': אחרי הדגלנים.
א': עוד פעם? מה... מה הם עושים עם הדגלים בכלל?
ב': את אותם הדברים, אבל לאט.
שירה בציבור           


היום במקום "שירה בציבור" נשדר את האופרה "לה מרמור" מאת פרלש.

-         - לא!!!!!!!!!!!!!!

טוב, בסדר. אם כך, נמשיך בתוכניתנו. והפעם בתוכניתנו: חבורת לול.

-         - יש! שקט בבית!!!!!!!!!

אבן גבירול, תל אביב, 1969.

כוסית קפה טורקי נוחתת במפתיע על השולחן הקטן. אריק איינשטיין מרים את ראשו ורואה את צבי שיסל בגופיה ובמכנסיים קצרים, בלתי מגולח עם שיערות כמו איזה ביטניק. מימינו עומד אורי זוהר, פרא אדם בדיוק כמוהו, נובח על בועז דוידזון, שמחבק את אשתו ברוריה ומעשן מריחואנה. שלום חנוך מגיע עם הגיטרה. מתיישבים, מנגנים ומקשיבים רוב קשב. מצטרפים עם ביטלס בקולות. מעבירים צינגלה. זורקים רעיון, משחקים איתו קצת. אלונה איינשטיין מצלמת. פריים: אריק ושלום שרים בעיניים חצי עצומות, שיסל משקיף. חבורה? שיהיה חבורה. חבורת 'לול'. מה עושה חבורת לול? מה שבא. עכשיו כבר מאוחר, שלוש בצהריים, הגיע עת לישון. לאריק יש הופעה בערב. לילה טוב.

"אני אוהב לישון, להיות תמיד בתוך חלום. אני אוהב לישון וכך עובר לי כל היום." מי לעזאזל החנטריש ששר שהוא אוהב לישון בזמן שהתותחים רועמים והבוקר בא לעבודה? חבורת ביטניקים מגודלי שיער ויחפים, היפים בהתהוות ששמים פס על הלהקות הצבאיות עם פרודיה על "מתוק מתוק" וגיטרות חשמליות-בס-תופים. רוצים להיות חיילים/ להרים דגל/ ליישר קו? לא תודה, רוצים לישון. לחלום ולהתמסטל. סקס, סמים ורוקנרול? בטונות, למרות שאריק איינשטיין דווקא מסתייג: "יש הרבה סופרלטיבים על החבורה הזו. בסך-הכל היינו כמה אנשים, כל אחד מוכשר בשטח שלו, שאמרו 'בואו נעבוד ביחד'". גם זה נכון. חבורת לול לא ידעה שתהפוך ל'לול' בזמן אמת, בוודאי לא כנחשבו עוד לאינדי; בוודאי לא כשרק מעטים קנו את התקליטים, הלכו להופעות או לסרט "שבלול"; ובוודאי לא לפני שנוסדה חברת ההפקות 'הגר'.

                          שלום וליהי, אורי ואריק, בועז וברוריה. חבורת לול.
     
צבי שיסל אולי נחשב לשחקן ואולי למפיק, אבל בעיקר הסתובב בחוגים הנכונים וידע להתחבר למושכים בחוטים: אורי זוהר, אריק איינשטיין ובועז דוידזון. ברנז'ה שכזאת. בועז חזר מלימודי קולנוע בלונדון, חלם לעשות סרט. מאיפה משיגים מימון במדינה הזאת? גם זו שאלה. אריק גם הוא לא רצה להיות תלוי בחברות תקליטים. עצמאי בשטח, לא צריך טובות. שיסל ודוידזון, כטוב ליבם עליהם באופטימיות, פנו למעצב הגרפי דוד טרטקובר והציעו לו להיות שותף במשרד הפקות חדש, בו יהיה לו סטודיו וגם יהיה סטודיו לצילום לאלונה איינשטיין, אשתו הצלמת של אריק. הרעיון קרם עור וגידים וחברת ההפקות "הגר" נוסדה בקול תרועה כלשהי, אבן דרך בחלום של דוידזון על סרט באורך מלא. מאז ועד שהתברגנו, התאספו החברים אצל אביגדור, המציל מחוף שרתון, הוא חוף מציצים. המקום, קטן ומוזנח, הספיק לחבר'ה ליצור את שעל ליבם. הם סיידו ושיפצו ועשו את המקום משהו דליקטס. מעליהם היתה ממוקמת מסעדה, "כתר המזרח", בבעלות האחים אברם וניסים. הם היו עולים לאכול חומוס ושווארמה ואברם היה יורד אליהם עם כוס קפה בוץ. קפה עם הל לאריק, כרגיל. "נו, איך מתקדמים?" "חושבים." ובינתיים עישנו חשיש וסיפרו צ'יזבטים משודרגים.

מפה לשם התאספו חברים: אורי זוהר; צבי שיסל; בועז דוידזון ואשתו ברוריה; אריק איינשטיין ואשתו אלונה; ג'וזי כץ ושמוליק קראוס, פליטי החלונות הגבוהים; פופיק ארנון; השחקנית יהודית סולה; שלום חנוך ואשתו ליהי. את שלום חנוך הכיר אריק איינשטיין באמצעות השחקן יוסי פולק, שהכיר ביניהם במועדון החלונות הגבוהים ב-1967, בזמן הופעה של הלהקה. מאז שלום כתב והלחין לאריק את התקליט "הגר" ואת "מזל גדי". לאריק יש תכונה מיוחדת, חוש שישי שמאפשר לו להתביית על כוכבים נולדים. כזה היה שלום וכזה היה גם יהונתן גפן, משוחרר טרי שבלט בכתיבת פזמונים. אריק הכיר אותו עוד מנעוריו – שלום שלום – והזמין אותו לכתוב פזמונים לתקליטיו. יענקלה רוטבליט אותו דבר. התקליטים של אריק והסרט "שבלול" של דוידזון היו המנועים העיקריים סביב פעילותם של החבר'ה, שנעו כאיש אחד סביב המטרות האלה. אין מה להגיד, הצליח להם.





כשאת בוכה את לא יפה, כתב יהונתן גפן. איך כתב? לפי מה שהוא אומר, תחת לחץ פיזי מתון מצד אורי זוהר, שהיה אוהב לצעוק ולהשפיל אותו, בזמן ששעט עליו במלוא גופו, רודן שחצן שכזה. את "אחינועם" כתב גפן בפקודה מהבוס אורי זוהר, יום אחרי שנולדה בתו אחינועם. "יש לך חצי שעה לכתוב על הבת שלי אחינועם," נהם אורי זוהר אליבא דגפן בספר "חומר טוב", וגפן כתב על התינוקת: "היא לא יודעת כלום". מרבית המוזכרים בספר מתכחשים לדברים ולהוויה, אבל הרוח החיה שעולה מהתיאורים היא של חבורה בהמית, מסוממת ושוביניסטית בהנהגתו הבלתי מעורערת של זוהר. לשלום דווקא התייחס בכבוד, בגלל המוזיקה, ולאריק... טוב, זה ברור. אורי ואריק היו חברים טובים, מהימים שאורי ביים את אריק בלהקת הנח"ל ואחר-כך ב'בצל ירוק'. הם שיתפו פעולה גם בחמאם של חיים חפר ודן בן-אמוץ, שם הציגו את המחזמר "תל אביב הקטנה" ו"משלי ערב" בתחפושת של ערבים, ואריק המשיך לשחק בסרטים וב'הבימה' ב"אירמה לה דוס", ואחרי תקליטונים ואחרי החלונות הגבוהים (שם שאורי זוהר נתן ללהקה), חזר לשתף איתו פעולה הודות לבועז דוידזון ולפרויקטים המשותפים והמאולתרים. עם החומרים מהתקליטים יצרו קליפים, לא מושקעים במיוחד, לרוב אריק שר. "כשאת בוכה" היה הקליפ הישראלי הראשון (יהודית סולה בתפקיד הראשי), ומאז המשיכו בעשייה וצירפו גם מערכונים. פורמט הלהקות הצבאיות של שיר-מערכון נמשך גם אחרי הלהקה, עם לול וכוורת ועם הגשש החיוור, שם היה אורי זוהר שותף עסקי עם פשנל. את כל הפילם שחרר דוידזון לטלוויזיה הישראלית בארבע תוכנית של "לול". הראשונה שבהן עלתה ב-17/7/70, נושאת באמתחתה חומרים מהתקליט "פוזי".

פוזי, שם החיבה שהדביק אריק לאשתו אלונה. על העטיפה מופיעה גם בתם, שירי, בעיצוב של טרטקובר. מהתקליט הזה, בין כל האומצה-אומצה של הלהקות הצבאיות בלט במצעד הפזמונים השיר "פראג", בין האמצע לסוף, חתרני במילים, בלחן, בעיבוד ובהגשה. התקליט הזה הביא לפסקול הישראלי משהו אחר שלא היה שם קודם, סאונד של רוק בועט, ביטלסי במובהק. מישה סגל הלחין חמישה שירים ועיבד את התקליט, אבל לא קיבל על כך תשלום. כשביקש תמורה לעמל, נותק איתו הקשר. איך ייתכן שיפר את הברית הסוציאליסטית שבנינו כאן בצריף? רעמו בינם לבינם והמשיכו לעשות את היפה בעיני אורי, שהוסיף לשאול: "אני יפה?" גם כשחזר מהים מלא ג'יפה אל הצריף של אביגדור. בתקליט "פוזי" השתתפו גם הנגנים אהרלה קמינסקי ושמוליק ארוך, שניגנו עם אריק גם בחלונות הגבוהים. בתקליט הזה סגרו מעגל בשיר "היה היה", שיר קינה לפסנתרן הלהקה המנוח, זיגי סקרבניק.

מעבר לנגנים האלה עבד אריק גם עם מיקי גבריאלוב, חיים רומנו ועמי טרייביטש - הצ'רצ'ילים – שאתגרו את אריק, ואיתו את הסאונד הישראלי של המיינסטרים. בערבים היה צבי שיסל נוהג בקדילק שנצבעה בכתום, מסיע את אריק להופעות שארגן עבורו, ואריק היה מבקש לפתוח גלי-צה"ל בזמן ששיסל חופר שגילו כוכב שיש עליו חיים או משהו כזה. באחד הלילות הגיעו לרחוב המסגר. חיים סבן מלהקת "האריות" סיפר לו על להקת קצב מצוינת שכדאי לו לשמוע. אריק ושיסל הגיעו למועדון "המסכה", ונרעשו מעוצמת הסאונד. אבל בין כל העשן, הדיסטורשן והשיער הארוך על העיניים, גילה אריק גם ניצוץ חדש. לכבודו, מיתנו הצ'רצ'ילים את סגנונם מ'לד זפלין' סטייל ל'ביטלס' סטייל, ואריק עבר לרוקנרול. מפוזי המשיכו לתקליטים "שבלול" ו"פלסטלינה", בעבודה לצד שלום חנוך כמלחין. שיתוף פעולה הדוק עד כדי כך ששלום גם הופיע על העטיפה לצד אריק.


השיר פראג סיפר על פלישת הסובייטים לצ'כוסלובקיה, ותפס את ישראל לא מוכנה. שרים על צרות של אחרים בזמן שאצלנו ברוח השם יש מלחמת התשה? לא בא בחשבון. אריק הופיע עם השיר בפסטיבל הזמר והפזמון והגיע למקום השביעי, שהשאיר בפיו טעם חמוץ מהופעות, פסטיבלים ופרסים למיניהם. אין ספק שהעם צריך לעבוד עוד על טעמו המוזיקלי, מה זה כל ה'על כפיו יביא' הזה? כך רגשו הלולים שעה שהקימו עצרת הזדהות עם העם הצ'כי. הם התאספו בחוף מציצים, ואריק שר את 'פראג'. העם נקעה נפשו מהצ'כים האלה, והיו שהתמרדו, אבל אלפים הגיעו לחוף להשתתף בעצרת וחבורת הביטניקים הוכיחה שישראל יכולה לא רק להתעסק בפופיק של עצמה, אלא גם בפופיק ארנון. אורי זוהר גם ארגן את החבר'ה, יחד עם עוד חברים מהבוהמה, לשיר בסגנון לנון, "תנו צ'אנס לשלום", לא חוכמה גדולה כשזה מגיע בתקופה של הערצת גנרלים, גם מצד אורי זוהר.

אבל אורי זוהר המשיך להסתובב כפוליטיקאי מחוג לחוג, מהאליטה לחוף הים. הוא ואריק היו בני בית שם, בסוכת המציל של אביגדור, במקום שרק מעטים הורשו להיכנס אליו בלי להשיל את סנדליהם מעל רגליהם. קודש הקודשים היה המקום ההוא, וגם אביגדור נהנה מהקרבה לבוהמה. בתמורה נתן להם להציץ דרך חור בקיר, כשזה שכב עם זאת וזאת שכבה עם זה וכולם שכבו עם כולם. מעמד האישה לא היה חזק אז. תהיי יפה ותשתקי, היה המוטו. יהודית סולה וברוריה דוידזון השתתפו בתוכניות 'לול' בתפקיד היפות, וג'וזי (כרקדנית מקצועית) נעה כרקדנית היפית בקלוז-אפים מרשימים. מצד אורי זוהר הזלזול השוביניסטי בא לידי ביטוי כבר בסרט "חור בלבנה" מ-64', זה שלא מנע ממנו להטריד מינית נערות חסודות במיני, וגם את חברתו של יהונתן גפן, דינה (לה, ע"פ גפן, אמר זוהר 'יבוא לך' ואולי גם מימש את תאוותו). ההווי הזחוח הזה של סקס, סמים ורוקנרול, שינה עד הצהריים והטרדות על ימין ועל שמאל זכו אולי לתמיכה מצד יהונתן גפן, אבל שיסל, אורי ואריק בוודאי לא יסכימו איתו. אריק הוסיף ואמר לעלי מוהר ז"ל בספר "זו אותה האהבה": כל הסיפורים על 'לול' ו'מציצים' ועל הצריף של אביגדור אלה ממש שטויות שהיו לי לזרא. כשזה במינון הנכון זה בסדר, אבל כשמסביב לזה מספרים כל מיני סיפורים זה נהיה אגדות האחים גרים. ממש אלף לילה ולילה. כל אחד תורם את חלקו ומעבירים את זה מדור לדור. זה ממה פתטי. אין לי אפילו חשק להגיד גם את זה, ובכלל להתייחס לזה."

                                   "מי זה, שיסל?"
 
אריק איינשטיין אולי לא אוהב להתייחס לשמועות על ההווי הזחוח של החבר'ה מתחילת שנות השבעים, וגפן אולי גם הוא הוציא יותר מידי אגרסיות צהובות מתוך תסכול, אבל ההווי הזה זכה לסרט שלם שסיפר את סיפורם. 'מציצים' תיאר את החבר'ה האלה כאסופת בטלנים שמסרבים להתבגר ולהתברגן, לקחת אחריות על המשפחות שלהם ופוגעים בסביבתם, ובקיצור: "לא עשיתי שום דבר." – "זוהי הצרה, שלא עשית שום דבר, לא עושה ולעולם לא תעשה." היו כאלה שבאמת לקחו את חבורת 'לול' כאחד לאחד כמו הדמויות בסרט, אבל בסופו של דבר זה רק סרט, כזה שאריק בעצמו אפילו לא זוכר את ימי הצילום שלו, את המשחק ואת העמדות המצלמה - "הכל היה טבעי," אמר. כל-כך טבעי עד שסימה אליהו, אשתו השניה והטריה, שיחקה את אשתו בסרט.  אבל בסרט, בעוד שאריק התחנן על ליבה של אשתו, אורי זוהר תפקד כמזרקה אנושית. כך היה גם בסרט הגנוז "פרח במנוע". המפיק איציק קול לקח אותו הצידה ואמר לו: "אורי, הגישה שלך אל האישה היא תמיד באגרסיביות, בלי רוך, בלי אהבה." אורי הסכים: "אני לא יודע אחרת." מבט מפוכח יותר על עצמו סיפק אורי זוהר בסרטיו הבאים: "עיניים גדולות" ו"פרח במנוע".

אורי זוהר אמנם התנהג לא פעם באגרסיביות, אבל היה קולנוען מוכשר ופרפורמר בעל כריזמה אדירה. עם האנרגיות האלה נכנס ליצירות חדשות. הוא ואשתו השחקנית אליה היו נפגשים בבית של האיינשטיינים ומעלים רעיונות, לא לפני שהיו נפגשים גם בבית של הדוידזונים, בחוף מציצים וכמובן, בצריף של אביגדור. בזריקות רעיונות כאלו נוצרו גם תוכנית הטלוויזיה השניה והשלישית של לול, שכללו שירים מהתקליטים של אריק, והתוכנית הרביעית שכללה שירים נוסטלגיים ועצובים לצד מערכונים מקוריים של אורי ואריק, כמו "חידון התנ"ך" (אקטואלי ליום העצמאות), "העולים החדשים" ו"לה-מרמור". מעבר לזה היו גם מערכונים קצרים ומופרעים שהומצאו כנראה אחרי צינגלה אחת או שתיים, וכמוהם גם הרצועה "שונות" מהתקליט "שבלול". ברצועה הזו אריק מחקה את גולדה מאיר ("אני מזו-זעת"); את שמשון בר-נוי מהשיר "יש לי כנרת" בקריאה "חדווה, רינה וגיל" (דקה 4). חוץ מזה יש גם הזיה של המערכון של אפרים קישון, "בית ההסתדרות", בשאלה של שמואל רודנסקי: "פוקס, לכל הרוחות, פוקס! תביט, הבניין עומד או לא?" ובתשובה של שמוליק סגל: "אני לא רואה ואני לא אגש לחלון, אני לא יודע"; ושלום חנוך שר את 'טיטינה' ומסכם: "החיים נראים יפים כמו מחזה, אז מה אני צריך יותר מזה?" באמת מה?


שבלול היה הכינוי ששלום חנוך נתן לאריק איינשטיין. על שום מה ולמה? על כך שהוא מסתגר כשבלול, מדבר שעות על ספורט ומוזיקה אבל על רגשות: גורנישט. קצר רואי, אוהב להיות בבית, ובכל זאת המלך של החבר'ה. שלום והשבלול עשו דברים יפים, אבל בסוף שנת 70', אחרי 'פלסטלינה', טס שלום לאנגליה לחפש את מזלו ואריק נותר בדד, מחפש את דרכו שלו. במר גורלו כתב את השיר "ברלה צא" למנגינה של 'שבלול', ופנה לרוב האקסלי מהצ'רצ'ילים. צריך לעשות עם זה משהו. השיר נכנס לתקליט הילדים שעשה עם רוב, ובו גם היה שיר שהלחין חבר אחר מההרכב, מיקי גבריאלוב. אריק ראה כי טוב ופנה למיקי הצעיר, בסך-הכל בן 21, וביקש ממנו לעבוד איתו על תקליט חדש. מיקי נבהל מגודל המעמד, אבל התעשת אחרי שאריק הרגיע אותו. 'אני אכתוב, אתה תכתוב, ביחד ניצור משהו חדש', אמר לו. אריק כתב מילים לשלושה שירים ואת היתר כתב יענקלה רוטבליט, ומיקי גבריאלוב הלחין ועיבד את כולם. יצירת מופת זו, "בדשא אצל אביגדור" (ע"ש הצריף ההוא ליד חוף מציצים), סימנה את הדרך החדשה של אריק איינשטיין והשתחררותו מחבורת 'לול'. 

כשגם הצ'רצ'ילים נסעו לחו"ל, ליקט אריק איינשטיין חומרים חדשים וקאברים שונים בתקליט "יסמין", שנקרא ע"ש בתו השניה. מאז פנה לשירי ארץ ישראל הישנה והטובה, לעבודה עם קלפטר ורכטר ולשירים בוגרים יותר. אורי זוהר חזר בתשובה והפך לרב מוערך בישראל, מקורב לתנועת ש"ס. הבנים שלו והבנות של אריק התחתנו וביחד הקימו משפחה חרדית עם מלא תינוקות של בית רבן. אורי זוהר מתנער עד היום מעברו, על הטוב והרע שבו. שלום חנוך ממשיך ליצור בכישרון רב כמו אז, ומופיע בלי סוף. צבי שיסל ובועז דוידזון עשו כמה סרטים וסדרות כאלה ואחרות, שיסל בעיקר בכבלים ודוידזון בלוס-אנג'לס. עם חבורת 'לול' עבדו במהלך התוכניות והתקליטים גם תיקי דיין, שמוליק קראוס ז"ל, דורי בן-זאב, דני ליטני, אושיק לוי, זאב רווח, ועוד רבים וטובים אחרים, רובם מופיעים לסצנה או שתיים. אף אחד לא ידע שהפרויקטים האלה (הכושלים לזמנו) יהפכו לסרטי פולחן ולאלבומי מופת. אף אחד לא שיער שהג'אמים הספונטניים והדאחקות על צינגלה יהפכו את החבר'ה ההיפים האלה למה שמכונה כיום "חבורת לול". אבל בין עשייה לעשייה הם הפכו לחלק מרכזי מהתרבות הישראלית, שלמעשה עוצבה על-ידם, בדרכם. כבר לא עושים היום דברים כאלה. מה שהיה היה, ומה נזכור מכל זה? את הרע והטוב בבת-אחת. בעיקר את הטוב והמיטיב.


היכן התרבות

ביום העצמאות, אם ירצה הרמטכ"ל, יטוס מטס בשמיים בשובל של כחול ולבן. נזקוף את גבנו הלאומי ונשיר את שירת התקווה, בעודנו נזכרים בפרויקט הלביא. ובימים אלה מה טבעי יותר מלהאזין ל"פרויקט הלביא – 16 ביצועים חדשים לשיריו של אריק לביא" בהפקת אסף קפלן מ"קול הקמפוס", תחנת הרדיו מהחוג לתקשורת של המכללה למינהל. "קול הקמפוס" יודע להעריך את האינדי המקומי וגם את היוצרים הוותיקים, כמו שאפשר היה להיווכח בפרויקט הקודם משירי סשה ארגוב. על-כן התקבצו להם 16 אמנים אלטרנטיביים מקומיים לבצע גרסאות כיסוי בעיבודים חדשים לשיריו של אריק לביא ז"ל.

                                   עטיפת האלבום.
מי ומי במבצעים? תעני אסתר, יהוא ירון, אבי עדאקי, אלון לוטרינגר ועוזי רמירז, סגול 59, מאיה פסטרנק, קילר הלוהטת, ועוד. ראויים לציון לשבח אלון ועוזי, תעני אסתר, מאיה פסטרנק, סער ליבן וקובי יהב. חלק מהביצועים החדשים מעוררים בעיקר געגוע למקור, ובעיקר לאריק לביא, הזמר-שחקן השנסונייר, שלצד יוסי בנאי הביא את ז'ק ברל וברסאנס עם הג'אז והפאנק לקדמת הבמה הישראלית. ועם כל זאת, רוב רובו של האלבום החדש בהפקת "קול הקמפוס" מומלץ להאזנה ומאפשר היכרות מחודשת עם אריק לביא והיכרות מרגשת עם המבצעים, הנגנים והמעבדים מהסצנה האלטרנטיבית בארץ.
כאן ניתן להאזין לתוכנית מיוחדת של "קול הקמפוס" ובהשמעה של כל האלבום, ולהשלמת החוויה הנה גם עמוד הפרויקט עם מילות השירים והכוונות שמאחורי הביצועים.
                
אתנחתא מוזיקלית


תאוריית הקשר

אריק איינשטיין הוא כנראה הזמר הכי ישראלי שיש, אפילו יותר משלמה ארצי. כשאומרים ארץ ישראל מתכוונים אליו. כששרים אברהם חלפי, חושבים עליו. כשמנגנים שלום חנוך, שרים אותו... אז למה הוא שר בלועזית? מה הוא, אסף אבידן? לא, אריק איינשטיין היה ונותר סמל הישראליות והשירה העברית. חסיד מושבע של תוצרת הארץ. אבל פעם הוא גם שר באנגלית. הנה דוגמא:


אל תוותרי עלי, שר אז בתקליט "שבלול". למה ומדוע הפך השיר ל"פעם אחר פעם"? בשנת 70', בהשפעת הצ'רצ'ילים שניגנו בתקליט, הקליט אריק את הסינגל בגרסה האנגלית על הפלייבק. כך קרה גם לשיר "אבשלום". הלחן של שלום חנוך נשמר כמובן, וכך גם בגרסתו של שמוליק קראוס לנעימה, בשירו "יום אחד".


גרסאות נוספות באנגלית לשירים השבלוליים הקליט אריק בשירים Oh Me (טוב לי), I Shout (אני שר) ו- I Ride Alone (קח לך אישה ובנה לה בית). גם הצ'רצ'ילים הקליטו גרסאות משלהם לשירים "אחינועם", שהרי את השיר הלחין רוב האקסלי מהלהקה (Where you're gone) וגם את "למה לי לקחת ללב" (Danielle Sanders walks through the park).
ב-1972 הקליט אריק איינשטיין את התקליט "יסמין", נטול שלום חנוך/ מיקי גבריאלוב/ הצ'רצ'לים (כולם היו באנגליה באותו זמן, למרות ששלום מדבר אנגלית כמו שבקיבוץ). אריק לא אמר נואש וליקט שירים מכותבים שונים וגם הקליט כמה קאברים לשירים באנגלית, ביניהם לשיר של אלטון ג'ון שיצא שנתיים לפני. את הקאוורים הוסיף לתקליטו הבא, "יסמין", שהיה מאולתר ולא מגובש, ועדיין - אריק.


שיר נוסף מהאלבום הזה היה להיטו של טים הרדין, "סיבה להאמין". את טים הרדין פגש אריק כמה חודשים לפני, בינואר 72', בעת שהופיע בתל-אביב. אריק ושם-טוב לוי צפו בו והחליטו להכניס את השיר לתקליט החדש (שם-טוב הלחין שני שירים לתקליט: 'שיר של אחרי מלחמה' ו'דון קישוט'). אריק חבר אל טים וליווה אותו בביקור, וגם הזמין אותו לחמם אותו לפני הופעה בנהריה. טים הסכים, ועלה לנהריה, עלה לבמה וכיוון את הגיטרה, ע"פ השמועות, כ-40 דקות, עד שהקהל אמר נואש.


גרסת כיסוי מאותו תקליט היתה לשירם של האיידולים של אריק באותה תקופה, להקת חיפושיות הקצב. אריק ביצע את השיר "כאן, שם ובכל מקום" במבטאו הלבנטיני-משהו, והוסיף למורשת הביטלס את תרומתו הצנועה. אגב, אריק מאזין היום בדבקות לתוכנית הרדיו ב-88fm, "כאן, שם ובכל מקום". כן, הביטלס השפיעו על אריק לא מעט בשיריו המקוריים וגם בגרסאות עבריות שביצע לשיריהם (אבל על כך בפעם אחרת בפינה זו).




אפרופו ביטלס, הראשון שבאמת הכיר לאריק את הלהקה היה שמוליק קראוס עם להקת החלונות הגבוהים. אז, בשיא ההצלחה של הלהקה, טס איתה אריק לצרפת ולאיטליה והקליט גרסאות אנגליות באנגליה (Maybe Someday ו-Your Eyes). כמו-כן הקליט אריק איינשטיין סולו בצרפתית בשם הלהקה, לשיר "חייל של שוקולד".


שיר נוסף של הלהקה שבוצע בצרפתית היה "אל אל ישראל" בלחן של "יחזקאל", באופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים. הלהקה ביצעה גם את השיר בגרסה באנגלית וגם גרסה לשיר "הבובה זהבה", Anybody Needs  A Lover, אבל שני השירים האלה הם בעיקר סולו ג'וזי, כך שאריק פחות דומיננטי.


אבל עם כל ההשפעה המערבית, אריק היה תמיד ישראלי והבין את זה לפני כולם. וכה אמר לקוטנר בסדרה 'סוף עונת התפוזים': "לשיר בשפה זרה זה חרטא... כשאתה בבית עם האווירה שלך, עם התרבות, עם הריחות ואנשים אוהבים את זה... זהו, זה העניין. זה הלב של העניין. ככה שכל השאלות האלה (למה לא הצליח בחו"ל), תעזוב, מה אנחנו זמרים באנגלית?"


"לא נסעתי לחוץ לארץ מ-79'," אמר לעלי מוהר. "תשמע, אם אני רוצה לראות מקומות, אני עולה לגליל. גם את זה אני עושה פחות." אריק איינשטיין, ישראלי במהותו, התגעגע לירקון ולמרפסת בתל-אביב עוד כשישב בסן-פרנסיסקו על המים, בשיר שכתב לתקליט מ-1980, בלחן של שלום חנוך, שניסה גם הוא את מזלו בחו"ל, בזמן ששניהם הבינו שעתידם בישראל, והסתערו על שנות השמונים בדרכם.

פתאום אני רוצה הביתה, חזרה אל הביצה/
לשבת בכסית ולצחוק עם משה ועם חצקל/
תן לי חתיכת תבור, תן לי חתיכת כנרת/
אני אוהב להתאהב בארץ ישראל קטנה

אריק איינשטיין, כמו התרבות הישראלית במיינסטרים, עבר מהשפעה צרפתית להשפעה אנגלית ואמריקאית. אבל למרות הקאוורים, לב ליבה של יצירתו נותר עברי לתפארת מדינת ישראל. אחרי הרפתקאות הרוק של שנות השבעים, הקליט איינשטיין את התקליט "ארץ ישראל הישנה והטובה". מאז המשיך פה ושם בסגנון רוקיסטי, אבל נגלה גם צד חדש – אריק הנוסטלגי, של פעם. אריק של פלמ"ח, פינג'אן, קפה שחור וכוכבים, אנגלים מחתרת וילקוט הכזבים. אריק של קולנוע "עדן", אדי קנטור, משהו מצחיק עם חיילים רומאים. אריק - לא לביא, לא סיני - אריק איינשטיין, שהוא סמל הישראליות וסמל המוזיקה העברית בישראל.

 
אומרים שהיה פה שמח

שיעור היסטוריה בחסות פוגי: גידי גוב מספר לדני סנדרסון איך הכל התחיל (בהומור סנדרסוני וודי-אלני, שנמשך עם אסי וגורי מאוחר יותר, במיוחד במערכון החייזרים. דני נותר איידול של גורי גם היום). אבל לעניינינו: מחתרות. 

כיבוי אורות

בשבוע שעבר חגגנו יומולדת לדיבוק והיום יומולדת 65 למדינה. עד 120. הבה נצא לחגוג את יום הולדתה של הישות הציונית ונאחל לה רק טוב, ושלא תדע עוד צער. אחרי זה נמשיך לרדת עליה או לרדת מהארץ, כל אחד ובחירותיו. אבל עם כל הציניות על הציונות, אל תקחו לי גם את יום העצמאות (אמרו את זה קודם לפני), כי ביום הזה אני הכי מבסוט: יש גבעת חלפון בכל הערוצים.
שבת שלום וחג שמח.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה