יום שישי, 18 בינואר 2013

זהו יום הבוחר

 

הייקו לשבת

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים
בין כפוף לתקנון
ועד גמר המלאי
                       
           עו"ד סימן-טוב, מומחה לדיני חוזים ומחזיר בתשובה.

מה העניין?
בעניין הבחירות לכנסת


ביום שלישי זה קורה: ישראל תממש את זכותה הדמוקרטית ותצביע לביבי. המוני בית ישראל ילכו לקלפיות (חוץ מאלה שלא ילכו לקלפיות) וישימו בקלפי את עיקר משנתם האידיאולוגית, או לפחות את הרע במיעוטו. מה לעשות, זה כבר לא מה שהיה פעם, וגם שיטת הבחירות לא מוצלחת במיוחד. טוב היה אילו היו מתמודדים שני גושים גדולים, כמו באמריקה. כך הפיצול לא היה משפיע על אף מפלגה, ואולי זה לטובה. גם הממסד עצמו מושחת מיסודו, וצדק חברתי אף פעם לא יהיה (ויודעות את זה כל המפלגות כולן). ובכל זאת, כדאי ורצוי להצביע, כדי לעשות את הקואליציה הבאה, אולי, קצת יותר נוחה למשתמש (או לפחות קצרת מועד). ולמי שעדיין לא יודע למי לתת את קולו, הנה מקבץ של המפלגות המרכזיות, ומשנתן הסדורה:


הליכוד-ביתנו

עיקרי המצע: לתת למירי רגב תפקיד של שרה; לבודד את ישראל כמה שאפשר; לאפשר לראש הממשלה להיות חזק, עד להצבעת אי-אמון הבאה.

קהל יעד: ליכודניקים "שרופים" שאבות-אבותיהם הצביעו מח"ל; חיילים בחופשה; צ'אק נוריס.

העבודה

עיקרי המצע: צדק חברתי; התעלמות מנושאי מדיניות, ביטחון וחינוך; צדק חברתי; בישום אגו בחיוכים קפואים; צדק חברתי.

קהל יעד: צעירים תומכי שלי (אחרי משכורת חודשית); זוגות שמחפשים דירה במרכז; מאוכזבי שטייניץ; אנשים שעדיין כל-כך, כאילו, סו אוגוסט 2011.

יש עתיד

עיקרי המצע: תפקיד אטרקטיבי ליאיר לפיד: שר חינוך/ תרבות/ משפטים/ אחר; פיזור חיוכים לנתניהו עם הקפה של הבוקר; דאגה למעמד הביניים במשפחות לפיד ופירון; שיוויון בנטל בין לפיד לפירון; לבוא לשנות את הסטטוס במסיבות הקוקטייל.

קהל יעד: נשים גרושות; רמי קליינשטיין; עינת שרוף; אנשים מהקונצנזוס, כל קונצנזוס.

התנועה

עיקרי המצע: החייאת 'קדימה' בשם אחר; ניסיון נואש להיבחר; ניסיון להיבחר ולהקים קואליציה; ניסיון לא להיבחר אבל להצטרף לקואליציה; ניסיון לא להיבחר אבל להישאר בקואליציה; הסדר מדיני.

קהל יעד: מאוכזבי מופז; אנשים שרוצים לתת צ'אנס נוסף לשלום; אנשים שרוצים לתת צ'אנס נוסף לציפי לבני; שמעון פרס.

הבית היהודי

עיקרי המצע: מציאת עוד מקומות שמתחילים באות E והמלצה לממשלה לבנות בהם; חיזוק החמאס; משיכת ביבי ימינה; התרת אורית סטרוק מהשבי בקמפיין אל עבר זרועותיו של השבוי פייגלין.

קהל יעד: חיילי גולני; מתנחלים; דתיים לאומיים; ימנים שחושבים שביבי שמאלני; תושבי
רעננה שעלו מצרפת בגלל אנטישמיות.

ש"ס

עיקרי המצע: להמשיך לא לעבוד ולא לשרת, אבל לקבל דירות מוזלות; להמשיך לקבל קצבאות פר צאצא; שנאת אשכנזים; שנאת רוסים; שנאת חילוניים; שנאת שחורים מאפריקה. והכל בשם הקב"ה והמר"ן.

קהל יעד: בטלנים; גזענים; מעריצי המר"ן; אנשים שיראים את השם אבל לא את עשרת הדיברות.

מרצ

עיקרי המצע: המשך שימור זכויותיהם של קופי המעבדה; אישור נישואין להומואים ולסביות; שלום; צדק חברתי; המשך קיטורים על ביבי מספסלי האופוזיציה.

קהל יעד: סמולנים יפי נפש; טבעונים ממרכז ת"א; אנשים שאוהבים תיאטרון רחוב.

קדימה

עיקרי המצע: מו"מ מדיני; שימור קואליציה של יותר משתי דקות.

קהל יעד: משפחת מופז; אורי גבריאל.

כלכלה

עיקרי המצע: כלכלה.

קהל יעד: יוליה שמאלוב-ברקוביץ.

עם שלם

עיקרי המצע: גיוס חרדים לצבא; לימוד חרדים טריגונומטריה; הסתתרות מאחורי עציץ בכל פעם שאלי ישי עובר במשכן.

קהל יעד: היפסטרים; אנשים "לא פראיירים" שלא יצביעו ללבני וללפיד; נעימי הליכות שעושים פויקה ביער בזמן סיפור חסידי על רבי זלמן מהעיירה אנטבקה.

עוצמה לישראל

עיקרי המצע: מוות לערבים; מוות לשמאלנים; מוות לסודנים; רבין בוגד (אה, זה כבר לא אקטואלי).

קהל יעד: חברים של חגי עמיר (שלא שמעו ליגאל להצביע בנט); אוהדי בית"ר ירושלים (רק הקומץ, כמובן, רק הקומץ); תושבי חברון; נאמני היטלר-יוגנד.

כח להשפיע

עיקרי המצע: לחם בשקל; הנהגת סגנון אופנה חדש במשכן הכנסת; החלפת מירי רגב בשיא השטויות שאדם אומר בדקה.

קהל יעד: אמנון יצחק; הרב אמנון יצחק; כבוד הרב הגאון אמנון יצחק שליט"א; ערסים.

ארץ חדשה

עיקרי המצע: צילום באייפון של כל חברי הכנסת והשרים; חשיפת השיטה; מלחמה בטייקונים; מתן תקווה לרני בלייר להבין עד סוף הקדנציה מה המצע ומה התפקיד שלו.

קהל יעד: אנשים שמתנגדים בכל תוקף לשיטה אבל בכל זאת יצביעו למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה; רני בלייר, שינסה לשכנע גם את ארי פולמן.

חד"ש/ רע"ם/ תע"ל/ בל"ד/ דע"ם

עיקרי המצע: לייצג את הפלסטינים באינתיפאדה הבאה; להתעלם מערביי ישראל; לעשות כנאפה.

קהל יעד: ערבים, נו מה.

הפיראטים

עיקרי המצע: משהו על שינוי שיטת הבחירות; הורדות פיראטיות של סרטים; שוד ים.

קהל יעד: תוכים; קפטן הוק; סמי; אנשים שלא הספיק להם החומר של המפלגה הבאה.
  
עלה ירוק-הרשימה הליברלית


עיקרי המצע: אי הפללה בצריכת קנאביס; משהו על ליברליות; עישון.


קהל יעד: סטלנים; אנשים שבטוחים שהממשלה הבאה תהיה טובה לישראל, עד שמה שנשאר זה רק לגיטימציה לסמים קלים; סוחרי מריחואנה.


זוהי פחות או יותר הרשימה הסופית לכנסת ה-19. לכו להצביע. יש לפחות אחד שראוי להצביע עבורו.
 
עובדים עלינו/ הגשש החיוור


תראו מה זה

עובדים עלינו בפנים, כתב יוסי בנאי לגששים. ובן סלע ומתן מלמן משדרגים.

 
דיבור בצד 


א': למי אתה מצביע?
ב': לאף אחד.
א': למה?
ב': כולם מושחתים.
א': לא, אל תגיד כולם.
ב': כולם, כולם. לא ראית את הסרטונים של אלדד יניב? כולם מושחתים.
א': מה עם...
ב': מושחת.
א': לא, ה...
ב': גם מושחת.
א': גם?
ב': כולם.
א': יש בזה משהו. בבחירות שעברו הצבעתי וזה לא שינה כלום.
ב': נו, הנה. למה?
א': כי זה לא משנה. כולם מושחתים.
ב': נו, הנה.
א': אבל בבחירות האלה אני רוצה להאמין שיש תקווה, שיהיה אפשר להגיד שהפתק שלי שינה משהו.
ב': מה שינה?
א': הפתק, הקול שלי שאני אשים בקלפי. אולי זה יחליש את אלה שאני...
ב': לא, מה שינה?
א': מה שאני אצביע. למי שאני אתן את הקול שלי ביום שלישי...
ב': משינה?
א': למה לי פוליטיקה עכשיו?
ב': למה באמת?

שירה בציבור           

בין הבהובי הזרקורים המסנוורים והעשן המלאכותי נשמעו מתוך האפילה קולות קצובים של נערים ונערות משולהבים: מאשינה! מאשינה! מאשינה! ולא, זה לא הקהל המוזמן של דה ווייס, רק הקהל של הלהקה הישראלית המצליחה והמגוונת ביותר, אי-שם באמצע שנות השמונים.

"היו להם מכונות יריה?" שאל בגין בתמימות, בזמן שיובל בנאי התרוצץ במלחמה ממקום למקום, חשוף בחזית, נושם את ריח הנפלם על הבוקר. בין הפצצה להפצצה הכל התעמעם, נשמעו צלצולי פעמונים והוא נזכר בטירונות תותחנים, שם פגש חייל בשם שלומי ברכה. את ברכה פגש עוד לפני-כן, בקן הצופים בר"ג, אלא שאז היתה חצי פגישה ומבט אחד חטוף. בתותחנים גילו שניהם שהם אוהבים את אותה המוזיקה, וגם מצאו את עצמם מקליטים קאברים לועזיים וכותבים שירים באנגלית. שלומי ברכה כתב את החומרים, ואמר: "בוא'נה, יובל, אתה יכול להיות זמר", למרות שאז יובל עדיין לא היה משויף מספיק. יובל היה סקפטי, אבל ניסה. "אם פורטיס יכול לשיר," עודד אותו ברכה, "גם אתה יכול." הם צירפו אליהם גיטריסט, שלומי ניגן גם הוא בגיטרה ובן-הדוד אורי בנאי הגיע לתופף, והופיעו בהרכב הזה בחדר האוכל של הבסיס, למורת רוחו של הרס"ר, שלא אהב איך החייל יובל הופיע בלבוש צבאי לא תקני. ההופעה הופסקה, אבל הלהט נשאר. חבר רוסי תרגם להם את הכינוי "טבלת יאוש" כמכונת זמן, משינה ורמיה ברוסית. בריאיון ל"תופסים ראש" אמרו אחרת, אבל בכל זאת, ילדים לא אמורים להתמודד עם טבלאות ייאוש. בסוף הוורמיה הלכה והמשינה נשארה. שלושים שנה נשארה.

אבל לא כל ההתחלות קלות. הלהקה הצעירה התחילה להופיע אחרי הצבא בהרכבים שונים במועדון "פינגווין" ובקולנוע דן עם חומרים באנגלית ובהשפעות של סקא ופאנק ושל הגל החדש שהגיע מבריטניה הגדולה. באחת ההופעות היה מייקל בנסון, שהתלהב והצטרף ללהקה כבסיסט, והביא איתו את איגי דיין המתופף. אך עם כל הרצון הטוב, הדינאמיקה בין חברי הלהקה לא החזיקה מעמד יותר מידי, והלהקה פורקה בקול ענות חלושה. וכשהגוש מתפצל, כולם עושים פחות או יותר אותו דבר, רק במקום אחר. בנאי ודיין הקימו את הלהקה "שלום הציבור" וברכה ובנסון את "החזית העממית". אבל עם כל הכבוד ללהקות החדשות, זה לא היה זה וזה לא עבד. הנגנים עבדו עם אמנים אחרים, בהקלטות אחרות, ושלומי ברכה חזר אל אהבתו הישנה, ושייף גלשנים לפרנסתו. מאז ומתמיד נחשב ברכה לגולש בחסד, ואת מרבית ימי התיכון העביר בים, רק הוא והגלשן שלו. ואז, בתחבורה הציבורית בדרך אל הים, פגש יובל בנאי את ברכה ובנסון. זה השמיע לזה שירים שכתב, והקליק ניצת מחדש. המכונה הניעה את הגלגלים מחדש, וחזרו להקליט. כי לא בא לה, אופטיקאי מדופלם, רכבת לילה לקהיר. השיר הזה, האחרון, כבר היה מוכן, עד שהועבר לבן הדוד אהוד בנאי שהשאיר רק את שתי השורות הראשונות מהמקור, ואת השאר שינה. גם השיר הזה וגם אופטיקאי מדופלם זכו להצלחה בין לילה.


חברות התקליטים לא השתכנעו בהתחלה להחתים את היצור המוזר הזה. רק אחרי שבנסון לקחת את הטכנאי ראובן שפירא, שהפיק להם תקליט שדרים, החתימה אותם NMC על תקליט ראשון, מתוכו יצאו השירים האלה, וגם "בלדה לסוכן כפול", "עתיד מתוק", "כרים עבדול זמר", וגם "אנה", שכתבה אשתו של בנאי, אורלי זילברשץ. התקליט הזה היה סיפור הצלחה, ומכר בחצי שנה 50,000 עותקים, והמשיך להימכר עוד זמן רב. משינה הפכה ללהקה המפורסמת והאהודה בישראל, וזכתה בתואר "להקת השנה" של רשת ג'. ב-31/8/86, יום לפני החזרה לבית הספר, הגיעו יותר מ-50,000 (או יותר) בני תשחורת להופעה בפארק הירקון. העיתונים מדווחים על היסטריה ועל "בומים".

                             
ההצלחה המטאורית היתה פתאומית. "המעבר מהמועדונים לבמת הפארק היתה מטלטלת. חשבתי שאני בהזיה", נזכר ברכה. הם הפסיקו להופיע, והתרכזו בהקלטת האלבום השני. בנסון הביא ללהקה את אבנר חודורוב, שניגן על קלידים וסקסופון והצטרף כחבר בלהקה. השירים החדשים עירבו סגנונות שונים, היו פחות משעשעים ויותר מחאתיים, ושלומי ברכה כבר לא היה כותב השירים היחיד. אחרי חצי שנה של שתיקה, שחררה הלהקה את התקליט השני, ללא סינגלים מקדימים לרדיו. התקליט השני, משינה 2, לא זכה להצלחה כקודמו, בלשון המעטה. הוא נמכר ב-5,000 עותקים. הוא לא הושמע ברדיו בהתחלה. להופעת הבכורה בצוותא הגיעו 50 איש בלבד. משינה עברה מפארק הירקון להופעות בבתי ספר ובפארק שעשועים. גם חברת התקליטים ביטלה את החוזה איתם, ולתקליט השלישי הגיעו בחוסר כל.

למרות הקשיים, המשבר רק שידרג את הלהקה אמנותית. מנהלה, בועז בן ציון (ששודך ללהקה ע"י אביו של יובל, יוסי בנאי), החליט להשקיע באלבום השלישי מכספו הפרטי, וגם ראובן שפירא האמין בלהקה ופנה להפיק את התקליט. להיטי האלבום הבולטים היו "אהובתי", "ברחובות שלנו" ו"שלג צח", אבל גם כאן חוותה משינה כישלון מסחרי, למרות שזכתה בתואר להקת השנה בפעם השלישית ברציפות.

המפנה אירע ב-88', לאחר שפנו למלחין והמפיק המוזיקלי יעקב גלעד, בן בריתו של יהודה פוליקר, בבקשה שיעבוד איתם על מופע חדש. גלעד חשב שאפשר לקדם את המופע עם שיר חדש, ומשינה הציגו בפניו שלושה שירים. גלעד בחר את "בדרך אל הים", שיר אוטוביוגרפי שכתב ברכה על ימי הים שלו. מאחר שנשאר זמן הקלטות נוסף, הקליטו גם את שני השירים האחרים, "רני בפריז" ואת האינסטרומנטלי "ריקוד המכונה", שבהתחלה היו לו מילים, אך הם נשמטו בעצת גלעד. "בלילה או בשני לילות בישלנו את כל שלושת השירים, באופן מרתוני לחלוטין," שיחזר יעקב גלעד. "היתה חדוות יצירה. כשהשירים יצאו לאוויר היתה תחושה חזקה מאוד של משהו שקורה." באמצע הקלטת ריקוד המכונה, בעוד חודורוב נושף בסקסופון, קיבל יובל בנאי טלפון מאשתו אורלי, שהודיעה לו על צירים. בנם אלישע נולד, עדיין בלי 40 השודדים שילוו אותו בהמשך. "רני בפריז", בדומה ל"בדרך אל הים", היה שיר אוטוביוגרפי של ברכה, שכתב על חבריו רני הדרי (שעזב לפריז) ודרור (דורי) ארגמן, שהיו בחבורות הגולשים בים, בימי התיכון העליזים.

השיר "בדרך אל הים" יצא כסינגל וזכה להצלחה גדולה, שבעקבותיה הוציא יעקב גלעד ללהקה את אלבום האוסף "גיבורתי ורבותי: משינה", שכלל מלבד הלהיטים הגדולים גם את השירים הללו. משינה זכתה שוב בתואר "להקת השנה", ובפעם הראשונה זכה גם שיר אינסטרומנטלי, ריקוד המכונה, בתואר "שיר השנה". התקליט הזה מכר במהירה למעלה מ-60,000 עותקים. משינה החזירה לעצמה את כבודה.


משינה הואשמה לא פעם בהעתקות והשפעות, בין היתר מלהקת מדנס, וגם הודתה בזה. היא שילבה באלבומיה הבאים סקא ופאנק, רוקנ'רול וגל חדש בריטי עם נגיעות אוריינטליות. התמהיל הזה יצר את התערובת של משינה. לעיתים זה עבד, לעיתים פחות. רוב הלהיטים של משינה נכתבו על-ידי שלומי ברכה, שהיה אחראי גם על האלבום הבא של הלהקה, "העמותה לחקר התמותה". גם האלבום הזה זכה להצלחה ונמכר בלמעלה מ-50,000 עותקים. בין הלהיטים שבו נכללו: אז למה לי פוליטיקה עכשיו, אחכה לך בשדות, מכונית, הכוכבים דולקים על אש קטנה.

לאחר האלבום הזה, התעייפו חברי הלהקה מפעילותה ופנו לפרויקטים אישיים. שלומי ברכה, שהפיק את אלבום הבכורה של "נושאי המגבעת", הושפע מסגנונה החתרני והביא אלמנטים חדשניים לאלבום הבא של משינה, "מפלצות התהילה", שהושפע גם מנירוונה והתחיל למעשה את גל הרוק הגדול של שנות התשעים. משינה הרשתה לעצמה חופש אומנותי רחב, אולי רחב מידי, ולעיתים היה דבר זה בעוכריה. "מפלצות התהילה זה בעצם הכרזת העצמאות שלנו, קריאת התיגר שבעצם אנחנו לא מחויבים לכלום," אמר בנאי, "לא מחויבים לספק להיטים לאף אחד, ללכת לפי איזה שטאנץ." התקליט הוקלט בלייבל עצמאי שהקימה הלהקה, "זברה" שמה. אבל למרות כל הרצון הטוב, ההצלחה היתה חלקית.

הפרוייקט הבא היה אמור להיות אופרת רוק שאפתנית, שנגנזה בעודה באיבה, ומשינה פנתה להקלטות בחסות הד-ארצי, שהפיקה את התקליט הבא, "שיא הרגש", אותו כתב ברכה מלבד שני שירים של בנאי , "גברת שרה השכנה" ו"נגעה בשמיים". משינה יצאה לסיבוב הופעות שכלל את ליל אהבה בצמח, פסטיבל ערד ופסטיבל הבלוז. בין היתר, על-מנת לקדם את האלבום החדש, הופיעה עם התזמורת הפילהרמונית בשידור חי אצל דן שילון. כשכל ישראל התקבצו סביב מדורת השבט, איבד שלומי ברכה את המילים. "היה לי בלקאאוט ולא יכולתי לדבר מול מאה אחוז רייטינג," נזכר. "אני מסתכל על שילון ולא יוצאות לי המילים. רציתי למות. איכשהו יובל עזר לי, היה הפה שלי. שנאתי את עצמי הרבה זמן על זה שקפאתי שם." יובל בנאי, מצידו, גם התרגש מגודל המעמד, כשדן שילון פנה אליו ישירות, לפני שעבר לפאנל במעגל בו ישבו ילדה ומורה שלא הכירו את משינה, וגם יהונתן גפן, מעין תקדים היסטורי לדה-ווייס. וכמו תמיד, שמעון פרס היה היחיד שנותר מעודכן יותר מכולם.


ברכה ובנאי עלו על גל יצירתי, וכל אחד מהם כתב מספיק שירים לתקליט שלם. במהלך ההקלטות, נעדרו ברכה ודיין שבועיים בגלל מחלה, ושאר הלהקה התחילה לעבוד על התקליט עם חומרים של בנאי – להתראות נעורים, שלום אהבה. אחרי האלבום הזה, שגם הוא זכה להצלחה רבה והנפיק להיטים לא מעטים, החליטה משינה להתפרק. במאי 95' הודיעה משינה על סוף דרכה ועל ארבע הופעות פרידה גדולות. אחת מהן נקבעה לפסטיבל ערד. שם, בפסטיבל, אחרי חימום של טיפקס, כשמשינה התכוננו להופעה, נוצר לחץ של נערים שהגיעו בהמוניהם ל"הופעה שאסור להחמיץ", הופעת הפרידה. בשל הלחץ הרב נמחצו למוות שלושה נערים, ומשינה ביטלה את ההופעה. הארץ הוכתה בהלם, וגם חברי משינה. אחרי ששכך גל ההלם המשתק הראשוני, ובעצה אחת עם המשפחות השכולות, חזרו משינה להופעה אחת אחרונה, הופעת פרידה בפארק הירקון, ב-12/10/95, זמן קצר לפני שהמדינה כולה התפרקה.


אחרי האקורד הצורם, עטף הקהל את משינה בהמוניו, וחברי הלהקה יצאו לדרך עצמאית. שלומי ברכה הוציא אלבום סולו ויובל בנאי שלושה אלבומי סולו, שלא זכו להצלחה. כל חברי הלהקה פנו לפרויקטים אישיים ולעבודה עם אמנים אחרים, בהפקות ובהופעות ובהקלטות. ועם כל זאת, כל הזמן שמרו חברי משינה על קשר ביניהם, עד שב-2003, שמונה שנים אחרי הפירוק, כינסה משינה מסיבת עיתונאים והודיעה על קאמבק. ההודעה לוותה בסינגל ראשון, משהו קטן וטוב. השיר נחרש בתחנות הרדיו וגם היה חלק מקמפיין סלקום, שהלהקה חתמה איתה על חוזה, כולל הורדות רינגטונים. צעד זה נחשב אז פחות מקובל, ומשינה הואשמה בהתמסחרות. אבל שיתוף הפעולה הזה עשה טוב לקאמבק, ותקליטי אוסף והופעות נמכרו בהמוניהם. מאז הוציאה משינה שני אלבומים נוספים, וצירפה להקלטות את אחיו של איגי, נאור דיין, כגיטריסט. סינגלים נוספים יצאו מהאלבומים, וזכו להצלחה, ביניהם "ואולי עכשיו" ו"אני צוחק איתך". משינה התחילה להופיע בקיץ בקיסריה, ובחורף עברה לזאפה, מעשה שלמה ארצי. הלהקה הפכה למיינסטרים, עם שלל להיטים ומקום של כבוד במוזיקה הישראלית, כלהקה הישראלית בעלת הוותק הרב ביותר עם מספר האלבומים הרב ביותר, להקה משפיעה שלא הפסיקה להיות מושפעת מאחרים אך גם לא הפסיקה לחדש. היום, כשתור הזהב של הלהקה מאחוריה, והלנון ומקרטני שלה מככבים בריאליטי מוזיקלי בפריים טיים, אפשר להסתכל לאחור ולומר שמשינה כאן בשביל להישאר ובשביל להשאיר חותם במוזיקה הישראלית, ובראשה סצנת להקות הרוק של אמצע האייטיז עד אמצע הניינטיז. להקה שהיתה חדשנית אז כמו מדנס והיום בשלה כמו פלפלים אדומים חריפים.

 
היכן התרבות

אל תצלם!
כל דוקומנטריסט (ובוודאי אקטיביסט) נתקל לפחות פעם אחת בציווי הזה, כאילו הצלם עובר על איזושהי עבירה. המצולם בדרך-כלל מבקש לא לצלם כשהוא יודע שיש לו מה להסתיר, פיזית ומוסרית. ומתוך חוסר הביטחון הזה של המצולמים נשברו חמש מצלמות הוידאו של עימאד בורנאט, תושב בילעין שהתחיל לצלם בכלל כדי לתעד את צעדיו הראשונים של בנו. בין צעד אחד למשנהו גם חבר למפגינים נגד הקמת גדר ההפרדה בכפר והתרחבות הישוב הסמוך, וכך מצא את עצמו מתעד בין 2005 ל-2010 את ההפגנות האלימות בבילעין, עד לפירוק גדר ההפרדה, בסיועו של היוצר הדוקומנטרי הישראלי גיא דוידי. אוזו ומוזו מכפר בילעין מעולם לא נראו אומללים יותר.

במהלך טרילוגיית המערכונים האחרונה בדיבוק התייחסנו כאן למושג 'אמת'. הוחלט ברוב קולות שאין אמת אחת, ולכן לא יכול להיווצר צדק. ובהפגנות בבילעין האמת עוד יותר חמקמקה. מהדורות החדשות, שמשמשות בעיקרון רק מעבר בין מקבץ פרסומות אחד לשני, מנסות לצאת בסדר עם הקונצנזוס הישראלי. ההפגנות מובאות תמיד מנקודת המבט של החיילים, ואילו המפגינים הם רק שם ותו לא, ועוד איזה שם – מתפרעים. הזמן הצהוב של גרוסמן היטיב לתאר את מכבסת המילים הזו. חלקם אמנם מתפרעים, אבל לא הכל שחור ולבן. בסרט "חמש מצלמות שבורות" אנחנו זוכים (וזו המילה הכי "נכונה") לקבל תמונת מצב של ההפגנות מנקודת המבט של תושבי הכפר, תוך כדי היכרות אישית איתם ועם משפחתו של עימאד. נקודת המבט הזו מציגה את הסכסוך באופן שונה לחלוטין, כואב לעין ישראלית. כמובן, כמו בכל סרט אישי, גם כאן הסיקור הוא מוטה. בחירת העריכה וזוויות הצילום לא מותירה מקום לספק באשר למניפולציה הרגשית שניסו היוצרים להעביר. סגנון הוויס-אובר השקט של עימאד, על רקע ההפגנות האלימות ובליווי מנגינת עוד,  מעוררת אצל הצופה הישראלי לא אחת תחושה של ריחוק. ככל שמתקדם הסרט התחושות מתערבבות. אין ליוצרי הסרט כעס כלפי חיילי צה"ל (והם גם ממעטים להעביר תחושה כזו לצופים) אלא בעיקר כלפי ממשלת ישראל. בסופו של דבר, חוויית הצפייה בסרט היא עוצמתית, בעיקר בשל אבסורד האירועים, חוסר התקווה שבהם והשרירותיות הקפקאית שמסתמנת ממנה.


הסרט "חמש מצלמות שבורות" (שזמין לצפייה ישירה ברשת) הוא גם סרט טוב וגם סרט חשוב לכל ישראלי, שמעדיף להתכחש למחדלים שעושה הממשלה לא רחוק מהבית, בשמם של קבוצת מיעוט קיצונית. זהו סרט מעורר מחשבה ביחד עם דכדוך מתגבר, ממש כמו סרטו הדוקומנטרי של דרור מורה, "שומרי הסף". שני הסרטים מועמדים לאוסקר האמריקאי. ראש הממשלה ושרת התרבות, מיותר לציין, מתנערים מהסרטים ומהיוצרים, כמו עדת הטוקבקיסטים שמסרבת לצפות בסרט ומסרבת לחשוב מחוץ לקופסה, ולראות את הצד השני מהצד השני של המצלמה. כי מבחינתם "אל תצלם!" זהו צו לגיטימי, והיה עדיף לו עימאד בורנאט לא היה מתחיל לצלם ושאלות מוסריות לא היו עולות במקום הזה, לרווחת כל בנות היענה.
תאוריית הקשר

אך עם כל הבעיות מסביב, נחזור שוב למשינה.


משינה הואשמה לא פעם בהעתקה, בעיקר מלהקת מדנס הבריטית. בניגוד לאחרים, משינה לא מיהרה להכחיש את השפעותיה. להקת השיגעון נתנה את אותותיה במשינה החל בתנועות של יובל בנאי וחבריו, עם הגוף ועם הגיטרות, וכלה בקצב ובסגנון, וגם בלחנים.


השיר "בלדה לסוכן כפול" נכתב על אבא של מייקל בנסון, אחרי שבנסון סיפר לשלומי ברכה, בצחוק כמובן, שהוא חושד שאבא שלו סוכן כפול. ברכה היה אחראי על מרבית המילים והלחנים של משינה, שאחד הבולטים שבהם היה "רכבת לילה לקהיר" (שמוצג למעלה ב"שירה בציבור"). את השיר כתב ברכה בזמן השירות הצבאי, כשהמואזין של הכפר ענבתא בשומרון משמש לו השראה לקטע הביניים. יובל בנאי, בהשפעות הפרסיות של משפחתו, הביא את השורות הפרסיות, כמו "גילה גילה בוצ'ה בודי".  לשיר היו כאמור מילים אחרות במקור, ושלומי ברכה לא היה מרוצה מהן. אהוד בנאי, 24 שעות לפני הקלטת השיר, קיבל מהם את השיר ושינה את המילים, מלבד שתי השורות הראשונות. "יום לפני שהם היו צריכים להקליט קולות ל'רכבת לילה לקהיר'," אמר אהוד בנאי בריאיון, "יובל ושלומי באו אלי. היתה להם המנגינה וזה עזר לי להתחבר אליהם. אני גליתי את 'מדנס' ב-80', כשהייתי בלונדון. חשבתי כבר אז שסגנון הסקא יכול ללכת בארץ, ראיתי קשר בין המקצב ושמחת החיים של הסקא לבין רוק חסידי שפינטזתי עליו." אהוד בנאי גם הוא הושפע מראסטפרי, ומשינה הושפעו מסגנונות דומים ובעיקר מהשיר Night Boat to Cairo של מדנס. ספינת הלילה לקהיר של מדנס, באופן מובהק, היתה דומה במקצב ובשם לרכבת לילה לקהיר של משינה.


בשיר "הכוכבים דולקים על אש קטנה" מופיע יובל בנאי במשקפי ג'ון לנון עגולים, עוד נופך של השפעה שאימצה משינה, ביחד עם סגנון ההופעה של מדנס. לנון ומדנס לא לבד. נוספו להם נירוונה, U2, הקיור ובוב דילן, מעטים מתוך רבים. זה לגיטימי ומקובל, ואפילו רצוי. לפעמים זה בולט ובוטה, לפעמים פחות. השיר "גברת שרה השכנה" היה השפעה במכוון, מעין מחווה לשיר "הוריקן" של בוב דילן. השיר "הכוכבים דולקים על אש קטנה", לעומת זאת, מזכיר באופן לא מכוון את "הבית שלנו" של מדנס.


"בסך הכל, משינה היא לא להקה כבדה," אמר פעם יובל בנאי בריאיון, "אנחנו מושפעים, ואנחנו אוהבים מלא דברים, ואנחנו מאוד מאוד אוהבים מוזיקה ונהנים מזה. אני לא חושב שרוב השירים שלנו הם כאלה. מידי פעם, בכל תקליט, יש משהו שמושפע מאוד מאיזשהו משהו, מאיזושהי אווירה, מאיזושהי תקופה." כך גם השיר ריקוד המכונה.


משינה הושפעה ומשינה השפיעה. כל אמן וכל להקה מושפעים אחד מהשני, ואף אחד לא המציא את הגלגל (חוץ מזה שהמציא את הגלגל, אבל חל על זה חוק התיישנות). במקרה של משינה, מידי תקליט יש איזושהי מחווה, כמו שרומז בנאי בהתפתלות, אבל אין בכך לגרוע מהיצירתיות של משינה. זאת לא העתקה בוטה, זאת השפעה ממגוון סגנונות מוזיקליים ומעולמות חדשים במוזיקה, שטרם הגיעו בזמנו לאוזן הישראלית. בגלל זה, היתה משינה דבר חדש ושונה בנוף המוזיקלי של שנות השמונים ועל כן זכו מפלצותיה בתהילה.


אומרים שהיה פה שמח

לא בטוח עד כמה הבחירות כאן כשרות למהדרין ועד כמה התוצאות יפתיעו מישהו, אבל מה שבטוח – הבחירות למועצת התלמידים של פלטפוס לא מפסיקות להפתיע.


כיבוי אורות

בעוד ארבעה ימים יגיע יום הבוחר, וסוף-סוף נוכל לשמוע בחדשות דברים יומיומיים כאלה – כמו מלחמה, חרם וגזירות כלכליות – במקום כל אותם מועמדים שרצים מפה לשם, ומשם לכנסת. ייבחרו אנשים גרועים, וגרועים פחות. אבל איך שלא יהיה, כדאי לדאוג שהשד לא יהיה נורא כל-כך, ולהצביע כטוב בעיניכם. 

שבת שלום ושבוע טוב.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה