יום שישי, 2 בנובמבר 2012

אלף ואחת אמריקות

 

הייקו לשבת

לו רק היית קצת פחות
המורה שלי
הייתי מתהפך עלייך מזמן, באמא שלי
                       
                 הראל מכיתה  ב'-3 מקבל את תוצאת המבחן בלשון.
מה העניין?
בעניין הבחירות בארה"ב



ארצות הברית של אמריקה ניצבת כרגע לפני מערכת בחירות סוערת ואחרי מזג אוויר סוער לא פחות. בניגוד לישראל, מדינה קטנה ולא יציבה בה עורכים בחירות כל שני וחמישי, בארה"ב מאז שנת 45' הבחירות נערכות ביום שלישי הראשון של נובמבר. בבחירות הקודמות אובמה ניצח ב-4/11. ביום שלישי הזה יקיץ הקץ על הסקרים והספקולציות, ונדע סוף-סוף מי יהיה נשיא ארה"ב הבא, ברק אובמה או מיט רומני. מהצד הימני של הזירה: מיט השמרן הרפובליקן המורמוני, שמדקלם תפילות ומנופף בכסף שלו. מהצד השמאלי של הזירה: ברק הליברל הדמוקרט השחור, חתן פרס נובל לשלום, שמדקלם מהפרומפטר נאומי בחירות משולהבים. במי תבחר אמריקה? הכל ייקבע על חודו של קול.



ארה"ב היא ידידתנו הגדולה ביותר, איך שלא מסתכלים על זה. תקציב המדינה, בכל אופן, בלי קשר לאיך הוא מחולק, מגיע מיונייטד סטייטס אוף אמריקה. מריבות אישיות עם נשיאים לא מומלצות. האמריקניזציה היא כבר חלק מאיתנו, הרבה בזכות נתניהו עצמו, שבמערכת בחירות 96' גרם לנו להרגיש אמריקאים לרגע. עכשיו אנחנו ישראליים-אמריקאיים, מושפעים מתרבות הצריכה ומשואו אמריקאי, כמו גם משיטה קפיטליסטית אמריקאית, דמוקרטיה אמריקאית ונשק אמריקאי. אבל עדיין ישראליים.



מה יהיה המשך היחסים בין יזראל לארה"ב? תלוי בשני הנבחרים, משתי המדינות, במדינות המתנדנדות, במדינות ההרוסות ובאיתני הטבע. הכל תלוי על חודו של קול.


Democracy/ Leonard Cohen



It's coming through a hole in the air
from those nights in tiananmen square
It's coming from the feel
That it ain't exactly real
Or it's real, but it ain't exactly there
from the wars against disorder
from the sirens night and day
from the fires of the homeless
from the ashes of the gay
Democracy is coming to the u.s.a.

It's coming through a crack in the wall
On a visionary flood of alcohol
from the staggering account
Of the sermon on the mount
Which I don't pretend to understand at all
It's coming from the silence
On the dock of the bay
from the brave, the bold, the battered
Heart of chevrolet
Democracy is coming to the u.s.a.

It's coming from the sorrow on the street
The holy places where the races meet
from the homicidal bitchin'
That goes down in every kitchen
To determine who will serve and who will eat
from the wells of disappointment
Where the women kneel to pray
For the grace of God in the desert here
And the desert far away
Democracy is coming to the u.s.a.
Sail on, sail on
O mighty ship of state!
To the shores of need
Past the reefs of greed
Through the squalls of hate
Sail on, sail on, sail on...

It's coming to america first
The cradle of the best and of the worst
It's here they got the range
And the machinery for change
And it's here they got the spiritual thirst
It's here the family's broken
And it's here the lonely say
That the heart has got to open
In a fundamental way
Democracy is coming to the u.s.a.

It's coming from the women and the men
O baby, we'll be making love again
We'll be going down so deep
That the river's going to weep
And the mountain's going to shout amen!
It's coming like the tidal flood
Beneath the lunar sway
Imperial, mysterious
In amorous array
Democracy is coming to the u.s.a.

I'm sentimental, if you know what I mean
I love the country but I can't stand the scene
And I'm neither left or right
I'm just staying home tonight
Getting lost in that hopeless little screen
But I'm stubborn as those garbage bags
That time cannot decay
I'm junk but I'm still holding up
This little wild bouquet
Democracy is coming to the u.s.a.
 
תראו מה זה


כל הדיבורים על התלות באמריקה לא ממש משפיעים על דפנה פילצקי. עובדה.


שירה בציבור           

יום אחד בשנת 1942 נולד ג'וני אלן בעיר סיאטל. כשהיה בן 4 שינה אביו את שמו לג'יימס מרשל, וכשנשלח למלחמת העולם השניה, נשאר ג'ימי הנדריקס לבד עם אמו השתיינית, שלא בדיוק שמרה אמונים לבעלה בחזית, וכששב הם התגרשו. כשהיה בן 16, מתה אמו של ג'ימי מהטיפה המרה, ובניסיונו לנחם, קנה לו אביו יוקולילי, שהוחלף במהירה לגיטרה אקוסטית פשוטה שעלתה חמישה דולר. הנער השחור עם הגיטרה הפשוטה הצטרף ללהקה חדשה, ולאחר שנה, כשקיבל גיטרה חשמלית, הקים להקה משל עצמו. הוא החל לנגן בג'אמים שונים ואצל אמנים אחרים, עם ריצ'רד הקטן, אייק וטינה טרנר, האחים אייסלי  ווילסון פיקט. שירי בלוז, גוספל וסול. רית'ם אנד בלוז לנשמה. הוא הושפע מצ'אק ברי, אלברט קינג ובוב דילן, שלשיריו ביצע גם גרסאות כיסוי, כמו גם לביטלס וללהקת קרים. הנדריקס היה עוד בשלב המאופק שלו, אבל הוסיף ייחוד משלו, וכל מי שהאזין לו הרגיש שיש פה גיטריסט גדול.
בשנת 61' התגייס לצבא, היה צנחן. בזמן השירות הצבאי הכיר את הבסיסט השחור בילי קוקס, איתו עבד מאוחר יותר. לאחר 26 צניחות שוחרר בעקבות תאונת צניחה. הוא חזר לנגן במועדוני בלוז בניו-יורק, מול שחורים ולבנים כאחד, שהתרשמו מהנגינה הווירטואוזית ומהשילוב בין בלוז לרוק. באחת ההופעות נכחו גם להקת החיות, The Animals. הסולן, אריק ברדן, אמר שג'ימי הנדריקס לקח את הבלוז מהדלתא של המיסיסיפי אל המאדים. הבסיסט שלהם, צ'אס צ'נדלר, הציע לו לבוא איתו לאנגליה. והוא בא. בספטמבר 66' הגיע ג'ימי הנדריקס לאנגליה, וצ'נדלר הפך לאמרגנו. לאחר מספר פגישות עם מתופפים ובסיסטים, הוקמה להקת הליווי של ג'ימי: "החוויה של ג'ימי הנדריקס", כמו אחד משלושת האלבומים שהוציאו ביחד, "Are You Experiencesd?"  



מהי החוויה? חוויית תודעה, ככל הנראה. ג'ימי הנדריקס, בנגינתו, לא מהעולם הזה, הציע למאזינים לחוות סוגים שונים של תודעה, בלי קשר לאל-אס-די. אבל המוזיקה היתה קשורה באופן כזה או אחר לסמים; כימיקלים שהיו חבריהם הטובים של ילדי הפרחים. המוזיקה הפסיכדלית השתלבה יפה גם עם הסמים שהנדריקס לקח בעצמו. "'היי ג'ו' היה רק שלב, חלק קטן ממה שאנחנו עושים," אמר הנדריקס והתייחס למוזיקה של הלהקה, אותה הגדיר "פריקי בלוז". השורשים היו בלוזיסטיים במובהק, ועורבבו עם הרוק החדש בנגינה שלא מהעולם הזה. מי לא הגיע לצפות ב"פרא הפלא" שחרך את אדמת אנגליה. כמעט כל מי שהחזיק גיטרה באותם ימים, ביניהם להקות כמו חיפושיות הקצב, קצפת, האבנים המתגלגלות ולהקת "המי". אלה האחרונים היו אמורים להופיע בפסטיבל מונטריי בקליפורניה בשנת 67' אחרי ג'ימי הנדריקס. פיט טאונסנד, גיטריסט הלהקה, לא היה מוכן להופיע אחרי הגיטריסט הגאון, והטיל מטבע מאחורי הקלעים עם ג'ימי, שהוגרל להופיע אחרון. The Who הופיעו לפניו. הם היו ידועים בשטיק של שבירת הגיטרה על הבמה, ואכן ביצעו את המחווה. ג'ימי הנדריקס, שעלה אחריהם, לא נשאר חייב, ולאחר הופעה מרשימה שרף את הגיטרה שלו על הבמה. לאחר הצפייה בהופעה של הנדריקס, אמר טאונסנד כי להקת "המי" נראתה לו קטנה ומטופשת. "הוא היה כל-כך מיוחד," אמר. ואכן, כל מי שראה את ג'ימי הנדריקס על הבמה חש שהוא עד לתופעה חד-פעמית, לגיבור גיטרה גאון שלא היה עוד כמותו וספק אם יהיה בעתיד הקרוב. גם המתעדים למיניהם הרגישו את זה, וכמעט לכל הופעה היו מתלווים אליו מכשירי טייפ. גאונות צריך לשמר.


בלבוש צבעוני וגיטרות צבעוניות, סרט על האפרו, נגינה וירטואוזית וסגנון הופעה פרוע, הפך ג'ימי הנדריקס למשהו שחייבים לראות. האיש שהיה חלק מדור ה-X של הסיקסטיז הגיע גם לפסטיבל וודסטוק, ה-סמל של התקופה באמריקה. גם שם היו עיכובים. הוא היה אמור להופיע ביום ראשון בערב, אך בשל בעיות לו"ז הופיע ביום האחרון של הפסטיבל, יום שני, ה-18/8/69 בשעה תשע בבוקר, כשמרבית הקהל כבר עזב. מתוך חצי מיליון נותרו 50,000 ברי-מזל שצפו בפלא ובלהקתו, אליה הצטרפו הבסיטס בילי קוקס, החבר מהשירות הצבאי, והגיטריסט לארי לי, חבר נעורים ששב לא מזמן מוייטנאם. המלחמה בג'ונגל היתה כל הזמן ברקע, וגם המוזיקה שניגן הגיעה לאוזניהם של החיילים בוייטנאם, ששמעו איכשהו בין הריפים שיש מי שחושב עליהם. רוב רובם של ההיפים הביטניקים בפסטיבל, אם לא כולם, התנגדו למלחמה בוייטנאם, והריעו לג'ימי הנדריקס כאשר ניגן את ההמנון האמריקאי בדיסטורשן של גיטרה חשמלית. צורת נגינה זו התיישבה יפה עם ההתנגדות של ההיפים למלחמה ועם התמיכה הגורפת שלהם בזכויות השחורים ונגד הגזענות. בעקבות ביקורת של הפנתרים השחורים על הנדריקס, על כך שניגן עם לבנים והתרועע עם בחורות לבנות, צירף ללהקתו נגנים שחורים. את השיר "מכונת יריה" הקדיש "לכל החיילים בוייטנאם ולכל האחים שנלחמים כאן בגטאות." הביקורת שלו נשמעה היטב בזמן ההופעה, אבל המוזיקה היתה פשוט שמיימית, שלא מהעולם הזה. הצעיר שלא ידע תווים ניגן בעיניים עצומות באופן מכושף, שרף את הגיטרה, ניגן עם השיניים, ניגן מאחורי הגב, מאחורי הראש ובין רגליו, והציג אובך סגול לכל המאזינים.


מכיוון שלא ידע תווים, אץ רץ לאולפן בכל פעם שמנגינה חדשה נרקמה במוחו, והקליט אותה. אבל מנגינות רבות גם היה מאלתר, והן שונו מהופעה להופעה. בשלב מסוים ההופעות החלו להיראות לו אותו דבר. הקהל דרש שוב ושוב לראות את אותם שטיקים, בהם מאס. עם בילי קוקס והמתופף באדי מיילס הקים להקה חדשה של נגנים שחורים, להקה של צוענים שניגנה פאנק וג'ז. Band of Gypsies היו ניסיון לחדש ולהשתנות, אך מה שהתחיל כמו חזרה לשורשים בניסיון לרצות את הפנתרים השחורים ולחדש את המוזיקה לעצמו, הרחיק מאזינים מג'ימי הנדריקס, שאהבו יותר את גרסאות הרוק שלו. הלהקה לא האריכה ימים, והרכב חדש, The Cry of Love, החל להקליט ולהופיע עם הנדריקס. בשלב זה כבר היה עולה לעיתים על הבמה כשהוא תשוש מסמים ואלכוהול ומעומס רב של הופעות. בנוסף לכך הופעלו עליו לחצים של מנהליו לבצע שוב ושוב אותם חומרים ואותם תעלולי גיטרה בהופעות ההולכות ומתרבות. ג'ימי הנדריקס, כמו ידע שהוא צמח בר, חייזר, פלא גאון שנידון לחיים קצרים, סחט את החיים עד הסוף. בהופעה האחרונה באנגליה, ב-30 באוגוסט שנת 70', הופיע בפסטיבל האי וייט, כשהוא תשוש נפשית ופיזית, ובדמו סמים, אלכוהול ותרופות ולחצים. הופעתו הבאה, בדנמרק, כבר הופסקה לאחר שלושה שירים בלבד. בהופעה האחרונה, בגרמניה, התקבל בשריקות בוז, לאחר שסירב להתחשמל עם הגיטרה בעקבות גשם כבד שירד, אולם כשהשמיים התבהרו והחל לנגן הכל נשכח וההופעה עברה בשלום.
כשחזר ללונדון, גר עם חברתו הגרמניה במלון, וב-17 בספטמבר היה אמור להופיע במועדון לילה בעיר. הוא לא הופיע להופעה. ב-18/9/70 לפנות בוקר, נמצא אחרי ששתה אלכוהול ביחד עם כדורי שינה גרמניים חזקים, שהיו רשומים ע"ש חברתו, לא בהכרח בכוונה. מכל העסק והתשישות נחנק בשנתו מהקיא של עצמו, וחברתו התקשרה נסערת למלון אחר בעיר, שם גר אריק ברדון מהאנימלס. עד שהגיע ועד שהוסרו ככל הנראה ראיות לסמים מהחדר, והוחבאו בגינת המלון, הגיע האמבולנס. מאוחר מידי. ברבע לאחת הוכרז ג'ימי הנדריקס כמת. בגיל 27, שלושה שבועות לפני מותה של ג'ניס ג'ופלין, הקים במותו את מועדון ה-27 המהולל והידוע לשמצה. הוא נקבר בעיר סיאטל, שבועיים אחרי מותו, לאחר שבעירייה סירבו לקבור את מי שלטענתם דגל בשימוש בסמים, ולאחר מחאה גורפת נעתרו. להלוויתו הגיעו אלפי אנשים, לחלוק כבוד אחרון לגדול הגיטריסטים בכל הזמנים, לפי מגזין הרולינג סטון, ולמי שהיה גם מעבד מחונן, שהמציא את המוזיקה מחדש, ונתן השראה למאות אלפי גיטריסטים עד היום. ג'ימי הנדריקס היה גיטריסט לא מהעולם הזה, סמל אמריקאי של ביטניקים היפים, שהמוזיקה שניגן ליוותה אותם, ומלווה עד היום את שומעיה במין כישוף מהפנט, מעוררת השתאות וגורמת לשאול: מי זה? ואיך לעזאזל הוא עושה את זה?!



היכן התרבות

הכל בזכות מאיר רוזנטל. כשליאור דיין שלח לאביו, אסי, את הסיפור שכתב, "מאיר רוזנטל", אסי התרגש עד כדי כך שחזר לשמור על קשר אחרי נתק של שנים. הסיפור מופיע בקובץ הסיפורים הקצרים החדש של ליאור דיין שיצא בספר תחת השם "אנשים מעדיפים לטבוע בים", כשם הסיפור המרכזי בספר, המספר על ליאור כמאושפז במחלקה פסיכיאטרית. ליאור דיין, שהיה מאושפז שנתיים במוסד גמילה בלוס-אנג'לס, אחרי לא מעט ערעורים נפשיים וכדורי ריטלין, מתאר בסיפור הזה, ובשמונת הסיפורים הנוספים, מצבים אבסורדיים, קומיים וטרגיים כאחד, של בדידות מתמדת ואבסורד קיום, שמתרכזים לחיי היומיום הבורגניים ולהפתעות הסוריאליסטיות שבחיים בעולם הזה. בשפה פשוטה וקולחת, מלאת הומור ודיאלוגים שנונים, שוזר ליאור דיין רגעים ותובנות במקבץ עלילות מרתקות.



את הסיפור הראשון כתב דיין לפני כשמונה שנים, ומאז משך את הכתיבה באמתלות שונות, כשלבסוף, התירוץ לדד-ליין היה החתונה. לכן, שלוש שעות וחצי לפני שהתחתן, שלח ליאור דיין את הדראפט הסופי של הספר לעורכת שלו, ושם את זה מאחוריו. הספר יצא לאור לא מזמן והתוצאה, כמו שאפשר להיווכח, מציבה את ליאור דיין בענף ראוי באילן היוחסין הכשרוני של משפחת דיין-גפן.

תאוריית הקשר

כשג'ימי הנדריקס ביצע גרסה מחשמלת של ההמנון האמריקאי הוא זכה לתשואות מצד מתנגדי המלחמה בוייטנאם ולנאצות מצד ציבור השמרנים בארצות הברית של אמריקה. הביקורת על המלחמה ועל הממסד, על הגזענות ועל האטימות, התבטאה אצל ג'ימי הנדריקס בדיסטורשן של ההמנון -  חילול הקודש בעיני רבים, וגאווה מצד הלוחמים האמריקאים בג'ונגלים של וייטנאם, ששמעו אותו שם, ברדיו, ועשו לייק לביקורת המוזיקלית של הגאון מסיאטל. ג'ימי הנדריקס ביצע את הגרסה שלו להמנון לאו דווקא כמחאה, אלא גם כקאוור מוזיקלי מעניין בפני עצמו, וכל אחד ראה בביצוע הזה מה ששמע, לפי ראות אוזניו.



מאז הפכה הגרסה הזו לקלאסיקה, וביצועים שונים של ההמנון האמריקאי הפכו שכיחים יותר, ובוצעו לא רק כביקורת אלא גם כפרשנות מוזיקלית ואפילו כצד פטריוטי נוסף. לא עוד חילול הקודש, אך הכל בעיני המאזין. גם צ'אד סמית, המתופף של הרד הוט צ'ילי פפרז, הנעים את זמנם של צופי ה-NBA בנגינה תופיסטית של ההמנון האמריקאי.




גם בארץ נעשו גרסאות כיסוי להמנוננו אנו. מאחר ומדובר בנעימה על בסיס קלאסי לשירו של נפתלי הרץ אימבר, השימוש בהמנון חופשי לכולם, לא רק בימי זיכרון. לייזר לויד, במחווה לג'ימי הנדריקס, ביצע גם הוא דיסטורשן גיטריסטי להמנון, מול מבטו המשתאה של טל פרידמן. הפעם, ההמנון הישראלי.


כבר עברו השנים שבכל פעם שניגנו את ההמנון היה צריך לעצור ולעמוד דום. כעת אפשר להתייחס להמנון הישראלי ולומר: ג'יזס, זה פאקינג מנגינה בת זונה וזה. זה פחות או יותר מה שחשב דניאל זמיר, שניגן גרסה משלו להמנון הישראלי.

 
אומרים שהיה פה שמח



החמישיה הקאמרית עשו פה פעם סאטירה כמו באמריקה. ועוד בארץ.



 
כיבוי אורות

אז מי יהיה נשיא ארצות הברית הבא של אמריקה? נדע ביום רביעי. איך שלא יהיה, אובמה או רומני, אמריקה זה אמריקה, וכדאי לממש את זכות ההצבעה וללכת לקלפי בניו-ג'רזי או משהו, לשפוך את המים שחדרו למגפיים, ולשלשל לתוך הקלפי. כי אמריקה זה... זה פאקינג אמריקה.
משל לסיום


היה היתה פעם רשימה עצמאית שרצה לפרלמנט. בניגוד למפלגות רבות אחרות, היה לה גם רקורד. המצע שלה היה מבטיח, הבטיח תקווה. רבים התפקדו למפלגה הזו. הסקרים החמיאו. היה נדמה שאפשר לנצח את המפלגה השלטת.

הגיע יום הבוחר, והמצביעים נעדרו מהקלפיות. אין קולות, אין מנדטים. המצביעים הפוטנציאליים של המפלגה החדשה נשארו בבית. למחרת לא היה זכר לאותה מפלגה, שאבדה בתהום הנשייה של הפוליטיקה עד קץ כל הדורות.

מוסר השכל: עדיף לעשות לייק לפייסבוק של הדיבוק, מאשר לראות ולעשות צחוק מעבודה.
                                                        סוף (?)