יום שישי, 26 באוקטובר 2012

שלום, חבר

 

הייקו לשבת

יש ערימה של חבר'ה על השלג
אני דברים כאלה
מעמיס למריצה.
                       
                  שלמה-לייב מהזונדרקומנדו מגדיל ראש.
מה העניין?
בעניין יום השנה לרצח רבין


רבין נרצח. לפני 17 שנה, אבל נרצח. נדמה שרק אתמול עוד חייך בחצי פה ושיחק טניס עם צ'יץ'... טוב, האמת שהוא די נשכח. הוא, וכל מה שעשה. וזה עצוב, במיוחד מה שבא במקומו, וכשעצובים הולכים לים (לכן הים מלוח). הכלל הזה לא תקף לים המוות, אבל הים הוא אותו ים והערבים אותם ערבים. והשלום, מת מזמן.
מאז ה-4/11 הרבה דברים השתנו. ממשלות קמו ונפלו, מלחמות פרצו והסכמי שלום נגנזו כליל. המדינה נהייתה ימנית יותר, לאומנית יותר. "מקורבי נתניהו" משמיצים את פרס על חלקו ב"פשעי אוסלו", בלי בושה מינימלית שהיתה אולי מתווספת כמה שנים אחורה. קונספירציות הרצח תופסות מקום מרכזי בשיח הויראלי-חברתי, וחלק מהעדויות אמנם ראויות לעיון מעמיק. איך שלא יהיה, יגאל עמיר, עם קצת עזרה מידידים או בלעדיה, רצח את יצחק רבין, ומאז הכל השתנה. 17 שנים אחרי, המניע לרצח והשפעתו לא מעניינים אף אחד. טקסי הזיכרון לרצח רבין היו מאז ומתמיד, גם מחר, טקסי זיכרון לרבין האדם, שבזכות אישיותו הלבבית ועברו המרשים הפך גם למיתוס. שני טקסי זיכרון יתקיימו השנה. של התאחדות הסטודנטים וסמינר הקיבוצים, ונזכור את כולם. ושל תנועת "דרור ישראל", נזכור ולא נסלח ונאמר גם כמה פעמים את המילה "שלום" וכולם ימחאו כפיים.
רבין נרצח, ומנהיג דגול אבד לנו. מאז אנחנו מתרוצצים סביב הזנב של עצמנו, לא מחליטים על כלום. השנה משפחת רבין הפסיקה עם טקס יום השנה. זה כבר חסר טעם. יהיו מי שירצו להנציח את זכרו בשירים שלא נס ליחם. שיבושם להם. הדרך של רבין נרצחה יחד איתו, והמשמעות של רצח פוליטי לאומני כבר לא ברורה לכולם. במיוחד לא לנערים חסרי אבא וסבא, שפעם הדליקו נרות ושרו בשקט שירים של אביב גפן, והיום סתם עושים לינץ' בנער ערבי. הזמנים משתנים, ממשלה קיצונית מתמיד עומדת לקום בקרוב, רבין הפך לסמולן אנרכיסט, ואני הולך לבכות לך, מדינת ישראל. תהיי חזקה שם.  

שלום חבר/ אריק איינשטיין ושלום חנוך

וכיכר העיר מוארת
רבבות כל אוהביך
נהרו אל העצרת
נאספו לראות פניך

עת נבוך סמוק כילד
את קולך בשיר נתת
הגורל נקש בדלת
ואתה כלל לא שמעת

שוב ושוב עובר בי רעד
מי יכול היה לדעת
מה נאמר ואין מילים פשוטות יותר
שלום חבר

בעודך טובל באושר
ובשיר שלום פוצח
שם בחושך לשעת כושר
כבר המתין המרצח

הכיכר כולה הומה ו...
לב אל לב נפתח כפרח
אקדחו טעון במוות
ועיניו קרות כקרח

ליל הסתיו יורד על נגב
ערבה בוכה מנגד
גם למעלה אין מילים פשוטות יותר

שוב ושוב עובר בי רעד...

רחובות שטופים בבכי
יום ולילה ושבוע
הדמעות זולגות על לחי
אור נרות רוטט מדוע

חווריין עולה השחר
נסוגים צללים של לילה
עוד מעט חמה זורחת
ונקום ללכת הלאה

ליל הסתיו יורד על נגב
ערבה בוכה מנגד
גם למעלה אין מילים פשוטות יותר

שוב ושוב עובר בי רעד
מי יכול היה לדעת
מה נאמר ואין מילים פשוטות יותר
שלום חבר

תראו מה זה

השבוע "הדיבוק" מייחד את לוח השידורים ליום השנה לרצח רבין. דפנה פילצקי ויובל שטרן נזכרים ברבין שאהבנו (תודה ליונתן רוזן, שצילם).

 
דיבור בצד


א': אני מתכבדת לפתוח הערב את העימות הראשון לפני הבחירות. שלום, אדוני.
ב': שלום לך ולכל בית ישראל.
א': מכיוון שאף אחד לא הסכים להתייצב לעימות, תתעמת עם עצמך.
ב': וואלה, בכיף.
א': שאלה ראשונה. מלחמה או שלום?
ב': שלום.
א': עם ביטחון או פרנסה?
ב': ביטחון.
א': שחור או לבן?
ב': לבן.
א': אתה גזען?
ב': לא... שחור.
א': רבין או פרס?
ב': אה... אני במחנה השלום.
א': לפי מורשת רבין?
ב': לא... לא. ביטחון.
א': רבין היה מר ביטחון.
ב': בוגד...
א': סליחה?
ב': סליחה, דבריי הוצאו מהקשרם. בגלל הסקרים והכל התבלבלתי, אז אני מתנצל... אני נגד השלום.
א': נגד השלום או נגד רבין?
ב': ביטחון.
א': אני לא מבינה.
ב': סליחה, אני צריך להתייעץ עם העוזר הפרלמנטרי שלי. תסלחי לי, כן?
א': לאן אתה הולך?
ב': אני... אני ממהר... קניות לשבת. יום שישי היום.
א': אבל אתה בעד או נגד רבין?
ב': ביטחון, ביטחון. אוקיי, אז סליחה... יום שישי, את יודעת. אני מתחיל משמרת לילה.
א': מתי?
ב': בלילה. רק צריך לפני לעבור בתחנת דלק, למלא בנזין. יש עומס במחלף רבין.
א': אז מה אתה אומר על רבין?
שירה בציבור           

שלושים שנה חלפו מאז הפעם האחרונה בה רעדה הארץ. מבס, תופים, גיטרות חשמליות וקולות צרודים. בימים בהם האייטיז היו רק שמועה, ובמות עם תאורות צבעוניות, מכונת עשן וסקסופון נראו רק באנגליה ואמריקה, פילח הרוקנ'רול את שמי הפלייליסט המקומי עם להקה חדשה ותוססת, מה שהביא את המלחין יוסף טל לתאר חומר כימי יקר: "בנזין הוא חומר מסוכן, מפוצץ, בעל אנרגיה עצומה שיכול לעשות גם דברים טובים. כשלהקה כזאת קוראת לעצמה 'בנזין', בזה היא כבר מספרת סיפור שלם."
אבל בנזין היתה פעם חומר אחר. ברקת. להקת חתונות שניגנה קאברים מדויקים להפליא לשירי רוקנ'רול של פינק פלויד, לד זפלין, הביטלס ודומיהן. לא משהו שמוכר בקו התפר בין הלהקות הצבאיות לדיסקו. ברקת היתה להקת קאברים מצליחה, שהרוויחה יפה באירועים, אבל חיידק הרוקנ'רול בער בכל חבריה, והם פנו שני צעדים קדימה לקדמת הבמה. הימים ימי פריחת הרוק, עם להקות כמו דודה, חמסין והקליק, ועם ההפקות צרודות הקול של לואי להב, בימי לבנון העליזים, מטר אחרי תמוז ומטר לפני מני בגר. ותיסלם, שבאותם ימים הראתה רוק מהו, עם כל השטיקים, התחפושות והברזים. ובין כל אלה, בימי ראשית הדרך, בנזין היתה מסוללות הדרך לרוק ולמוזיקה המאתגרת יותר, המחוספסת והבועטת. מהפריפריה. כמו ליברפול בשביל הביטלס, כך היו הקריות בשביל בנזין. ארבעת חבריה הפריפריאליים ניסו מזלם בעיר הלבנה, והביאו לה סאונד אחר שהיתה צריכה להתרגל אליו. הבסיסט בנג'ו קמחי, נולד במצרים וגדל בקריית-ים; המתופף אלי חדד, נולד בתוניס וגדל בנצרת-עילית ובקריות, והיה בן לנגן קאנון; הגיטריסט קיטש אמסלם מקריית-חיים, בן לעולים ממרוקו; והסולן והגיטריסט יהודה פוליקר מקריית-חיים, דור שני לניצולי שואה מסלוניקי. אוכלוסיה אחרת, סאונד אחר.

                                       מימין לשמאל: אמסלם, חדד ופוליקר. כפות: בנג'ו קמחי.

באמצע שנות השבעים ניגנה להקת ברקת כל-כך טוב, עד שהיה מתבקש לעשות לה הסבת ז'אנר דחופה. אל המשימה התגייס המפיק המוזיקלי והמלחין יעקב גלעד. גלעד קיבל לידיו לא מעט קסטות מאמנים אנונימיים, אבל כשקיבל לידיו קסטה של להקה 'ברקת' (אחרי שלא מעט מפיקים אחרים דחו אותה) לא האמין למשמע אוזניו והיה בטוח שמדובר בשירה על גבי פלייבק של להקה לועזית. "זה נשמע לי איזה  בלוף," אמר, "אני חייב לראות את זה בעיניים." הוא נסע למועדון "קיזי-בן" בקריות, שם הופיעה בשבילו 'ברקת' במופע פרטי, רק בשביל הרגע שיקום ויגיד: אאורקה! להקת רוק ישראלית! "נשארתי פעור פה," אמר, "זה היה עוד יותר טוב ממה ששמעתי בקסטה." תיכף ומיד לקח אותם תחת ידיו. מאז עשה את קו חיפה-תל אביב כמעט כל יום במשך חודשים אחדים, עד שעברו לתל אביב. באוגוסט 81' התקיימה ההופעה החיפאית האחרונה של ברקת, ומיד לאחר מכן עברו לעיר הלבנה והקליטו שם חומר חדש שכתב יהודה פוליקר, ואחדים שכתב קיטש אמסלם, ושינו את שם הלהקה לשם "בנזין". יעקב גלעד השמיע את הקסטה לחברת התקליטים CBS, שחרטה על דגלה באותם ימים טיפוח אמני רוק ולהקות רוק, וחיש קל הוחתמה להקת בנזין על חוזה להקלטת תקליט בכורה. בין הזמנות הולכות וגוברות לנגן אצל זמרים אחרים, כמו יהודית רביץ, דני סנדרסון וצביקה פיק (עם להקת ברוש), התכנסו חברי בנזין בדולפינריום בת"א לחזרות על החומרים החדשים, ביניהם שירים שאת מילותיהם כתב יעקב גלעד למנגינות שכתב פוליקר לברקת כבר לפני שנים, כמו הסינגל הראשון של בנזין שיצא בפברואר 82' תחת השם "חופשי זה לגמרי לבד", שיר שמיד הושמע בתחנות הרדיו וזכה להצלחה לא מבוטלת בקרב עמך ישראל.


24 שעות. זה בערך היה הזמן שלקח לבנזין להקליט את הכלים באלבום הבכורה באולפני "טריטון" בת"א, כשכולם כבר יודעים את התפקידים אחרי החזרות בדולפינריום ומנגנים את השירים בסוג של ג'אם ארוך, ומפעם בפעם יוצרים לשאוף את אוויר הכרך הגדול, עדיין לא מעכלים את המעבר המהיר מהפרבר. "אני המום מהמעבר, פשוט קשה לי לעכל אותו" אמר אז פוליקר, "אבל לאט לאט אני מתחיל להתאקלם בכרך הגדול. זה פשוט חיים חדשים. אני מרגיש כאילו נולדתי מחדש." המעבר לתל אביב לא היה פשוט ליהודה פוליקר וחבריו - לא הניתוק מהחממה הצפונית, לא המפץ הגדול עם הלהקה החדשה ולא הניתוק מהמשפחה. מלבד פוליקר, כל הנגנים היו בעלי משפחות, והחוויה החדשה היתה עבורם מעמסה. אבל למרות הקושי, המשיכו להביט לאופק הקרוב, שהתקרב בזוהר מתגבר עם כל שיר חדש שהוקלט. והאופק הזה עשה טוב לנגנים, למרות הקושי, ובעיקר לפוליקר. "הרבה דברים טובים קורים לי מסביב," אמר אז. "אני פשוט היום מאושר יותר מאי פעם שהייתי בעבר." 
בנזין, עוד לפני צאת האלבום ועם שחרור הסינגל הראשון, היתה על הכוונת של CBS ושל יעקב גלעד, שתכננו להפוך את ארבעת הנגנים מהקריות לבשורה רוקיסטית רעננה. בנזין דמתה בתחילת הדרך ללהקת גן-עדן – שתי הלהקות היו מהפריפריה, עם נגנים מזרחיים שניגנו רוק אלטרנטיבי וקאברים מצוינים ללד זפלין ופינק פלויד; וגם ניגנו עם צביקה פיק בין לבין; אחד הנגנים חזר בתשובה עם פירוק הלהקה, והפירוק היה מהיר. אך בשונה מגן-עדן, בנזין היתה סיפור הצלחה במיינסטרים הישראלי כבר מראשית ימיה כלהקה. הביקוש הגובר לרוק ישראלי, הלוק של הלהקה, חברת התקליטים של יוריק בן-דוד, האמרגנות של טמירה ירדני, ולפני הכל הביצועים והעיבודים למילים של גלעד וללחנים של פוליקר – כל אלה סללו את הדרך של בנזין לצמרת. לסגנון של הלהקה תרמו לו מעט חברת התקליטים ויעקב גלעד, שמיתגו את בנזין יש מאין.
יעקב גלעד, שהפיק גם ליהודית רביץ באותה תקופה, הביא אותה לשמוע את הלהקה. יהודית התרשמה, ועל הדרך גם עזרה להם בעיבודים ובנגינה. האווירה באולפן ההקלטות היתה משוחררת, שמחה ונטולת תסביכי שואה, וחברי הלהקה הקליטו את התקליט בלי הרבה קיצורי דרך, אך עם הרבה רגש. רגש היה מושג מפתח בשירים של הלהקה ובאופן הופעתה על הבמה. יעקב מורנו הטכנאי היה אחראי על הסאונד, אך חלק מרכזי שמור ליעקב גלעד, שתפקד על הדרך גם כמפיק מוזיקלי וכמעבד. עצותיו הטובות היו ידועות עוד יותר ממידותיו הטובות, ופה ושם זרק הערה שעזרה לבנזין בהקלטות ובהופעות: פה בקצב, שם בטון, פה בלוק ושם בתנועה. הוא הפציר ביהודה פוליקר להוריד במשקל ולהיראות כמו רוקר, לזוז על הבמה ולתקשר עם הקהל, למרות הגמגום, כשהמטרה העיקרית לה קיווה היתה להעביר את האישיות של חברי הלהקה אל הקהל, לא משנה באיזו דרך. ומהופעה להופעה חלו מאז שינויים בהופעת הלהקה, שהיתה רגילה לעמוד על במות של חתונות ולפתע נאלצה להתמודד עם טייטל של להקת רוק. "יהודה," תיאר אז יעקב גלעד, "בהופעה הראשונה שהיתה להם במוזיאון תל-אביב, היה קפוא לחלוטין. חשבו שזה חלק מהסטייל, חלק מהאימג' להיות כפוף ומנוכר. ובהופעות שאני רואה עכשיו הוא הרבה יותר חופשי, הרבה יותר משוחרר והוא מגיב אחרת."  

                                          בהופעה במלחמת לבנון. קיבלו את הגושפנקא.

התקליט הראשון יצא עם פרוץ מבצע שלום הגליל. יעקב גלעד עוד ניסה לשכנע את חברת התקליטים שהעיתוי גרוע מבחינת שיווק התקליט, אבל התקליט יצא בכל זאת. חבל על כל רגע, חשבו שם, זה המומנטום הנכון. ואכן, התקליט הפך לסיפור הצלחה במונחים של מוזיקה ישראלית. 50,000 עותקים של התקליט נחטפו מהחנויות, ובנזין זכתה בתואר "להקת השנה", ושיר השנה של 1982 היה "יום שישי". השיר הזה לא היה מחביביו הגדולים של בנג'ו הבסיסט, שטען שהשיר קיטשי, אבל פוליקר דווקא אהב, ואיתו גם הקהל. בעוד ש-24 שעות היה נחלתם של חובבי הרוק בלבד, עם 'יום שישי' הגיעה בנזין לקונצנזוס, שאהב ורקד בהתלהבות, למרות היותו שיר עצוב אחרי הכל. ואל הקונצנזוס של הקונצנזוס הגיעה בנזין בהופעת הטלוויזיה הראשונה שלה, בהופעה נוסח 'אפוקליפסה עכשיו' במלחמת לבנון, מול חיילים בבסיס תותחנים בצפון, עם תותחים מכל עבר. אבל את האישור העיקרי להצלחה קיבל פוליקר מהוריו, ג'קו ושרה, שהביעו את שביעות רצונם מההצלחה של הבן. יום שישי, את יודעת, בנזין מופיעה מול כל עם ישראל.


הקטע הזה לקוח מהסרט התיעודי של צבי גורן "זהירות, בנזין" מתוך "מבט שני" של הערוץ הראשון (אז הערוץ היחיד). גורן עקב אחרי הלהקה כבר מראשית דרכה, מזהה את סיפור ההצלחה של הלהקה ואת המעבר של יהודה המגמגם מקריית חיים, אל הפרונט, לתפקיד הרוקר הקשוח. "אני חושב שאני שתקן, מופנם," אמר לו אז פוליקר. "ומה שיש לי להגיד... אני בדרך-כלל... מה שיש לי להגיד אני אומר על הבמה ועל הכלי... ס'תומרת, הכלי משמש לי צורת ביטוי מסוימת. דרכו אני מביא רגשות שיוצאים ממני החוצה, שאני לא יכול להגיד אותם." זהו מרד? שואל גורן. ופוליקר עונה: "אני לא חושב במושגים של מרד ואני לא חושב במושגים אחרים. אני מדבר על רגש."
יעקב גלעד לקח את הרגש הזה וניסה לתרגם אותו למונחים של חיבור עם הקהל. אבל לא תמיד זה הצליח. היה ניסיון לחמצן את שיערם של חברי הלהקה, ואת תלתליו של המתופף אלי חדד גזזו, וזקנו קוצץ. ניסו גם להלביש אותם אחרת. אבל הקהל זיהה את השטיקים האלה, ודרש את בנזין הישנה והטובה. זו לא בנזין, אמרו. גם לא הסגנונות החדשים שגלעד רצה לאמץ כאשר ניסה לקדם אותם במבחינת סאונד, אבל הוסיף ש "עד כמה הם יוכלו לפלוש לסגנונות נוספים בתוך הרוקנ'רול, כמו רגאיי וכמו סקא או סלסה או כל הדברים שקורים היום, זה עניין שיבוא מהם או לא יבוא מהם." וחלק בא מהם וחלק פחות. האלבום השני של 'בנזין' כבר היה פחות מחוספס, והוקלט באופן מקצועי יותר, למורת רוחו של חדד, שלא רווה נחת מהעובדה שניסו לכפות עליהם מקצוענות שלאו דווקא היתה קיימת בהם. את התקליט הראשון הקליטו בלייב, כמעט את כולו, אך התקליט השני נעשה בדיוק יתר.


התקליט השני יצא, ולא זכה להצלחה כמו קודמו. 10,000 עותקים נמכרו, ירידה דרסטית לעומת תקליט הבכורה, ובנזין הופיעו עם השירים החדשים בהופעות מאורגנות ובחלטורות כאחד, בימי הולדת ובמסיבות לילדים. תרמה לכך העובדה שלא הרוויחו מההופעות ומהתקליט, בין היתר בשל המצב הבטחוני. את 1,000 הדולר שקיבל כל אחד מהנגנים עבור מכירות התקליט, חילקו בין הגורמים השונים בהפקת התקליט וההופעות, ולמשפחות של חברי הלהקה לא נשאר הרבה בסופו של דבר. הצורך לפרנס את הילדים, הוביל את הנגנים להשתתף בהקלטות של זמרים אחרים, ובמסגרת 'בנזין' גם הופיעו במופעים זניחים, שירותרום, מופעי ילדים וגם בשיתוף פעולה עם תיסלם עם השיר "מעשנים ביחד", בו נעשה דואט גיטרות עם יזהר אשדות ויהודה פוליקר. אשדות אומר שפוליקר היה גיטריסט יותר טוב ממנו, וגם פוליקר החמיא לתיסלם, אבל הידידות בין שתי הלהקות לא התבטאה יותר מידי בתקשורת ובקרב המעריצים, להיפך, הומצאה יריבות מדומיינת בין תיסלם לבנזין, כשכל מחנה מתעב את היריבה כבדרבי כדורגל משולהב. אחת הטענות של מחנה בנזין נגד תיסלם היתה שתיסלם מייצגים תל-אביביות צפונבונית של בוגרי גל"צ עמוסי שטיקים, ומנגד אנשי הקריות האותנטיים ממעמד הפועלים מנגנים מוזיקה מלאת רגש, פחות מכנית. יאיר ניצני בתגובה: "זה היה חלק מהתדמיות שחלקן מדביקים לך ואת חלקן אתה מייצר. אלופי יחסי הציבור מול אנשים קשי יום. כל מיני קשקושים כאלה, שמובן שיש בהם תמהיל בין האמת לבדיה." דרבי תיסלם-בנזין, כמו ירדנה-עופרה ויפה-שושנה, היה סיפור "מאחורי הקלעים" מוצלח למדי בשביל התקשורת המקומית, אבל מעבר לזה היחסים בין שתי הלהקות היו טובים, תודה ששאלתם.
לעומת זאת, היחסים בין יהודה פוליקר לגיטריסט קיטש אמסלם לא היו משהו. אמסלם, שהלחין לאלבום הראשון את השיר "גשם", כתב שירים גם לאלבום השני, אך בעצת יעקב גלעד, פוליקר לקח על עצמו את התפקיד הראשי בלהקה, ולכן גם שר את כל השירים והלחין אותם. שלושת השירים שכתב אמסלם לתקליט, נגנזו. אחד מהשירים האלה היה "פגע וברח", אותו הלחין אמסלם, שגילה מאוחר יותר שפוליקר הלחין את השיר מחדש, בלחן משלו (כעבור שנים העביר אמסלם את השיר עם הלחן המקורי לפסקול הסרט "צומת וולקן", פסקול שגם זיכה אותו בפרס אופיר). יעקב גלעד, מצידו, תמך לאורך כל הדרך במנהיגותו הדומיננטית של פוליקר ובעדיפות שלו בכל הנוגע ללחן ולהופעה, גם על חשבון אמסלם. "בכל להקה טובה יש בוס אחד, ולהיות בוס זה קצת להיות דיקטטור. ככה צריך," אמר. אמסלם נפגע מהתנהלותם של גלעד ופוליקר, ועזב את הלהקה כבר בהקלטת השיר השני לתקליט. הוא חזר לקריות, ועבד כטכנאי שיניים. גם מורנו הטכנאי עזב את הלהקה, וגלעד הביא את גרי אקשטיין שהיה אחראי על הסאונד והצטרף בסינטיסייזר ובקולות רקע בהקלטות. רק הוא, ושלושת האחרים – פוליקר, חדד ובנג'ו. התקליט השני, "משמרת לילה", יצא לשוק, אבל 'בנזין' כבר היתה אז חצי מפורקת.


כשרשת ג' עברה משיטת שידור AM ל-FM היה זה סיום ובו התחלה חדשה, מה שהוביל את יעקב גלעד ויהודה פוליקר לשיתוף פעולה נוסף, ובנזין הקליטה בהרכב חסר את השיר "התחלה חדשה". בלי אלי חדד ובלי קיטש אמסלם. זה היה סיום ובו טמון הזמן והרגע בשביל התחלות חדשות עבור חברי הלהקה, ובייחוד עבור יהודה פוליקר, שכבר התחיל לאסוף חומרים ביוונית לתוכנית רדיו, שבהמשך הפכה לתקליט "עיניים שלי", מה שהתחיל את קריירת הסולו של פוליקר, לרוב בשיתוף יעקב גלעד, כולל התקליט המופתי "אפר ואבק", שהביא את מצוקת הדור השני לשואה למרכז התודעה הציבורית. שאר הנגנים בלהקה, לעומת זאת, הצליחו קצת פחות. בנג'ו קמחי חזר לקריות אל טכנאות שיניים, כמו קיטש אמסלם, אף ששניהם ניגנו פה ושם בהקלטות של אחרים ובחלטורות מזדמנות. בנג'ו חזר בתשובה. "אני יודע מאיפה באתי וחזרתי לאותו מקום, בלי בושה ובלי חרטות," אמר, "הלכתי עם החיים לאן שהם הובילו אותי. קצת משכו אותי באף אמנם, אבל הייתי עושה את זה עוד פעם." והמתופף אלי חדד, שבהתחלה של הסיום גם הרגיש החמצה והתמרמרות מהתנהלות הלהקה, חזר בשנים האחרונות לעבוד עם פוליקר, שהפיק וכתב והלחין את אלבום הסולו שלו בתור זמר. מלבד אמסלם, שהתנתק מחברי הלהקה, כל שלושת האחרים מביעים הערכה הדדית זה לזה. אבל צלעות המרובע נשברו מזמן, וגם הצלע שהחזיקה אותם כל זמן שהלהקה היתה קיימת, יעקב גלעד, שרוי בנתק של שנים עם פוליקר, אחרי יחסי עבודה ארוכים ופוריים שהתנפצו באחת, כל אחד מסיבותיו שלו.
הסיום של בנזין היה כמו ההתחלה, מהיר ואגרסיבי. אבל בסופו של דבר, כוכבי הרוקנ'רול המחוספסים והצרודים האלה, שניגנו דיסטורשן בחתונות ואחר-כך על במות גדולות, היו בסך הכל ארבעה אנשים פשוטים מהקריות, רובם בעלי משפחות, שרק רצו לעשות מוזיקה ולהתפרנס בכבוד. מעבר לזה, כמו אגדת תיסלם-בנזין, הכל היה רק סיפורים של התקשורת ומחנות המעריצים. כשמנפים את כל זה, נשארים עם שני תקליטים ועם מוזיקה טובה, שהיתה אבן דרך בתחילתה של מוזיקת הרוק של המיינסטרים הישראלי, שלושים שנה לפני סוף-שבוע רגוע, כשלבנון רעדה מפגזים והארץ רעדה מדיסטורשן.  


היכן התרבות

יום חמישי הקרוב בירושלים (הצוללת הצהובה). יום שישי הבא בתל-אביב (תיאטרון תמונע). וב-21 בנובמבר בבאר שבע (החלוץ)... אלה התאריכים שכדאי לשריין להופעה של ההרכב 'שממל.
'שממל' מונה 11 נגנים, הסולן דרור ויידמן ניצב בראשם, והחגיגה גדולה. שירי הנונסנס בסגנון כוורת בואכה צומת קוסטריצה הם מתכון בטוח לבריאות הנפש בימים שהאקטואליה משחקת תפקיד ראשי בפרנויה הלאומית. עם הקרקס הנודד של 'שממל', המוזיקה המקפיצה והשירים המבדחים והשנונים, גם את ואתה תיהנו לבטח. הטמפו שלהם מחולל פלאים בגוף הישראלי ושמחתם עוברת גם אל הקהל השמח בחלקו... טוב, מה זה תעמולת בחירות? 'שממל' היא להקה טובה, וזהו. תתרשמו בעצמכם. להלן: התקליט להאזנה.
יפה. אז בשבוע הבא 'שממל' מופיעים ויהיה שמח. עם כל השירים, כל הפרשנויות וכל הנגנים. כל העת בעדכונים חיים גם בפייסבוק.

  
ומה עושים השבוע?

אפשר לעשות ספין פוליטי מחומרים פשוטים שיש בבית, ואפשר ללכת ל...

אלון עדר ולהקה. לא חשוב כלל מה יבוא, זה יהיה מצוין.
איפה זה קורה?
לבונטין 7, ת"א
31/10 בשעה 20:00
  
הדיבובים הפיקטיביים ביו-טיוב הפכו כבר לקלאסיקה ויראלית. עכשיו הם גם יוצאים מהמחשב בהקרנות מיוחדות בציבור.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
27/10 בשעה 21:30
 
סוסיתא ולהקת Bubble Bath בערב מתקדם במיוחד.
איפה זה קורה?
בארבי, ת"א
29/10 בשעה 20:30

כמו ביברמן, גם אסף אמדורסקי ושלום חנוך מתאחדים.
איפה זה קורה?
זאפה, ת"א
27/10 בשעה 22:00

גבע אלון בספיישל אקוסטי חד-פעמי.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
29/10 בשעה 22:30

עוזי פיינרמן רמירז לוקח את הגיטרה לטיול בצפון.
איפה זה קורה?
טנג'רין, ראש פינה
27/10 בשעה 21:00

יהודה פוליקר, אחרי בנזין, מרשים מתמיד.
איפה זה קורה?
בארבי, ת"א
31/10 בשעה 21:30

ואפשר גם למלא את החלל.
איפה זה קורה?
רב חן שבעת הכוכבים
30/10 בשעה 19:30

תבלו!

תאוריית הקשר

אביב גפן תמיד היה מזוהה עם מה שקרוי מחנה השלום. בתחילת הדרך עוד ניסה לעורר פרובוקציות פה ושם. אם היה היום בן 20, בזמן שנתניהו וליברמן עושים ספינים מאחורי הגב של הציבור, היה לו הרבה חומר לשירים. איתרע מזלו, ויצחק רבין היה ראש הממשלה. שיר אחד שכתב אמנם נאסר לשידור, בטענה שהוא מתייחס לכוסות האלכוהול של רבין ("מי זה שם הולך שיכור, זה ראש הממשלה") אבל הקשר של השיר לרבין היה מקרי בהחלט. רק עוד ניסיון להידמות לשלום חנוך ולבוב דילן. עם ביקורת על הממסד או בלעדיו, לאביב גפן היתה הערכה רבה לראש הממשלה המנוח, ובצדק. הסכמי שלום נחתמו עם הירדנים והפלסטינים, ובראש דאגתו של רה"מ עמד העתיד, פחות השרידות הקואליציונית. וגפן, פציפיסט בן פציפיסט שרצה שינוי, לא יכול היה לבקש יותר מזה.
את האלבום השני הוציא אביב גפן בגיל 20, והקדיש אותו לחברו הטוב ניר שפינר, שנהרג בתאונת דרכים שנתיים מוקדם יותר. לכבודו, כתב את השיר "לבכות לך", אך לא חשב שהוא מסוגל לבצע אותו כמו שרצה, והעדיף קול בוגר יותר, חם. את אריק איינשטיין הכיר עוד מימי 'לול', כשהתרוצץ פעוט בינו לבין אורי זוהר, שאביו של אביב, יהונתן, לא ממש חיבב. אבל אריק תמיד היה דמות חביבה במשפחת גפן. ובזכות כך, ובזכות הכישרון של אביב, לקח אריק את השיר להקלטת אלבומו "יש בי אהבה".


אביב גפן השאיר את ההקלטה לאריק איינשטיין, אבל ביצע אותו בהופעותיו מול ילדות אור הירח, שצרחו ובכו כאילו היו קהל ב-"דה וויס". אביב הקדיש את השיר לחברו, ואמר: "אם מישהו מכם איבד אי-פעם חבר קרוב, שירים את היד." ואלפי ידיים הורמו באוויר. מאז, אצבעות באוויר הפכו למנהג קבוע בהופעות.


הקשר האישי בין אביב גפן ליצחק רבין התחיל בתוכנית ספיישל של המעגל של דן שילון ביום העצמאות 95', כשאביב גפן הבטיח לרבין שיצביע בשבילו בבחירות הבאות. הוא לא הספיק למלא את ההבטחה, אבל רבין הספיק להתרשם מהבחור, וגם הריץ איתו דאחקות פה ושם בחום אנושי. לביבי זה לא היה קורה. מאז הספיק אביב גפן להיפגש עם יצחק ולאה רבין שוב, הפעם בעצרת תמיכה בשלום, שנערכה במוצ"ש אחד, 4/11/95, ערב ששלושה אנשים בו היו עסוקים במיוחד: יצחק רבין, שזייף על הבמה את 'שיר לשלום' של רוטבליט; יגאל עמיר, שהתחזה לנהג של אביב גפן תחת כובע בייסבול; ואביב גפן, שחתם את העצרת עם השיר 'לבכות לך'. הוא היה אמור לשיר שיר אחר, אבל ברגע האחרון התחרט ושר את השיר לזכר כל מי שמת בדרך לשלום, כל חבריו לדרך של אביו במי"ה וכל מי שלא הגיע לרגע הזה. אבל הרגע הזה, כזכור, נקטע במהירות. הנהג המתחזה שלף אקדח, וירה במנהיג. החלום אבד. מורשת רבין נמחקה. השיר 'לבכות לך' הושר מעתה בעיקר בעצרות לזכר רבין, ונותר מזוהה עם רבין. ממש כמו השיר "האיש ההוא", אותו כתב נתן יהונתן לעצמו. גם נתן יהונתן וגם אביב גפן הקדישו מעתה את שיריהם לזכרו של המנהיג שנרצח. שבוע אחרי הרצח, באותו מקום, הפעם "כיכר יצחק רבין" ולא מלכי-ישראל (יחד עם הלהקה שלו, התעויוט, וערן מיטלמן בקוקו), שר אביב גפן שוב את השיר מול נוער הנרות, הקהל הקבוע שלו, ששר אותו כל משך השבעה, שם בכיכר שהתמלאה בגרפיטי לזכרו של רבין.


השיר 'לבכות לך' זכה בפרס שיר השנה ב-1996, ואביב גפן עלה לקבל את הפרס מידי שושנה דמארי, ולהמשיך לדבר בעד השלום ונגד הקיצוניים. כך גם בראיונות שהעניק לתקשורת, כולל התקשורת הזרה, שהגיעה לסקר את הרצח, את המחנות היריבים בחברה הישראלית ואת התופעה שנקראת אביב גפן. מאז הוא המשיך לשיר את השיר מידי שנה, בעצרות לציון רצח רבין, ולזכרו. הקשר בין אביב גפן ליצחק רבין התחיל בתור הערכה לפועלו של המנהיג, כשאביב, בתפקיד פורסט גאמפ, ניצב שם בשביל חלק קטן בהתרחשות, והסתיים כשלאביב גפן חלק מרכזי בפולחן האישיות סביב יצחק רבין, בתהליך מובן של אבל והלם ראשוני, שהתנפץ בפנים של המדינה בשנים האחרונות. השמאל מת, השלום נקבר, רבין נשכח ונחשב "פושע אוסלו", השיר "לבכות לך" נותר נחלתם של נאיבים, ואביב גפן מזכיר את רבין פה ושם כשהוא מנסה למכור דיסק בלונדון. כאן, זכרו של רבין והשיר "לבכות לך" כבר לא מפעילים את בלוטות הדמע אצל אף אחד. הנרות כבו מזמן.


 פריים גנוז


אומרים שהיה פה שמח

יש חיים אחרי המוות. יצחק רבין השתתף פעם במעגל של דן שילון. ההולוגרמה שלו, לעומת זאת, השתתפה בתוכנית "מצב האומה" ביום העצמאות אשתקד, 16 שנה בדיוק אחרי המעגל של דן. באופן מוזר, רבין היה האדם הכי אמיתי בפאנל.

כיבוי אורות

בטקסי הזיכרון הממלכתיים ישירו את 'רב-חובל' ויניחו זר עגול. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? אין. יום אחרי, מדינת ישראל תחזור לאנדרלמוסיה שמאפיינת אותה מאז ה-4/11/95. טוב, האמת שכבר אתמול. ויצחק רבין, שהיה מנהיג אמיתי וחסר צביעות, יישאר רק זיכרון רחוק, מיתוס נעלם, בהדי קטטות של פוליטיקאים שקרנים. בימים כאלה של לאומנות קיצונית בראשות ביברמן, "פושעי אוסלו" עוכרי ישראל ובראשם האנרכיסט הסמולן רבין, נותרו רק סמל. סמל לשפיות מתפוגגת.
נ.ב
זוהי המהדורה ה-25 של "הדיבוק". חצי יובל, גם זה משהו. אחרי רבע מאה אפשר לסכם כבר שהבלוג הזה הוא כישלון מופתי לתפארת. פרפורי הגסיסה: בהמשך. לכבוד הכישלון הזה, נפתח השבוע עמוד של מערכוני הדיבוק באתר Flix, שם הם רובצים בין חתולים מקפצים ותעלולים בתיכון.
שבת שלום ושבוע טוב.