יום שישי, 19 באוקטובר 2012

פרה פרה

 

הייקו לשבת

זה כבר כמה ימים
שבצוותא מופיע זמר מחופש.
למה אף אחד לא מסלק אותו?
                       
                  לולה חוטפת קריזה.
מה העניין?
בעניין צמחונות וטבעונות


נו, אז עכשיו צמחונות זה במודה. שלא לדבר על טבעונות. ההרצאה המטלטלת של גארי יורופסקי, שהיא ללא ספק ההרצאה הכי חשובה ומדהימה שתראו מעולם, הגיעה בתזמון מדויק בשעה שחשיבה ירוקה לאורח חיים בריא יותר ולעולם יפה יותר הפכה למצרך יסוד בחברה התל-אביבית, לצד חלב סויה ועדשים. מיקי חיימוביץ' מנסה לקדם Meatless Monday בישראל, אורנה בנאי חושבת על הכלבה סיגלית כשהיא רואה פסטרמה, תנועות ירוקות צומחות כפטריות כמהין אחרי הגשם ותפריטים טבעוניים ממלאים את העיתונים גם במימונה. למרות זאת, המהפכה הירוקה רחוקה מלהתממש במהירה בימינו.
בזמן האחרון כל עוף נראה כאפרוח וכל בקר כעגל רך. לא אשכח איך בערב סגריר התדפק הכלב רמירז על דלת ביתי, בן חודש בסך-הכל, וחיש אימצתיהו ליומיים. שלא לדבר על כושכוש ובוני, הכלבים הנאמנים, וחוחי וחוחה, האפרוחים הנאמנים. כשהוגים בדבר, לו היו חיות המחמד האלה נאנקות בכלובים בצפיפות מחרידה, מושפלות עד עפר בעינויים ובהטרדות, נאלצות לספק את צרכי האדם בלי פנסיה ושעות נוספות, ולבסוף גם להישחט בלי ערעור, ספק אם היינו ממשיכים לגדל כלבים. אבל עדיין המנגלים היו ממלאים את ארצנו והעשן יתמר לעננים כקרמטוריום פעיל במפעל גרמני יעיל. לא שיש חלילה מקום להשוואה בין שחיטת פרות לכלבים. גארי עשה זאת היטב, ועוד יותר מזה. אבל לפחות יש באוויר המעושן ריח של פפריקה.
בשר זה רצח ורצח זה משמין. ובשר גם יכול להיות די טעים. גם חסה עם לימון. מה עדיף? שאלה של טעם. תעשיית הבשר זקוקה לשינוי, ערכי ובריאותי, אך בינתיים אפשר להפחית קצת בבשר מידי פעם ולגוון בברוקולי. הכל שאלה של פרופורציות. אחרי הכל, זה לא כל-כך נעים לראות חיה סובלת, אבל זה גם לא כל-כך נעים לסרב לדוד חיים שמציע לך בשר שהוא עצמו הכין, על אחת כמה וכמה לבדואי ששחט לכבודך כבשה.   

The Smiths/ Meat is Murder

Heifer whines could be human cries
Closer comes the screaming knife
This beautiful creature must die
This beautiful creature must die
A death for no reason
And death for no reason is MURDER

And the flesh you so fancifully fry
Is not succulent, tasty or kind
It's death for no reason
And death for no reason is MURDER

And the calf that you carve with a smile
It is MURDER
And the turkey you festively slice
It is MURDER
Do you know how animals die?

Kitchen aromas aren't very homely
It's not "comforting", cheery or kind
It's sizzling blood and the unholy stench
Of MURDER

It's not "natural", "normal" or kind
The flesh you so fancifully fry
The meat in your mouth
As you savour the flavour
Of MURDER

NO, NO, NO, IT'S MURDER
NO, NO, NO, IT'S MURDER
Oh ... and who cares about an animals life?

תראו מה זה

500,000 איש כבר הלכו לצפות בשגיא מינץ ומתן מלמן, אבל אז שמעו שיש הרצאה מקבילה של גארי יורופסקי, ונהרו לשם. הגיע הזמן להדביק את הפער.

 
דיבור בצד 



א': חיים, כמה פיתות קנית?
ב': שתי חבילות.
א': שתי חבילות?! זה הכל?
ב': למה, כמה צריך?
א': מה קרה לך? אני, אתה, הילדים, שרית ומני עם הילדים, אחותי, עמי והילדים, נועה עם החבר שלה והילדים ושוקי ואסנת עם הילדים. איפה המנגל?
ב': במחסן.
א': נו, למה אתה מחכה? ילדים, תעזרו לאבא עם המנגל!
ב': לא צריך.
א': אתה מסתדר?
ב': לא צריך מנגל.
א': מה?! מה קרה לך?
ב': חשבתי השנה נעשה על האש, רק... בלי אש.
א': בלי אש?
ב': אין עשן. זה גם יותר בריא.
א': מה בריא מה? הילדים אוהבים פרגיות. קניתי מלא בשר, עופות. תוציא חומוס, טחינה, סלטים, יש כרוב אדום, כרוב לבן, חצילים, סלט רומני, סלט טורקי, סלט איטלקי, צ'יפס, קולות, ספרייט, מירנדה, ולקינוח – אגס.
ב': מאה אחוז, אז לא צריך בשר.
א': השתגעת או מה?
ב': מה. מה אנחנו קניבלים? לאכול חיות ששיחקו וצחקו לפני שניה? אפרוחים של בית רבן? אין לך לב?
א': יש מלא לבבות. תפתח את השולחן.
ב': טוב, תאכלו מה שאתם רוצים. אני אוכל נבטים.
א': אין לנו נבטים.
ב': יש, גידלתי באדנית. ראית את הפרח בגני?
א': מה, המריחואנה?
ב': לא, השני.
א': כבר עברו השנים שהייתי מסתכלת באדניות.
ב': מה עם אלינור, הזמנת אותה?
א': נראה לך? היא נהייתה צמחונית. יפת-נפש שמאלנית.
ב': אה, שכחתי. גם מרלן.
שירה בציבור           


גורל. המילה מגיעה מתוככי הגרון אל אוויר העולם, מפחידה בעוצמתה. גורל. מילה שיש בה כוח לשתק, לשנות החלטות ובבד-בבד לא ניתן לשנות דבר. דטרמיניזם. משהו שנועד לקבוע מהלך חיים, ומוות. גם כשניסה לברוח ממנו, ידע כל מי שהסתכל על זוהר ארגוב שיש לו גורל ויש לו סוף.
זוהר עורקבי נולד בשנת 55' בשיכון המזרח בראשון-לציון, תימני בין תימנים. מכל שאר עדות המזרח שגרו בשכונה, בלטו התימנים בשירתם. זוהר, שנולד ביום שבת ביום בו קראו בבית הכנסת את הזוהר, נקרא כך בעצת הרב. כשהיה ילד למד תורה בחדר, שר וסלסל לפי הספר, וכשהיה מזייף ולו במעט היתה נוחתת על ידו מכת המקל. בשירה התימנית לא זזים ימינה ושמאלה, כך במשך מאות שנים. אחרי שלמד לשיר את המטעמים בהגייה הנכונה, חזר הביתה אל אמו, יונה, שטיפלה בעשרה ילדים, אל אביו, עובדיה, שפרנס את המשפחה בקושי רב, ואל אחיו ואחיותיו. גם בבית שרו, ואביו היה מוזמן לאירועים בשכונה לשיר ולתופף על פח. תיפוף על פח בקרב התימנים נחשב מעלה חברתית, כבוד לשמח. לעיתים הצטרף אליו זוהר, מביט מן הצד באהרון עמרם, שהוזמן לשיר כמעט בכל אירוע, ולפעמים גם שר בעצמו בתימנית, עברית, ערבית ויוונית. מהר מאוד זיהו את הכישרון של זוהר, ובחוג הדרמה בבית-ספר "הרואה", בכיתה ח', השתתף בתפקיד הראשי במחזה שביים מולי שפירא, אז סטודנט צעיר למשפטים שהנחה חוג דרמה בבית הספר. מיד הביאו אליו את זוהר עורקבי, והוסיפו שהוא יודע לשיר. מולי שינה את המחזה והוסיף שירים, וזוהר כבש את הבמה ברגע שעלה עליה. (לא מזמן גילם בנו של מולי, דן שפירא, את זוהר ארגוב בהצגה "זוהר" בקאמרי). מורו של זוהר, שלמה צנעני, זיהה את הפוטנציאל ובא לביתו לשכנע אותו לעבור ללמוד מוסיקה באופן מקצועי בירושלים, בכיתת מחוננים. זוהר סירב לעזוב את השכונה. הוא התערה היטב בשכונה, ומוקדם בבוקר היה יוצא לעזור לאביו לחלק בקבוקי חלב בבתים, וכשהיה צריך ללכת לבית הספר – הלך לישון. מהר מאוד נשר מהלימודים, והמשיך לעזור בפרנסת המשפחה, ועדיין, נעים הזמירות של השכונה היה מוזמן לכל חתונה, חינה ובר-מצווה שנחגגה בחצרות הבתים בשיכון המזרח.


זוהר עורקבי הלך לעבוד עם חברו מנס-ציונה, שמשון טווילי, בסיוד בתים. בזמן הסיוד היו שניהם, זוהר ארגוב ושימי תבורי, שרים. ובזמן ששימי תבורי המשיך לשירה מקצועית, זוהר התחתן בגיל 17 עם חברתו ברכה, שהכיר באירוע בו הופיע, ומיד הביאו לעולם את גילי. זוהר עבד בבניין – טיח, צבע, מרצפות – ואילו אביו כבר לא יכול היה לעבוד, לאחר שנפצע, והיה מעביר את הימים בשתיית אלכוהול. אמו יצאה מוקדם בבוקר לעבוד במשק בית בתל-אביב וחזרה בערב לעשרה ילדים, בעל אלכוהוליסט ומכה, וזוהר אחד שדרש תשומת לב. ביום הברית של גילי, נפטר האב כתוצאה משתייה, ואמו נאלצה להתחנן בפני הרשויות לסיוע. זוהר ניסה את מזלו גם בהופעות בחתונות ובמועדונים קטנים. הוא גם ניסה ללכת בדרך המקובלת. שינה את שם משפחתו בעצת אשתו ואמרגנו, והוציא תקליטון עם שני שירים שכתב והלחין משה נגר, עם השיר הגרובי "ילדה חיכיתי שנים" והשיר המלודי-פופי "כל יום שעובר". שירי הפופ המערביים לא הצליחו מסחרית, וזוהר מצא את ייעודו בהופעות בפני אנשים מהשיכון ושכמותם, עם שירים שאהבו. הממסד התרבותי באותם ימים התנכר לכל מה שהריח מתרבות המזרח, מה שהוליד את שירי הקסטות של התחנה המרכזית – קול העם. חמש שנים לאחר מכן אמר לאילן שאול, כתב "להיטון":
"ניסיתי גם ללכת דרך השיטה. שנתיים לפני 'אלינור', הקלטתי תקליטון של מוזיקה שהולכת היום, סטייל 'קליק' , 'תיסלם', כל זה. ניסיתי לעלות על הגל של הרדיו. אני יכול לשיר שיר של תיסלם, יותר יפה מ'תיסלם', עם הגרון שלי, אני יכול לעשות מה שאני רוצה. לקחתי את גרי אקשטיין, להקת 'ברוש', יאיר שרגאי בתור מעבד, והקלטתי 'שייק' אחד ו'סלואו' אחד. חלום של תקליט. שלחתי 30 תקליטונים לכל הרשתות, השמיעו אותו פעם אחת ב'מחט בערימת תקליטים' ולא הכניסו אותו אפילו ל'פינה לשיפוטכם'? אין עם מי לדבר! אז המשכתי לעבוד כזמר של פיאנו-בארים. ראיתי איזה קהל מגיע, מה הם אוהבים, ממה הם נדלקים, למה הם באים לשמוע אותי. למדתי שהם אוהבים לשמוע אותי. למדתי שהם אוהבים את השירים שמכניסים אותם לאמת שבחיים. הבנתי שיש ניתוק בין הרדיו לבין הרחוב. ואז ידעתי על מה אני הולך, מה אני מקליט. עשיתי לי רשימה, וזה הלך, בלי רדיו, בלי כלום. ואנשים קנו את הקסטות בטונות."


השכונה הצמיחה את זוהר והשכונה גם הרסה אותו. ה-DNA שלה נצרב בבשרו עד יומו האחרון. מגיל 15 הסתבך בפלילים, ובגיל 23 הורשע באונס בחורה שהכיר והביא לביתו. האנשים המקורבים לו לא האמינו שהוא מסוגל לאנוס, שתפרו לו תיק, וגם הבחורה התנצלה בפניו מאוחר יותר על שהתלוננה. אבל פסק הדין חושף אונס-לא אונס, בחצי הסכמה וחצי כפייה. "אני פירשתי את הלא שלה שמשחק," אמר אז ארגוב, "הלא שלה זה היה לא שדורש שאמשיך הלאה." בבחינת: כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת? אשתו, מכל מקום, כבר עזבה את הבית והם התגרשו. בית המשפט התחשב בנסיבות, וגזר עליו שנת מאסר בפועל. לאחר שהשתחרר, עבד כנהג של ג'קי מקייטן והיה מנדנד לו מידי הופעה שיתן לו צ'אנס לעלות לשיר, עד שהסכים. זוהר שר: "עת דודים כלה", וכולם, ביניהם יהודה קיסר, ידעו שיש כאן זמיר. קיסר, האיש שהביא את הגיטרה החשמלית אל המוזיקה המזרחית, נדלק משמיעה ראשונה. יהודה קיסר מלהקת "העוד" היה מושא הערצה של זוהר ארגוב, כך שלא מפתיע שהתרגש מאוד כשקיסר פנה אליו בהצעה לעבוד ביחד. ג'קי מקייטן כתב מילים לשיר יווני, והגיש אותו לזוהר. "אלינור, את יפה כמו מלאך." משם הדרך לתקליט לא היתה קלה, מה שהשאיר אופציה פרטיזנית בלבד. הם גייסו נגנים בהתנדבות, וזוהר הקליט את השיר "אלינור" ועוד כמה קאברים במועדון "הברווז" ביפו, בהופעה שהוקלטה על טייפ. נרגש, הלך זוהר עם הקלטת לאחים ראובני, המפיקים הבכירים, שיוציאו את הקסטה לשוק. אבל איכות ההקלטה היתה ירודה והאחים סירבו. כשיהודה קיסר הלך אליהם עם הקסטה, כבר השתכנעו לתת לזה צ'אנס. הם צילמו את זוהר בחולצה אדומה, ומכרו 3 מיליון עותקים של הקסטה. הקסטה "אלינור" נחטפה כמו עיתונים של 'ישראל היום' במצודת זאב, ובכל התחנה המרכזית נשמע רק קולו של אחד חדש, זוהר ארגוב שמו. וכשמולי שפירא נסע במונית דרשו הנוסעים מהנהג שינמיך את הזמר המזרחי ששר "אלינור, את יפה כמו מלאך," ורק מולי זיהה את קולו של הילד, ואמר: תגביר, תגביר.


מפה לאוזן עבר שמו של זוהר, ומלבד קפה עלית העם החליט גם שהוא רוצה לשמוע את זוהר ארגוב. אבל בתחנות הרדיו התעלמו, גם מהאלבום הבא, שהופק כבר באולפן מקצועי. המוזיקה הישראלית בעלת הגוון המזרחי נחשבה נחותה יותר, נחלתם של הבורים שמתופפים על פחי זיתים. אבל זוהר היה עילוי, והקהל הרגיש את זה. הוא ידע לזהות רבעי טון, לשיר ללא קולן וצליל פתיחה, לשיר בשפות שונות לפי שמיעה, ולנוע בין מקאמות ולסלסל בקולו בעדינות. אהובה עוזרי היתה לו חברה טובה ומורה לפיתוח קול. הוא אהב לבקר אותה בביתה, וללמוד ממנה. כמוה, גם לשימי תבורי רחש כבוד רב, שלא לדבר על אביהו מדינה. אבל מדינה לא אהב בהתחלה את הפוזה של זוהר עם האקו והסלנג בשפה (וואלק בואי אל גני), אבל מהר מאוד הבין שקשה להישאר אדישים לתופעה, וכששמע את זוהר לראשונה נתן לו זמן להתבשל, והבטיח שאחרי שנתיים יכתוב לו שיר. זוהר המשיך להופיע ולהתאמן, שר ושר והבשיל וב-1982 הגיע סוף-סוף הרגע וצמח גם הפרח בגנו של זוהר ארגוב.
אביהו מדינה לא ראה את עצמו שווה בין שווים. המוזיקה המיינסטרימית בארץ היתה בעלת גוון רוסי, צרפתי ואמריקאי, בעוד שסגנונות מזרחיים נחשבו שוליים. עד שבא בועז שרעבי עם השיר "פמלה", והוציא את אביהו מדינה מההנחה שהוא לא ראוי לכתוב בסגנון הזה. הוא החל לכתוב מנגינות בעלת גוון מזרחי, ולחבר מילים גבוהות, אך למרות הרמה הגבוהה של השירים עדיין ראה בהם הרדיו ז'אנר נחות. ואביהו בכלל לא ראה את השירים כמזרחיים, אלא ישראליים בעלי גוון ים-תיכוני. ישראליים לכל דבר, בדיוק כמו דני סנדרסון או שלום חנוך. האחד מושפע מאמריקה והאחר מתימן, אבל כולם יוצרים מוזיקה ישראלית מקורית. עם התודעה הזו יצר אביהו מדינה מוזיקה, ושלח לפסטיבלי הזמר המזרחי. בשנת 82' כתב את השיר "הפרח בגני" לזוהר ארגוב. הוא הזמין לביתו את האמרגן אשר ראובני ואת זוהר ארגוב, וזה האחרון התפתל על מושבו, נזהר לא לפגוע בכבודו של אביהו כשהוא מנסה לומר שלא התחבר לשיר. אביהו וראובני ניסו לשכנע את זוהר שיש לו להיט ביד, חומר לפסטיבלים, אבל זוהר בשלו. אביהו נתן את השיר לשימי תבורי, שכבר התאמן על השיר מול המראה עם אחיזת המיקרופון, לומד אותו היטב. בינתיים התנהל ברדק ברשות השידור. השיר לא נכנס לפסטיבל, ובמקומו נכנס שיר אחר. יום אחד בערב התקשרו לאביהו, ואמרו: היתה טעות, השיר נכנס. שימי תבורי כבר התכוון להקליט את השיר, אבל סירב להשתתף בתחרות. אחרי כמה זכיות רצופות, הפסטיבל כבר לא היה בשבילו. הוא הסכים שיתן את השיר לחבר זוהר ארגוב, שיבצע את השיר בפסטיבל. זוהר, ששמע על המהומה סביב השיר, השתכנע שהשיר טוב, והחל להתאמן. הם פנו לננסי ברנדס שיעבד את השיר. ברנדס בקושי ידע עברית, ולא הבין מה הם רוצים ממנו, עד שאביהו לקח סיר, תופף עליו את המקצב, והוסיף: אני רוצה פתיחה בומבסטית של חצוצרות, כמו לוחם שוורים שנכנס לזירה. כעבור כמה ימים היה העיבוד מוכן, "ואיך שזוהר שמע הוא התמלא דמעות בעיניים," שיחזר  ננסי ברנדס. הגיע הפסטיבל וזוהר עלה לבמה, ועם השיר "הפרח בגני" קטף את המקום הראשון. השיר והמבצע התחבבו ישר על הקהל בפסטיבל, שהתלהבו ומחאו כפיים, חוץ ממנהל הרדיו גדעון לב-ארי, שעלה להגיש את הפרס לזוהר ארגוב תוך כדי לעיסת מסטיק, בזלזול מופגן. אבל גם הממסד התרבותי לא יכול היה לזוהר ארגוב, ואחרי הפסטיבל כבר כל בית בישראל הכיר את שמו.


את השוונג המשיך זוהר ארגוב בארה"ב, במסע הופעות לפני קהילות יהודיות וישראלים מהגרים. לאחר "הפרח בגני" שימי תבורי נסע ללוס-אנג'לס, שם פגש את זוהר, ושם פגש זוהר את הסמים. קראק. הרואין. שורות אל תוך הלילה, אחת אחרי השניה. עם כוסית ובלעדיה. וזה גרם לו לעלות על הבמה עם תנופה, וזה גרם לו גם לדדות אל הבמה. הסם היה מלכוד 22 בשבילו: הוא לא היה יכול להופיע בלי זה, ועל-מנת להשיג את זה היה עליו להופיע. מאותו לילה בלוס-אנג'לס, בו הציעו לו טיפוסים מפוקפקים להריץ שורות, השתנו חייו של זוהר ארגוב לבלי הכר.
זוהר ארגוב חזר לארץ, והתארח אצל דניאל פאר בתוכנית "שעה טובה". לכאורה, זמר מצליח שעולה על הדרך הנכונה. אבל משם הדרך היתה רק בירידה, "אחורה אחורה לקרקעית", בסיוע של כמה נשמות טובות: אנשים שדחפו לו סמים לכיס בזמן ההופעות, ובאו לדרוש את הכסף; אנשים שהיה להם אינטרס לראות אותו נופל; אנשים שהבטיחו לו שהסמים לא משפיעים, ובתמימותו התמכר להם. זוהר לא רק היה תמים, הוא גם היה בעל אופי חלש. ונצלני השכונה וסוחרי הסמים היו סביבו לפני ואחרי כל הופעה. בכל אותו זמן, השירים שהקליט ושר בהופעות ואירועים רק צברו פופולאריות, וזוהר רכש פנטהאוז בגבעתיים ומרצדס, לבש חליפות והשוויץ בכסף. אבל את השטרות הרבים שפיזרו עליו בהופעות מעולם לא שם בכיס ותמיד חילק בין הנגנים, לפחות בימים בהם היה צלול. אבל שום דבר לא החזיק מעמד יותר מידי זמן. טיפוסים שונים שנדבקו אליו התנחלו בג'קוזי בביתו מידי לילה ולא נתנו לו מנוח, ובאותה הזדמנות גם דחפו לו ליד חומר טרי. "אין דבר, כשיהיה תשלם," היו אומרים. ואת התשלום נאלץ לבצע לעיתים בהקלטות של שירים ובהופעות, גם כשלא היה לו כבר כוח לשיר.
זוהר ארגוב חזר מאמריקה אל הפנטהאוז, ושם ישב לבדו, כחוש ומעורפל, מכור כבד שדועך מיום ליום. עוזי חיטמן ביקר אותו בביתו (עם ארבעה שירים שכתב לתקליט "כך עוברים חיי"), וניסה לעזור לו, לשווא. ארץ ישראל היא אמריקה שלי, כתב. ופתאום: סגור לבד עם עצמי. זוהר לא השלים עם הפרידה מאשתו, ולמרות הבחורות שהביא לביתו מידי לילה חשב שרק ברכה תחזיר אותו למוטב. אבל ברכה כבר היתה נשואה, לשוטר. עד מתי אלוהי אהיה לבדי?


התקליט הצליח, וגם ההופעות המשיכו למלא אולמות, אבל זוהר ארגוב כבר היה עמוק בתוך הסם. הוא איחר כמעט לכל הופעה, וכשלא איחר פשוט לא הגיע. גם להופעה באמריקה הגיע ברגע האחרון, שוב. הוא יצא לסיבוב הופעות נוסף באמריקה ובצרפת, שם זכה לאהדת הקהל.  אחרי שסחף את הקהל בצרפת עם הרפרטואר שלו, אמר תודה וירד מהבמה. אבל הקהל לא נתן לו לרדת, ודרש הדרן. הוא חזר על אותם שירים פעמיים-שלושה, והקהל לא רווה. מאחורי הקלעים החלה התייעצות בין זוהר ארגוב לנגנים, ולבסוף עלה זוהר ארגוב על הבמה, ושר שירים שאהבו יהודים בחו"ל. יהודה קיסר מספר: "פתאום הוא שר את 'ירושלים של זהב'. בשבילם. ואחר-כך את 'הבה נגילה הבה', שירים של ארץ ישראל. פתאום זוהר מקבל צבע אחר. שירים שהוא לא שר אף פעם, לא התנסה בהם, לא ניסה אותם על במה, לא עשה חזרות עליהם – הרביץ אותם כאילו הוא מוכר רק בשירים האלה. כאילו זה השטח שלו. זה היה כל-כך מרגש מבחינתי. והוא, לא התרגש בכלל. זה מה ששיגע אותי. בכלל לא."
שם, בצרפת, זוהר הופיע והסניף, הסניף והופיע, בין לבין, גם במלון. בחפלה שעשה שם כל הלילה עם יהודה קיסר, אהובה עוזרי, שימי תבורי וחברים, הסניף ושר, מלא שמחה ואנרגיה. מסמר הערב. אך כשכולם הלכו, דעך אל תוך עצמו. שימי תבורי, שהיה איתו, ניסה לשכנע אותו לעזוב את זה, ללא הצלחה: "כשלא היה לוקח את הסם, זה היה משפיע עליו. היה יורד לו ריר מהשפתיים, היו יורדות לו דמעות, הוא היה מתחיל לרעוד. נרקומן פשוט. ואז הבנתי: אם הרבה רופאים ניסו לעזור לו, מי אני שאוכל לעזור? אבל המשכתי לנסות לעזור, לפחות בדיבורים. וזה לא עזר." דיבורים לא הועילו. הקריז היה חזק מזוהר, והחומר חלק בלתי נפרד מגופו.


המצב הפיזי של זוהר לא אפשר לו להופיע, ולמרות זאת היה מופיע באירועים תמורת מנה זעומה של קוק או כתשלום על סמים שכבר רכש. גם להקלטות הגיע מחוק, וגם באולפן שר תמורת כסף למנה, והיה גם מעשן באנגים באולפן ההקלטות. הוא נעדר מהופעות ואיחר בצורה כרונית, עד שהאחים ראובני שחררו אותו מהחוזה והוא עבר לידי האמרגן ניסים בן-חיים. בן-חיים לא התחשב כלל במצבו הנפשי והפיזי, וניצל אותו עד תום להקלטות ולהופעות. התקליט האחרון, "הדרך הברוכה", הוקלט כשקולו היה מרוסק לחלוטין, והוא היה שבר כלי. "זוהר נראה נורא ואיום (בהקלטות), בכלל לא התקרבתי אליו," סיפרה אהובה עוזרי. "ממש נורא, וידע את זה, ולא ניגש לדבר איתי בכלל. ואז המפיק שלו אמר לי, יש לי הקלטות שלו ואני אוציא אותן אחרי שימות. קיללתי אותו שיישרפו לו ההקלטות..."


זוהר הבריז מהופעות והיה שר בקול שבור, מחוק מסמים, כשהוא ממשש בכיסו את הסמים כמו גולום שמשתוקק אל הטבעת. בגלל זה אביהו מדינה הפסיק לכתוב לו. אבל כשוני גבריאל, בעל מועדון "אריאנה", קרא לו ואמר שזוהר עומד למות, בא איתו לביתו והציבו לו תנאי: או שאתה בא איתנו לגמילה באילת ברצון, או שנקשור אותך ונביא אותך בכוח. לאחר שהתחמק שוב ושוב, נאות להגיע איתם למלון "גני שולמית" באילת, לגמילה ממושכת. גם לשם הגיעו סוחרי הסמים, שהריחו את הפוטנציאל המסחרי שבגוף השבור ובנפש המעורערת. לאחר שבועיים של גמילה, יצא זוהר מהחדר כאדם חדש, והופיע במועדון במלון בזמן שיריבו הנצחי, חיים משה, הופיע. שם שר את "הפרח בגני". כולם הרגישו שזוהר חזר לעצמו, ואביהו מדינה כתב לו את השיר "להיות אדם." אבל כשחזר למרכז, גם חזר לסמים. שורה ועוד שורה ואין עם מי לדבר. אחר-כך נסע לגמילה בירושלים, שגם היא לא עזרה. גם כשהתראיין בתוכנית הטלוויזיה של מני פאר בערב שבת, והצהיר שהוא נקי, השתמש בסמים. ולאחר מכן שר בפלייבק, ולא תאם את עצמו. "כשהופעתי בטלוויזיה," אמר למרסל ליטצ'י הקלידן, "חצי שעה לא הייתי בלי סם. אפילו חצי שעה לא." אבל מדינה שלמה צפתה בו מצהיר שהוא נקי, והוא רק רצה שהתקשורת תרד ממנו, ובעיקר המשטרה, שהיתה מציבה לו מארבים ללכוד אותו ואת סוחרי הסמים.
זוהר ארגוב היה אדם נדיב, אדם נחמד שאהב אהבת נפש את אמו ורחש כבוד למבוגרים ולאמנים וותיקים. והיה גם טיפוס משתחצן, אלים לעיתים, מכור כבד. מעולם לא היה טלית שכולה תכלת. הוא הסתבך בפלילים כמה וכמה פעמים, בשביל להשיג מנה של סם ובעקבות השפעה של הסם. לאחר שנעצר בתחנת ראשל"צ וגנב אקדח משוטר, נשפט לחצי שנת מאסר. בכלא שר לאסירים ולסוהרים, ונדמה שחזר לעצמו. הוא סירב לקחת אדולן, תחליף סם, וזירז בכך את הגמילה של עצמו. כשיצא לחופשה קצרה, דילג מהופעה להופעה וגם פגש את איריס, חברה של ישי לוי (שגם היה נרקומן באותה תקופה), והביא אותה לבית אמו מוקדם בבוקר, אחרי שיצאה לעבודה. משם הלכה איריס לתחנת המשטרה והתלוננה שזוהר אנס אותה. היא היתה ללא סימני חבלות, וגם החוקר הניח שהעדות מבוימת. אך מה שהיה שם באמת, אין איש יודע. בתחנת המעצר צעק שוב ושוב לשוטרים שהוא חייב תחליפי סם. אמר שהשוטרים הכו אותו. כשאחותו מלכה ובת-זוגו אהובה ז'וזל הגיעו לבקר אותו, צעק אחריהן שישיגו לו תחליפי סם. היתה זו הפעם האחרונה שראו אותו. זוהר נשאר בתא בתחנת המעצר, בקריז רציני, ואיים בהתאבדות. הוא בחיים לא היה מעז להתאבד, אמר כל מי שהכיר אותו. אבל זוהר ארגוב "תלה" את עצמו בסדין, מאיים להתאבד בפני השוטרים, שלא לקחו ברצינות את איומיו ואת ההצגות שעשה להם שם. כשנפטר ב-6/11, לפני 25 שנה, נמצאו על חזהו סימני אלימות. ייתכן ונפטר כתוצאה ממכות של השוטרים או אסירים אחרים שהיו איתו בתא, וגופו לא עמד בזה; ייתכן שעשה הצגה כאילו הוא מתאבד כדי שהשוטרים ייתנו לו תחליפי סם, אבל הסתבך והיה חלש ומעורפל מכדי לחלץ את עצמו; וייתכן שתלה את עצמו בכוונה, סבירות שאנשים שהכירו אותו שללו בתוקף. יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע. דבר אחד בטוח: לזוהר ארגוב היה גורל, וסופו היה מגיע במוקדם או במאוחר כתוצאה משימוש מופרז בסמים קשים. הסם היה חלק בלתי נפרד ממנו, ובסופו של דבר הרג אותו באופן בלתי נמנע. כל מי שנמצא בקרבתו באותם ימים אחרונים, ידע שימיו ספורים. זה היה באוויר. זוהר ארגוב נפטר, וזכה בתואר "מלך", עוד בחייו. אבל רק לאחר מותו הפך לאגדה. כוכב רוקנ'רול מזרחי. זוהר ארגוב היה אמן מצוין, שאמנם הועלה לדרגת מיתוס לאחר מותו בגיל 32, אבל התואר "מלך המוזיקה המזרחית" היה נכון עבורו בשנות השמונים. זוהר ארגוב, יודע היום גם הממסד התרבותי, הוא מלך במוזיקה הישראלית.

 
היכן התרבות

שירה בציבור השבוע, כמו הסרט "זוהר" של ערן ריקליס (תסריט: משה זונדר ואמיר בן דוד) התבסס ברובו על הספר "שחור" של רינו צרור, שתמציתו שימשה כתבה עיתונאית שהתפרסמה לאחר מותו. הספר יצא השנה, 25 שנה לאחר מות המלך, ומגולל בפרוטרוט שיחות שערך רינו צרור עם אנשים המקורבים לזוהר ארגוב, במשך ארבעת החודשים שאחרי מותו.
הראיונות מרתקים ברובם, וחושפים פנים חדשות של הקריירה של זוהר ארגוב וחייו האישיים. בין היתר, מובאות עדויותיהם של אמו ואחותו של זוהר; בת זוגו; ידידתו; מזכירתו האישית; המורים; וגם אמנים שעבדו איתו, כמו שימי תבורי, אהובה עוזרי, יהודה קיסר ואביהו מדינה. כמו כן, מלבד הקדמה של רינו צרור, מצורפים כנספחים תיקיו הפליליים של זוהר ועדותו במשפט האונס, והמחזה שביים מולי שפירא בכיכובו של זוהר ארגוב.



השיחות מובאות בלשונן כתמליל בלבד, ללא עריכה לשונית וללא הערות, ומאפשרות לא רק הצצה לחייו האישיים של זוהר ארגוב, אלא ממש כניסה לעולמו. פרטים נוספים נחשפים שוב ושוב כמתוך קליפה: הילדות, החוש האומנותי, הקריירה, הדרך, הסמים, ההסתבכויות, האגו, הנדיבות, הסוף. כל אלה מובאים בערבוביה, לעיתים כאשר עד אחד חוזר על הפרשה שסיפר עד אחר, ומציירים עד כמה שניתן פרופיל של דמות, של זמר שהיה אליל בחייו ואייקון במותו.


ומה עושים השבוע?

אפשר להתחיל סמסטר בלימודים חסרי ערך פיננסי, ואפשר ללכת ל...

בועז בנאי מרגיש כמו שבת גם ביום שלישי.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
23/10 בשעה 20:30

שלומי שבן מלהטט בפסנתר.
איפה זה קורה?
ברלה, קיבוץ להבות חביבה
20/10 בשעה 22:00

LFNT, הפרויקט החדש של רן ניר מהמוג'וז.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
24/10 בשעה 22:30

עמיר בניון והאלבום החדש.
איפה זה קורה?
זאפה הרצליה
23/10 בשעה 22:00

תיאטרון רפרטוארי, הקומדיה של ארז דריגס ויפתח אופיר, בצוותא.
איפה זה קורה?
צוותא, ת"א
21/10 בשעה 18:30

פסטיבל תמונע עם כל מה שחדש.
איפה זה קורה?
תיאטרון תמונע, ת"א
16/10-25/10

אוי דיוויז'ן במוזיקה יהודית גלותית.
איפה זה קורה?
לבונטין 7, ת"א
25/10 בשעה 20:00

אבי הזמר חוזר שוב לראות כלנית.
איפה זה קורה?
תיאטרון תמונע, ת"א
19/10 בשעה 22:30

ישי לוי מסכם 30 שנות קריירה וחמישים שנות חיים.
איפה זה קורה?
זאפה תל אביב
23/10 בשעה 20:30

איפה זה קורה?
סינקופה בר, חיפה
25/10 בשעה 22:00


תבלו!

תאוריית הקשר


כמו שאפשר לראות למעלה, זוהר ארגוב הופיע בצרפת בפני הקהילה היהודית. כשנגמר לו הארסנל והקהל דרש אותו במנות גדולות יותר, עבר לשירים יהודיים-ישראליים יותר, שגם יהודים דומעים בחו"ל מכירים. אחד מהם היה ירושלים של זהב. יהודה קיסר, בלהקת הנגנים, הסתכל עליו וניגן ביחד איתו, שיר אחרי שיר. זוהר המשיך לעשות שמח, והיהודים הצרפתיים שרו איתו.



זוהר ארגוב כמובן לא היה היחיד ששר לצרפתים. אחרי האופוריה של מלחמת ששת הימים, שנמשכה שש שנים, יצאו זמרים והרכבים ישראליים להופעות בצרפת, להפיץ את בשורת התרבות הישראלית. באולם "אולימפיה" בפריז הופיעו רבים וטובים, כמו 'החלונות הגבוהים', 'הדודאים', יפה ירקוני, אבי טולדנו ובועז שרעבי, שהפליא לחלל ולתופף, לתופף ולחלל, ולפעמים גם בו-זמנית בשני הכלים ובבקבוקים, מקפץ ומנגן בבגדי ריקודי-עם.



כשהופיע זוהר ארגוב בצרפת, הופיע שם גם שימי תבורי בסיבוב הופעות משל עצמו. כשזוהר ארגוב עשה חפלות עם ראובני והנגנים, עשה גם שימי תבורי חפלות עם ראובני והנגנים. וכשזוהר המשיך לסמים, המשיך שימי תבורי לחזור לצרפת כמה וכמה פעמים, שר ושימח את הקהילה היהודית, וגם שר בעצמו בצרפתית.


הקשר בין ישראל לצרפת בולט במיוחד בכל הנוגע למוזיקה המזרחית, או לכל הפחות לזמרים מזרחיים בעלי אוריינטציה ים-תיכונית בשירתם. שימי תבורי וזוהר ארגוב לא התקבלו באותן שנים למיינסטרים הישראלי, אבל בצרפת (אולי המדינה היחידה באירופה שישראלים שכמותם הרגישו בה נוח) קיבלו אותם כאחרוני המרוקאים, למרות שהיו תימנים. ניסים סרוסי חי כיום בצרפת, ומופיע שם. מייק ברנט עשה את זה גם בצרפת, לרגע חטוף של דקות תהילה מתמשכות. האחד בסגנון מזרחי, השני בסגנון מערבי. וליהודי צרפת יש מקום לקבל את שתי הגישות האלה, בלי רגשי נחיתות ורצון להשתייך לצד המערבי יותר, אלא עם אמונה שהמיקום של צרפת על המפה מאפשר התמזגות גם מאירופה וגם מאפריקה, גם מאמריקה וגם מהמזרח התיכון.

 
 פריים גנוז



אומרים שהיה פה שמח


מישהו לימד פה על צמחונות הרבה לפני. רונן ואלדד, הלוא הם אסי וגורי מ"דומינו גרוס", בהרצאה שלא תשאיר אתכם אדישים.


כיבוי אורות


"להיות או לא להיות? זאת לא השאלה. השאלה היא עוף או בקר", כך שרו הבילויים. עוף או בקר, פרגיות או שישליק, קבב או המבורגר, נקניקיות או סלט חסה... סלט חסה? אפשר לנסות. השאלה היא אם רוצים לאכול כמו שפרה אוכלת או לאכול את הפרה עצמה. הבחירה שלכם, רק אל תגזימו.

שבת שלום ושבוע טוב.