יום שישי, 12 באוקטובר 2012

לחם עבודה

 

הייקו לשבת

שני אפים על המצח
לא נחוצים כמו
אף אחד בתחת
                       
           שמשון בונד, מנתח פלסטי כריזמטי.
מה העניין?
בעניין האבטלה הגואה


"למדתי מקצוע מועיל ונחוץ כדי שלא אהיה דחוק ולחוץ. התמדתי בו, הייתי חרוץ, ברם כישלון המערכת גם כן היה חרוץ. מצאתי את עצמי עם המקצוע בחוץ הולך ורזה... אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה."
המצב ביש. לא משהו. צרה רודפת צרה. לא קל. בכלל. אין עבודה, אין פרנסות. וכסף? פחות. מעריב והארץ קורסים כמגדלי עיתונים ואפילו במפעל פניציה כבר אי אפשר לעבוד. בארצות הברית של אמריקה אובמה ימשיך או ייפול רק על העניין הזה, וכך גם בארץ ובאירופה. הכלכלה מתמוטטת, האבטלה גואה. קשה. לא קל. ביש.
למדתי מקצוע לא מועיל ולא נחוץ, אז הלכתי לחפש עבודה. אין עבודה. שלחתי קורות חיים. אין חיים. קיבלתי את העו"ש מהזה, ופניתי לפקידה בבנק, שהרגיעה אותי ואמרה: "תראה, לפי הפיקדון החד-שנתי אחוז התשואה האקווילירנטית גבוה מאחוז הפק"מ המודולארי, שניזון תכופות ממאזן התשלומים ההסתברותי לנפש, מה שמוליך אותנו למשיכת מטבע צמוד ליורו פלוס מיסוי ישיר ועקיף ללא ריבית והצמדה עם עמלה מסובסדת ומט"ח לפי בחירה. אך עם מענק האשראי הצמוד למדד פלוס מע"מ ורב קרן נפרעת אנחנו מקבלים חן צובר ברבעון א', ב' ו-ג' בשנות אינפלציה, דפלציה ורגולציה, וכשמדד המחירים לצרכן עולה בעשירית האחוז והנפט מתייקר הריבית מתנדנדת והעולם שותק. מה שמוביל אותי למסקנה שאתה חייב לי באופן אישי 20,000 שקלים בחודשי תמוז-אב-אלול. הבנת?"
לא הבנתי. מה שהבנתי זה שהפרוטה חומקת ביעף בלי להתנצל. גם אם אמצא עבודה משמונה עד שש עם פנסיה וזה, זה לא יחזיק מעמד. הפיטורים קורצים באופק. מעגל האבטלה הוא עגול מתמיד, ושום מחאה חברתית לא תיישר את הפינות. יש לעשות הסבת מקצוע ולהגר לחלל, שם אפשר לבנות דירה בכיף. עד אז ניאלץ להיות מנוצלים עד קץ הימים וגם לחתום על חוזה. אבל עבדנו את פרעה, נעבוד גם את זה.  
שיר המקצוע/ שאנן סטריט

אמא חזרה ואמרה וחזרה
עד שנמאס לי לשמוע
מה שלא יהיה ועל כל צרה
לך ותלמד מקצוע

אמא סיפרה שאמא שלה
סבתא, היתה אומרת
שהבן אדם תמיד צריך להשתדל להחזיק
איזה דבר מה ביד, אחרת

הלכתי על זה עשו לי מיפוי
אמרו עבודת ידיים
חשבתי פיסול אף כי יותר מסחרי עיסוי
אמרו גלגלי שיניים

אז רכשתי מקצוע די מכובד
תעודה הבאתי לאמא
אמנם תעודה זה איזה דבר מה ביד
אך זה עוד לא זה אמרה אמא

הלכתי על זה, הלך לי עם זה:
נראה שעשיתי קצת רושם
שני מוסכים הציעו חוזה
מה חתמתי עם בית חרושת

יותר גדול יותר סיכוי
לקידום ולמשכורת
אף כי יותר שכר יותר ניכוי
הראש לא רציתי לשבור את

אהה, אה
קידום וגם משכורת
אהה, אה, אהה אה
הראש לא רציתי לשבור את
אהה, אה. אי...

זה לקח לי שנים להתרגל
לנקישה של הקצב
לנוקשות הברזל לחדות הסרגל
לשריקת הגלגל בעצב

הייתי שואל את עצמי כל יום
מה בחור יפהפה שכמוני
עושה במין שכזה מקום
עד חמש וחצי משמונה

ככה בערך עשרים שנים
חלפו בשקט ריאלי
רק איזה קול ניקר מבפנים
עם צליל שרק עשה רע לי:

עבד עבד עבד ברזל
עבד חשמל וכרטסת
תגיד תגיד תגיד לעזאזל
איך שהמכונה בך נכנסת

איך היא קובעת לך תנועה
איך היא דופקת קצב
קר וחתוך פעימה קטועה
נתקעת עד העצם

כאן תתכופף וכאן תזחל
תתהפך תגרז תשמן לה
כאן תנגב לה אחרי שתאכל
כאן תחליף וכאן תכוון לה...

אהה, אה
(גרז, שמן לה)
אהה, אה, אהה אה
(נגב, כוון לה)
אהה, אה. אי...

סובב סובב לו הגלגל
מתיז גיצים של רשף
משבר פוקד את המפעל
ועוד מפעלים ברשת

אין מכירות אין תזרים מזומן
צחוק בקיבה פוקע
פיטורי יעול ואני מסומן
צחוק בקיבה תוקע

מה תעשה עם התנועה
עם הפולס הזה של הקצב
המקפץ מפרכס כזנב לטאה
שנכרת במכה נחרצת?

עשרים שנים שנאתך הכבושה
לרצפה יריקות התיזה
והנה מתברר, למרבה הבושה
שעכשיו כבר אינך יכול בלי זה

עשרים שנים של שעבוד ארור
חלפו בתקווה לחופש
עצור השחרור אתה עזוב לסחרור
בלי פירור של תקוה בחופן...

מה תעשה מהנץ החמה
ועד שתואיל כבר לשקוע?
וזאת לא עמדה מי יודע מה
לא מכבדת מקצוע

אהה, אה
מקצוע, אמא!
אהה, אה, אהה אה
דבר מה ביד, סבתא!
אהה, אה. אי.
 
תראו מה זה

ואולי זה דווקא די פשוט להתקבל לעבודה. שגיא מינץ ומתן מלמן חותמים על חוזה.

 
דיבור בצד 


א': מעוף בע"מ כוח אדם שלום במה אוכל לעזור.
ב': שלום.
א': שלום.
ב': איפה המשרד שלכם?
א': אין לנו משרד. במה אוכל לעזור?
ב': אני מחפש עבודה.
א': במה?
ב': לא משנה.
א': אני צריכה שתהיה יותר ספציפי.
ב': בהיי-טק יש?
א': לא, כשל.
ב': משפטים?
א': מה, שופט?
ב': אדמיניסטרציה יש?
א': מי?
ב': קולנוע?
א': אדוני, אם זאת מתיחה אז אני לא מעוניינת.
ב': יש ב...
א': לא.
ב': וב...
א': גם לא.
ב': אז במה יש?
א': יש מלצר. רוצה מלצר?
ב': לא.
א': אבטחה?
ב': לא.
א': אבטחת מידע?
ב': איזה מידע?
א': מידע. במה אדוני עסק בעבר?
ב': היה לי עסק.
א': למה?
ב': למשחקים.
א': לפעוטות?
ב': לא, יותר קטנים.
א': השירים המשחקים, איפה הם עכשיו?
ב': באילת.
א': וואלה. הייתי הילדה הכי קטנה בכיתה. קינאתי רצח בילדה הכי יפה בגן. זנזונת.
ב': יש עבודה בעוזי חיטמן?
א': מצטערת, אזל. נשאר לי רק באבטחה.
ב': אבטחת מידע?
א': לא בשבת.
 
שירה בציבור           

אני זוכר שירים בגן כשהייתי ילד, אבל היום יובל המבולבל צרוד הגרון משכיח ממני את השירים והמשחקים. לכן, הדיבוק שר היום בקול גדול שירים שלא נס ליחם ולא ינוס לעולם. מעבר לזה, ביום רביעי ימלאו שמונה שנים למותו הפתאומי של עוזי חיטמן זצ"ל, וזו סיבה מספיק טובה להיזכר במורשתו הענפה.  
היו ימים היו ימים, כשעוד היינו ילדים...
עוזי חיטמן נולד ביוני 52' לאברהם וחנה, ניצולי שואה שהכירו במחנה הריכוז ברגן-בלזן ועלו לישראל, לגבעת שמואל. בגיל 6 עברו לרמת גן, ומאז נחשב עוזי חיטמן לרמת-גני מובהק. אביו היה חזן ושימש כשליח ציבור בבית הכנסת המקומי (והיה נוהג גם להלחין פיוטים), ועוזי היה מאזין בחרדת קודש לשירתו, לתפילות ולמזמורים. כשלא היה מאזין בחרדת קודש, היה נוהג לקשור שתי טליתות של מתפללים, שהיו נפרדים איש איש לדרכו לקול צחקוקם של עוזי וחבריו הפוחזים. למרות הכל, עוזי היה ילד טוב ר"ג, חלומה של כל אמא פולניה, במיוחד אמא שלו. כשהיה בן 11 חלה, והתאשפז בבי"ח. הוריו שאלו אותו: "עוזי, מה תרצה מתנה?" ועוזי ענה: "גיטרה אני רוצה", למרות שידע שאין סיכוי שזה יקרה. כשחזר הביתה חיכתה לו על המיטה גיטרה קלאסית כשרה, ועוזי עט עליה לפרוט כאוות נפשו. הוא ידע שהפרוטה לא היה מצויה בכיסם של הוריו, וגם לא האגורה, לכן לימד את עצמו לנגן. הוא חיבר תו לתו ואקורד לאקורד. אמנם הכסף לא זרם כמים בבית משפחת חיטמן, אבל מצוקה לא נרשמה. כניצולי שואה למודי ניסיון, לא בזבזו כסף על מותרות אבל באוכל לא חסכו (המקרר אף פעם לא היה ריק), כמו גם במזון לנשמה, חינוך ותרבות (ספרות, ציור, מוזיקה). למרות שאביו היה דתי, אמו היתה מבית חילוני ועוזי נשלח לבית ספר חילוני, אבל נותר עם זיקה לדת. בבית ערבבו קודש וחול בטבעיות גמורה, ושמעו תקליטים של יוסל'ה רוזנבלט, שלישיית גשר הירקון, הביטלס, התרנגולים, אלביס, הרולינג סטונס, חוזליטו ואנריקו מסיאס. עוזי קנה תקליטים חדשים, האזין לאופרה וחזנות והלך לצפות בחוזליטו בארץ הקודש, כשלמעשה היה הוא עצמו חוזליטו מקומי ששר בבית הכנסת. לא רק ייחוסו המשפחתי חיבב אותו על המתפללים, אלא גם שירתו, ערכיו וטוב ליבו. "שירתך, עוזי, תהיה גשר בין העולם," אמרו לו. את המחנך שלו בבית הספר, נורברט וסטרייך, העריך עוזי מאוד, והיה לומד ממנו רבות, מערכים ועד תרבות. הוא הועיד את עוזי להיות שחקן והיה משתף אותו בהצגות בית הספר, אבל מהר מאוד הבין שאהבתו הגדולה של עוזי שייכת למוזיקה. בבית, עם הגיטרה והטייפ-רקורדר, כתב עוזי שירים והקליט את עצמו. כשסבתו קנתה לו פסנתר, היה כבר מוכן עם שירים במחברת. אלא שאז התגייס לצה"ל.

                                          עוזי מלמד את עצמו אקורדים מסובכים.

כשנכנס לקצין המיון בבקו"ם, אמר לו הקצין: קורס טיס או להקה צבאית – תבחר. ועוזי בחר בטיס. לאחר שנה כשל בשלב הטיסות וצנח מהקורס, אל שירות בצנחנים. שם, באוהל עם תה פלחי תפוח, כתב את שירו הראשון שפורסם, ניגונה של השכונה. הצנחנים היו מעבר ביניים ללהקת פיקוד מרכז, שם זימר עוזי במעוזים עם דורית ראובני, יענקל'ה מנדל, אלי גורנשטיין, שלמה בראבא ושם-טוב לוי. אחרי שהשתחרר כתב לעצמו כמתנת שחרור את השיר "מי ידע שכך יהיה": לא היה לי כוח להמשיך, זה היה קשה מידי..." אחרי השחרור הקים את להקת הפופולים, לה כתב גם את השירים, בסגנון כוורת בואכה שם-טוב, שכמותם הריח כמו להקה צבאית משודרגת של הסבנטיז. הלהקה לא החזיקה מעמד הרבה זמן, הודות למלחמת יום הכיפורים שאילצה את עוזי חיטמן לחזור לחזית ולשיר שם. ברמת הגולן, בהופעה בפני חיילים, פגש חיטמן את בועז שרעבי, שהתפרסם באותו זמן בזכות השיר "פמלה". שרעבי שמע את השיר "מי ידע שכך יהיה", והעמיד את עוזי בפני שתי אפשרויות: או שאתה תקליט את זה או אני. עוזי לא ראה את עצמו כזמר, אלא ככותב ומלחין, והעביר לבועז את השיר בשמחה. מאז החל גם קשר רצוף בין עוזי חיטמן לבועז שרעבי ולזמרים ואמנים רבים מהמוזיקה הים-תיכונית. בעקבות השיר, עלתה קרנו של שרעבי כמו גם של חיטמן, שהחל לכתוב לזמרים רבים ולהשתתף בפסטיבלי הזמר והפזמון.
בגיל 24 הלחין עוזי חיטמן את הפיוט היהודי 'אדון עולם', אותו שר ביחד עם עודד בן-חור בפסטיבל הזמר החסידי. עוזי, שהיה חילוני אך הגדיר את עצמו 'יהודי מאמין בן מאמין', הלחין ברגע של השראה את הפיוט העתיק, המושר עד היום בקהילות יהודיות רבות בעולם, אחד מתוך כעשרה לחנים של הפיוט הזה. "אני גאה להיות שייך למועדון האקסקלוסיבי הזה שנקרא יהדות," אמר יום אחד עוזי חיטמן, והוסיף "כשאני שומע את 'אדון עולם' בבית התפוצות ובבית הכנסת – אשריני בעולם הזה." עוזי חיטמן היה גאה בשיר הזה, והיתה שמורה אצלו פינה חמה בין שלל יצירותיו, כך שלא מפתיע שאמר: "לכל יוצר יש שיר אחד מרכזי שכתב, כל השאר הם וריאציות. השיר 'אדון עולם' הוא השיר שלי."


ההצלחה בפסטיבל הזמר החסידי הובילה את עוזי חיטמן להשתתפות בפסטיבלים נוספים ובכתיבה לאחרים. בפסטיבל שירי הילדים של 78' שר את השיר 'רציתי שתדע', אותו כתב לאחר ביקור סאדאת בישראל. הנשיא המצרי נראה כמלאך נושא בשורת השלום, אך תהליך השלום נקלע למשבר. "אלוהים שלי, רציתי שתדע, שהשלום הזה נראה לי כחידה," הוסיף חיטמן והותיר תקווה לשלום. סאדאת גם הוביל את עוזי לכתוב את השיר "נולדתי לשלום", ולהקדיש אותו לבנו הבכור, עידו, שנולד באותה שנה. כמו בלחנים היהודיים, העצב והשמחה התערבבו ומנגינות שמחות נכתבו אצלו למילים עצובות, ולהיפך, כשבסיס לאופטימיות נותר תמיד. השיר הצליח מאוד והועיד לחיטמן הזדמנויות רבות לכתוב לילדים. יחד עם זאת, הוסיף לכתוב גם למבוגרים. הוא היה מהמוזיקאים האשכנזים הראשונים שכתבו לזמרים מזרחיים, בהם בועז שרעבי, שימי תבורי, זוהר ארגוב, מרגלית צנעני, אבי סינוואני, איציק קלה, ליאור נרקיס, חיים משה, אביהו מדינה, שלומי שבת, ועוד רבים וטובים אחרים. הוא ביקר בביתם והזמין אותם לביתו, כשהם יושבים על כוס קפה ועובדים על השירים. למרות ההתנשאות האשכנזית-הגמונית שהרחיקה אוטומטית אמנים מהזמר המזרחי, עוזי חיטמן שם לב בראש ובראשונה ליכולת הווקאלית של הזמרים. "כששימי תבורי הגיע אלי ב-74'," אמר, "לא שאלתי אותו מי אמא שלו ומאיפה הגיע אבא שלו. הקשבתי לקול שלו, ומצאתי אותו ראוי."
מלבד הכתיבה לזמרים אחרים, כתב עוזי גם מוזיקה לסרטים ולפרסומות, אך לצד הפעילות הזאת גם פיתח בעצמו קריירה של זמר, סינגר-סונגרייטר, והוציא תקליטים. הקול שלו לא מצא חן בעיניו, והוא התקשה לשמוע את עצמו ברדיו, אבל הכמות האדירה של שיריו לא יכלה להתפרס בין כל הזמרים בארץ, מה שהביא אותו לקדמת הבמה. הוא לא כינה את עצמו זמר, אלא יוצר מבצע. השירים שכתב למבוגרים לא הצליחו כמו שירי הילדים והתקליטים לא טיפסו ברשימת רבי-המכר, אבל עוזי המשיך לכתוב, להלחין, לנגן ולשיר, ולנסות את כוחו גם כיוצר מבצע.


מעבר לתקליטים, להופעות, לכתיבה לאחרים ולשירים החסידיים והים-תיכוניים, עיקר הצלחתו של עוזי חיטמן בא לו משירי הילדים. "הילדים הם הקהל הכי אמיתי, לעולם לא ישקרו אותך", היה נוהג לומר. והקהל הצעיר אכן היה אמיתי כלפיו, כפי שהוא כלפיהם. בניגוד לרוב זמרי הילדים של היום, עוזי חיטמן כתב לילדים מנקודת מבטם, מגובה עיניהם, גם כשהנושאים היו "עצובים" או "חשובים". שירי ילדות, הילד הכי קטן בכיתה, אני תמיד נשאר אני, תזמורת של ממש, אדוני ראש העיר – הם רק חלק קטן מהשירים אליהם התחברו גם ילדים וגם מבוגרים. עוזי הפך לחביבם הבלתי מעורער של הילדים כשהצטרף לצוות התוכנית "פרפר נחמד", שם ניהל דיונים סוערים עם אוזה ובץ, ושר משיריו. אך יחד עם כל זאת, אל הקונצנזוס של הילדים הגיע עם שלישיית 'כמו צועני' והתוכנית 'הופה היי'.


בשנת 85' צלצל עוזי ליגאל בשן והציע לו לבצע שיר שכתב לקדם אירוויזיון, 'כמו צועני' שמו. יגאל דחה את העניין, כיוון שלא רצה להשתתף בכל הקרנבל של האירוויזיון, אבל בערב האזין לשיר וטלפן לעוזי. "שמע," אמר לו, "אני לא אוהב את האירוויזיון אבל אני אוהב את הכתיבה שלך. אני מוכן להשתתף בתנאי אחד: שאתה תעמוד איתי על הבמה ותשתתף איתי בפאדיחה." עוזי הסכים. הם צירפו אליהם כנר בשם יונתן מילר, והקימו שלישייה חד-פעמית בשם 'כמו צועני'. השיר זכה להצלחה, אך הגיע רק למקום השני. בעקבות זאת, המשיכו השלושה להופיע באותו הרכב, ועוזי כתב את השיר 'אנחנו נשארים בארץ'. ככה זה להיות מקום שני. עם השיר הזה הופיעו בפסטיגל 85', אך מלבד זאת זכה השיר גם כשיר השנה ברשת ג'. עם הקונצנזוס הזה קיבלה 'כמו צועני' תוכנית טלוויזיה לילדים בשם 'הופה היי'. הם הופיעו בכל מקום ובכל פינה שיש בארץ ישראל בפני ילדי של אייטיז, בחיזוק ספי ריבלין, ציפי שביט והעז לילוש. גם התוכנית זכתה להצלחה רבה בקרב הילדים ואמהותיהם, לא מעט בזכות עוזי ושיריו. המילים, המנגינות וההגשה הגיעו מלב אל לב, והפכו את עוזי חיטמן לזמר האהוב ביותר על הדור הצעיר.


עוזי השתתף גם בפסטיבלים ופסטיגלים, היה הראשון להוציא קלטות ילדים, ששברו שיאי מכירות, ובמשך חמש שנים הגיש את תוכנית הטלוויזיה "חלום עליכם", בה הגשים חלומות של ילדים. הוא היה מהאמנים היחידים שנתנו לזמרים המזרחיים ולמוזיקה המזרחית את הכבוד המגיע להם, וכתב והלחין לעשרות אמנים. הוא הופיע בפני קהילות יהודיות בעולם, שהשיר 'אדון עולם' היה מושר על-ידי תושביהן בבתי הכנסת, ואף הופיע בפני יהדות הדממה ברגע שהוסר מסך הברזל מעל ברית המועצות (שם נוכח לדעת שגם הם מכירים את שיריו). גם בגזרת המוזיקה החסידית המשיך חיטמן ליצור, והוציא תקליטי פיוטים ושירי יהדות. מעבר לפעילות זו המשיך להוציא תקליטי סולו, אף על פי שאלה לא זכו להצלחה מסחרית. הקהל, ובמיוחד התקשורת, העדיפו את חיטמן לילדים והקשיבו פחות לשיריו למבוגרים. למרות חוסר הפרגון, זכה חיטמן בגיל 50 בפרס אקו"ם למפעל חיים ונערכו לכבודו אירועי "הצדעה" במסגרת פסטיגל 2002.


עוזי חיטמן היה באמצע החיים ובאמצע היצירה, לקראת תקליט חדש, אבל בגיל 52 נקטע הכל בפתאומיות. ב-17/10/04 אירח עוזי בביתו את אחיו חיים, ולאחר הסעודה והמפגש חש ברע. הוא ביקש מאשתו איה להזמין אמבולנס, אך גם כשהובילה אותו לבית החולים, התקף הלב שעבר הכריע אותו זמן קצר לאחר מכן. למרות ששמר על תזונה נכונה ועל כושר גופני, נאסף עוזי חיטמן אל אבותיו מהר מהצפוי. מה השיר שאתה הכי אוהב? שאלו אותו. "השיר שעוד לא כתבתי," ענה. "זה נותן לי סיבה לקום בבוקר." אבל הבוקר שלמחרת היה אפור. 3000 אנשים – אמנים, זמרים, זקנים וילדים – הגיעו להיפרד ממנו בהלוויתו. השירים "עכשיו התור לאהבה" ו"בסך הכל אורח" הושמעו בקולו, וראש עיריית רמת-גן, צבי בר, הקריא מעל קברו את מילות השיר: "אתמול אני נולדתי, מחר אני הולך, כי אני בסך הכל אורח בעולם הזה." הזכות שעוזי חיטמן היה אורח בעולם הזה היתה זכות השמורה כמעט לכל אדם במדינה שעוזי חיטמן היה חלק משמעותי מהעבר התרבותי שלה. 660 השירים שפרסם – בלחן, במילים ובשירה – ואישיותו הכובשת, הפכו את עוזי חיטמן שייך גם אחרי מותו לחלק מהדי-אן-איי התרבותי של כולנו, בכל סגנון ובכל דור.

 
היכן התרבות

ביום חמישי הקרוב יחל פסטיבל אינדינגב השישי במצפה גבולות (ליד קיבוץ גבולות בדרום) ובמשך שלושה ימים, עד שקיעת החמה בשבת, מוזיקת אינדי ישראלית תפריח את הדממה במדבר.
פסטיבל אינדינגב למוזיקה ואומנות עצמאית יצא לדרך לראשונה באוקטובר 2007, ביוזמה פרטית של שני אוהבי מוזיקה מסורים, מתן נויפלד ואסף קזדו, שצירפו אליהם חבורה כשרונית במיוחד של חברים ומתנדבים, להקים יש מאין פסטיבל למוזיקה עצמאית בנגב. מאז, מידי אוקטובר אחרי החגים, מתכנסת החבורה במצפה גבולות והופכת אותו לכפר צבעוני ססגוני. אסף בן דוד, תום (תומפוש) גל, תום (תומס) גל ועוד עשרות מתנדבים מסורים לאידיאל, מתייצבים מידי אוקטובר באנרגיה חיובית ותורמים מזמנם ומכשרונם על-מנת להפוך את הנגב לאתר עלייה לרגל לכל שוחרי המוזיקה העצמאית. אמרו שזה וודסטוק של המזרח הקרוב, אמרו שהוא מזכיר פסטיבלים נחשבים בעולם ומביא לכאן ניחוח אחר, אבל היום אינדינגב הוא פשוט פסטיבל עצמאי שעומד בזכות מה שהוא כבר שש שנים. עונת הנדידה של האינדים מתחילה באמצע אוקטובר, חזרה למשפחה המורחבת.

                                         סרטו של יפתח בלייכר. מכללת ספיר. 2008.

פסטיבל אינדינגב מאפשר לחזור למראות מוכרים, שחלקם ראינו רק בסרטים או שמענו בשירים. המעבר מהכרך הגדול רק מעצים את החוויה. במשך שלושה ימים אפשר לראות כמה מראות ולשמוע כמה צלילים, שיתנו אולי אנרגיה לשנה החדשה ואמונה שאפשר. כי אינדינגב הוא לא עוד הפנינג בחסות חברה מסחרית, שמביא כוכבים נולדים. הפסטיבל העצמאי נולד במאמץ תמים וגדל יפה מאז, בזיעה של שמש מדברית. למעשה, המארגנים מתעקשים לא לממן את הפסטיבל בעזרת חסות של חברה מסחרית, ושומרים בכך על הצביון המיוחד של הכפר.
אם לסכם את זה במילים פשוטות, באינדינגב אפשר לראות בעיקר צעירים בכפכפי אצבע שהולכים בחולות בין מאות אוהלים מקושטים ומיצגי אומנות משעשעים עם כוס בירה ביד אחת וסיגריה בשניה, שומעים באוזן אחת, מבמה אחת, אמן אינדי מיוסר עם גיטרה ומפוחית שהדרים מהאוזןבר ומייבב באנגלית, ובאוזן השניה שומעים מהבמה השניה הרכב רוק שמפלח את האוויר בגיטרה-בס-תופים שמקפיץ על הרגליים אלפי אנשים עם כוס בירה ביד אחת וסיגריה בשניה, שחלקם גם מעיפים עפיפונים וחלקם מתחרדנים בשמש על מחצלת, אוכלים נודלס שקנו בדוכן ומנסים להתחיל עם בחורה שלא סופרת אותם כי היא עסוקה בקריאת מגזין הפסטיבל עם ציורים מצחיקים, אז הולכים למתחם הקמפינג ושם סטודנטים לתקשורת מחממים אורז ומנגנים על גיטרה שירים של גבע אלון, אז חוזרים לבמה, ובינתיים הזמר התחלף בזמר אחר שמייבב בעברית בלי חרוזים ובבמה השניה הרכב אחר שר באנגלית ומקפיץ את הקהל, שמתחמם ומתקרר עם מים שמושפרצים עליו מהספרינקלרים ובכלל יש חגיגה ושמחת בית השואבה והמדבר נהיה ממש שישו ושמחו, ועשרות אמנים והרכבים מלבונטין שרים בדו דיאז, עד שעובר הסופ"ש ושוקעת השמש וכולם משאירים את הבירה בבטן ואת הסיגריות על הרצפה וחוזרים למרכז לעבוד בהיי-טק כושל או להתחיל את הסמסטר בשנה"ל האקדמית, אבל קנו בדוכן דיסק של אבי עדאקי אז הם מאזינים לו בשקיקה במקום להתכונן למבחן של החיים שלהם או משהו כזה.

קהל בקונצרט של ואגנר.

את כל זה אפשר למצוא בפסטיבל, אבל לא רק. אינדינגב מציע לא מעט אלטרנטיבות לסופ"ש סתמי, ביניהן מתחם קולנוע בשיתוף המחלקה לקולנוע של מכללת "ספיר", עם לא מעט סרטי סטודנטים ששווה לראות; מתחם ילדים להנאת ההורים; במה אלטרנטיבית לקהל שרוצה לנסות את כוחו בשירה; דוכני אוכל ושתייה; דוכני ספרים ואומנות; מגזין "גרון"; תחנת רדיו עצמאית עם עדכונים חיים; דוכני דיסקים וחולצות; ומתחם שבת, שמאפשר לכל שוחרי הדת להתנתק קצת מההמולה לכמה רגעים של שאבעס. כחלק מתהליך התקרבות לדת, החל בשנה שעברה לפעול במתחם הקמפינג אוהל לשמירת השבת, ביחד עם סולידריות חברתית של אנשי המדבר ושוחרי המוזיקה. השנה, מעבר למתחם השבת, תיערך קבלת שבת חגיגית לאחר הופעתו של אבי עדאקי בערב שאבעס, הזדמנות לטעום קצת מחוויה יהודית משמחת, באווירה טובה ומשוחררת. 
מעבר לכל הנ"ל, יהיו גם הופעות. מי מופיע? הרבה. כמו מי? כמו שלום גד, נועם רותם, הבילויים, אוי דוויז'ן, אלון עדר, בותימזוג, עמית ארז והים הסודי, הדמעות, סומסום, טל כהן שלו, בלקן במחסן, הקולקטיב, Yemen Blues, רותם אור ועדי אולמנסקי, קין והבל 90210 עם קוואמי ואייל תלמודי, דניאל זמיר, Heavy Monkey, רם אוריון ועוד חגיגות מקפיצות ונוגות, מרגשות ומוכרות, ועשרות אמנים והרכבים עצמאיים שכדאי להכיר.
יהיה שמח, זה בטוח, ויהיה מעניין. אם עוד לא רכשתם כרטיסים, עשו זאת עכשיו (אפילו לפני תיאוריית הקשר! אין זמן, הכרטיסים אוזלים!) כי בקופות לא יישארו כרטיסים. אז אם חשקה נפשכם במעט מזון לנפש, קחו אוהל, קחו שק"ש, קחו מקל, תרמיל ומצב רוח בינוני ותדרימו גבולותה, לפסטיבל אינדינגב שכולו כיף ומוזיקה טובה.

 
ומה עושים השבוע?

אפשר להתעורר בשתיים בצהריים, לראות מה השעה ולחזור לישון, ואפשר ללכת ל...

מארק אליהו המצוין מביא את המוזיקה האסייתית-מזרח תיכונית לישראל המערבית.
איפה זה קורה?
לבונטין 7, ת"א
18/10 בשעה 20:30

שי שטרן שוב בערב בימתי.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
13/10 בשעה 22:00

אלון גור אריה מנחה את "מועדון הסרט המופרע" על חבורת מונטי פייתון.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
18/10 בשעה 20:00

The Jesus And Mary Chain מגיעים לישראל.
איפה זה קורה?
בארבי, ת"א
18/10 בשעה 21:30

לוס כפרוס בהופעה שלא צריך בשבילה וודקה כדי להשתגע.
איפה זה קורה?
בארבי, ת"א
13/10 בשעה 21:30

מטבוחה פרוג'קט זה מזרח, זה מערב, וזה פשוט טוב.
איפה זה קורה?
קיבוץ טללים, רמת הנגב
12/19 בשעה 22:00

Phototaxis מנעימים.
איפה זה קורה?
אברם בר, ירושלים
17/10 בשעה 21:30

תבלו!

תאוריית הקשר

אנקדוטה: בפסטיבל אינדינגב שעבר הייתי בהקמה, ובין כל המאהלים המתהווים ומיצגי האמנות המצטיירים, חלפו מעל הראש כמה מסוקים. באחד מהם ישב שריונר שישב בשבי החמאס 5 שנים וארבעה חודשים. השבוע לפני שנה, ביום שלישי ה-18/10/11, בוצעה עסקת החליפין עם החמאס לשחרור גלעד שליט, והארץ התאחדה בפעם האחרונה סביב גורלו של החייל החטוף. גם אינדינגב הצטרף לשמחה ההמונית והציע לו כרטיס לפסטיבל, ובאופן מפתיע הוא העדיף להישאר בבית. כל בעל עסק שלח לו מתנה לחג וכל אירוע שמכבד את עצמו שלח לו הזמנה להשתתפות, אבל גלעד שליט לא העז לצאת לרחוב - אל מבול הפלאשים שמחוץ לבית במצפה הילה. רק לאחר זמן לא רב התחיל גלעד שליט לחזור לחיים נורמליים. זה התהליך שלו, שהחל לאחר שהסתיים התהליך שעבר על המדינה עד לשחרורו מהשבי.
25/6/06. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת לבנון השניה וחטיפתם של חיילי המילואים אלדד רגב ואודי גולדווסר, השתלטה חוליית חמאס על צוות טנק בכרם שלום, הרגה את המפקד והנהג ופצעה את הטען. התותחן, גלעד שליט, נחטף במנהרה לעזה. מאז ניהלה המשפחה מאבק עיקש לשחרורו, ומשלא עזרו תחנוניה לממשלת אולמרט, פתחה בקמפיין מאסיבי ויקר. מאז עברו השנים, והחמאס שיחרר שני מכתבים של שליט וקלטת וידאו אחת, ששודרה בסוכות 2009 וחשפה לראשונה את גלעד שליט כפי שהוא נראה בשבי.


הקלטת האיצה את המו"מ, אך מידי כמה חודשים התחדש המו"מ בתיווך כזה או אחר, ולאחר זמן כשל והופסק. דרישות החמאס היו מוגזמות וממשלת נתניהו סירבה להיענות להצעותיהם. גלעד שליט נמק בשבי, זעקו המפגינים, והצטרפו למשפחת שליט במחאה. צעדת ענק צעדה לבית רה"מ, בחולצות ודגלים שנשאו את תמונתו של שליט, הפגנות אורגנו לעיתים תכופות יותר וזמרים שרו שירים לשובו של שליט הביתה. כל מתגייס טרי הבין כי לו היה נופל בשבי, היתה הממשלה מזניחה אותו. לא מפקירים פצועים בשטח, זעקו מצד אחד ומצד שני ענו שאסור לעשות מו"מ עם ארגוני טרור. אך המחלוקת סביב שחרורו או אי שחרורו לא היתה גדולה. אמצעי התקשורת התגייסו לטובת החייל החטוף, וכל ישראל געשה בעצרות תמיכה, מכתבים ושירים. טראומת רון ארד רק חידדה את ההרגשה שיש לשחרר את גלעד שליט, כמעט בכל מחיר. משפחת שליט הקימה אוהל מחאה מול בית רה"מ, והתבצרה שם בקור ובחום, עד שגלעד יחזור הביתה. נדמה היה שמה שיפרק או יאחד את החברה הישראלית הוא לא ארגון טרור כזה או אחר, אלא הערבות ההדדית ודאגת המדינה לחייליה ואזרחיה. סמל מדינה מרכזי התערער כשבטקס יום העצמאות הפגינו אחיו יואל וחברתו יערה וינקלר. מחאתם הובילה למיאוס מהממשלה ולהפגנות נוספות. בהפגנות המחאה החברתית של קיץ 2011 צעד גם אביו של גלעד, נועם שליט, עם פעילי המחאה, שקראו לשחרר את בנו. כמיהת ההמונים, בסיוע התקשורת והאמנים, היתה לראות את גלעד שליט בבית. גלעד שליט הפך לסמל שייצג את הסולידריות החברתית ואת האזרח הפשוט שמופקר לאטימות שלטונית. גלעד שליט היה הילד של כולנו.


הלחץ התקשורתי, מחאת ההמונים והמחאה החברתית עשו את שלהם, והעסקה לשחרור גלעד שליט עלתה הילוך בסיוע המתווך דוד מידן. אחרי סוכות 2009 והקלטת מהשבי, לאחר סוכות 2011 כבר התבשרה המשפחה שהעסקה לשחרור גלעד יצאה לפועל. 1027 אסירים פלסטיניים שוחררו בתמורה לחייל אחד. ב-18/10 הובל גלעד שליט למצרים, עבר ראיון חפוז בכפייה ע"י התקשורת המצרית, ומשם המשיך לישראל למפגש עם רה"מ ולטיסה למצפה הילה. בדרך ראה את המוני בית ישראל עושים דרכם בשיירה לביתו ומריעים לו מלמטה, ביחד עם עוד מאות צלמים וכתבים מכל העולם. חמש שנים וחצי אחרי שישב בבידוד, חזר גלעד שליט הביתה, רזה וחיוור ופצוע, וגילה שהוא הסלב מספר אחת במדינה. עבר היום והאקסטזה חלפה, ובאותו שבוע הסתפקו מהדורות החדשות בדיווחים מסעירים על יציאתו של גלעד שליט לטיול במצפה הילה עם משקפי שמש, מסתגל לשמש ולאנשים. לאחר כמה ימים הגיע הנשיא פרס, וישב עם המשפחה. גלעד, שחרדה חברתית היתה מנת חלקו עוד לפני החטיפה, והתעצמה עוד יותר בתקופת השבי, הסתגל בקושי לחברת אנשים ולהמולה סביבו.


לאחר ששכחה ההתרגשות הראשונית, חזר עם ישראל למאבקי היומיום וגלעד שליט למד מה זה פייסבוק, אייפון ואובמה, אבל את עיקר שפיותו מצא בספורט. מאז ומתמיד אהב ספורט, ובשבי גם צפה פה ושם במשחקי טניס בערבית. מאז שנראה משחק כדורסל במגרש במצפה הילה הספיק גם לבקר במשחקי כדורסל (גם בהיכל נוקיה ההומה אדם וב-NBA), לשחק עם שחקני מכבי ת"א הותיקים, לכתוב טור שבועי ב"ידיעות ספורט" וגם היה אורח הכבוד של ברצלונה במשחק מול ריאל מדריד ביום ראשון. בסרטון הזה אפשר אולי לראות את פער התפיסות בין גלעד שליט לחברה שמקיפה אותו. משחק הכדורסל שנערך בין מצפה הילה לותיקי מכבי ת"א נועד לסגל את גלעד שליט למציאות ולאפשר לו לצאת מהחוויה של השבי. השחקנים והקהל, כולם באו בשבילו, אבל גלעד מרגיש את עצמו רק כבורג קטן במשחק. בדקה 0:37 מוסר לו שחקן בקבוצה את הכדור. גלעד מוסר לשחקן אחר, שמוסר לו בחזרה. גלעד, בתגובה, מוסר שוב לשחקן הראשון, ולא מעז כלל לכוון את הכדור לסל. גלעד שליט הוא לא כוכב ולא סלב, אלא בסך-הכל בחור ביישן שעבר טראומה קשה ומנסה להשתלב, בדרכו שלו. אך השבוע נראה שהתאושש אט-אט, וכבר הבקיע שער במשחק כדורגל עם יהודים בספרד, רגע לפני ברצלונה-ריאל.


למרות שהשתדל לחזור לחיים אנונימיים והאייטמים עליו פחתו במשך הזמן, גלעד שליט נאלץ פעם בפעם להיפגש עם אישים ומכובדים, בחלק מהמקרים בשביל לומר תודה על המאמצים לשחרורו. הוא נפגש עם השגריר הצרפתי ובפסח נפגש עם רה"מ נתניהו, והודה בפניהם. לפעילים המרכזיים בקמפיין לשחרורו הודה באמצעות קלטת וידאו ששודרה במסיבה מיוחדת. הקלטת אמנם מזכירה את הקלטת מהשבי, אבל הפעם התוכן הוא שונה לגמרי.


הוא לא כוכב ולא חיפש להיות כזה, אבל גלעד ניסה בכל זאת לחזור לשגרה ולחיות חיים נורמליים. מידי פעם נראה באירוע ספורטיבי כזה או אחר או בהופעות מוזיקה, כמו של לירן דנינו ושלמה ארצי. במסגרת הופעה למנויי ידיעות אחרונות, הלך גלעד שליט בעל טור הספורט להופעה בקיסריה של בעל הטור במוסף "7 ימים". שלמה ארצי היה אחד מאותם אמנים שהזכירו את גלעד שליט בהצהרות ובשירים. בכל הופעה היה שר לכבודו את "אנחנו לא צריכים", כשתמונתו מתנוססת מאחוריו (ותן שיחזור שוב לביתו, יותר מזה אנחנו לא צריכים). בהופעה ההיא, כשגלעד בקהל, שר לכבודו את "מלך העולם", וההמון המריע, לפני שהריע, צילם אותו במצלמות הסלולרי כאילו היה ליצן בקרקס. המבוכה הכללית היתה מנת חלקו בשנה האחרונה, כשהצופים דרשו, בצורה כזו או אחרת ובאופן לא מודע לעיתים, תמורה למאבקם העיקש לשחרורו. גלעד שליט אינו סלב מהסוג שמשתלט על הביצה במדורי הרכילות, אבל נהפך לכזה בלי ידיעתו וכנגד רצונו. זהו אולי המחיר המזערי שנאלץ לשלם על הקמפיין שהביא לשחרורו ועל הפגנות ההמונים למענו.


במהלך השנה האחרונה עבר גלעד שליט מאניה-דפרסיה קיצונית, שכללה שחרור משבי של חמש שנים וחצי, היחשפות לעולם החדש, הפיכתו לאדם הכי מפורסם בארץ ולסמל מייצג, ונסיעות רבות להופעות למשחקי ספורט בארץ ובחו"ל. מאז שחרורו הוא מנסה לחזור לחיים נורמליים, להשתלב בחברה אך גם להתנתק מההמולה סביבו. עכשיו, לאחר שנה, הוא מספר לראשונה (בריאיון לערוץ 10 שישודר בקרוב) על חוויותיו מהשבי ועל ההלם שאחרי, באופן פתוח ומחויך. בשנה האחרונה החל לחזור אט-אט לחיי חברה תקינים ולהשתלב בעולם שמחוץ לכלא. היום גלעד שליט מתמקד בעיקר בספורט ובחוויות הפשוטות של החיים, אבל חוזר לעצמו מבחינה גופנית ונפשית. בחודש שעבר התחתן אחיו יואל עם רעיה וינקלר, שהכיר במאהל המחאה; אביו נועם התפטר מעבודתו והתפקד למפלגת העבודה; אמו אביבה העדיפה את השקט וחזרה לעבודתה בקק"ל; וגלעד, הוא ימשיך לטייל ולראות מקומות, ובשנה הבאה כנראה, לאחר שיהפוך לאלמוני, יתחיל ללמוד לימודים אקדמיים.
הוא לא יהפוך לאלמוני. אמנם עם ישראל שכך מההתרגשות הראשונית סביב חזרתו הביתה ומן המחאות שקראו לשחררו, אבל גלעד שליט, למרות שכבר התרגלנו לנוכחותו בחיינו, יישאר תמיד מיצג היסטורי. כבר לא סמל, כבר לא רון ארד 2 וגם לא יחיד מול ממשלות, אבל עדיין תזכורת חיה למה שהיינו ולמה שעשינו. העסקה לשחרור גלעד שליט גבתה מחיר לא קל. אלמלא מחאת ההמונים והתגייסות התקשורת, ואולי גם בלי המחאה החברתית שהתעצמה בסוף הקיץ שעבר, ספק אם רה"מ היה מורה על ביצוע העסקה. היו רבים שהתנגדו. בסופו של דבר, זהו רק חייל אחד. אבל גלעד שליט לא היה רק חייל אחד, הוא היה החייל שנמצא בכל בית בישראל, הבן של השכן, הילד, האח. אחרי "ארבע אמהות" שהוציאה את צה"ל מלבנון, קמה התנועה לשחרור גלעד שליט, בעזרת בני המשפחה שעמדו בחזית, והובילה את מרבית האזרחים להזדהות עם המאבק לשחרורו. אחרי הצעדות וההפגנות והמחאות והשביתות והמאהלים, גלעד שליט חזר הביתה, ולמרות המחיר נשמו רבים לרווחה. משהו מהמצפון הוסר. היינו לעם אחד. אהבנו את גלעד, ויותר מכך אהבנו את עצמנו. עברה שנה ונותרנו חלוקים באינספור נושאים, אבל משהו בנו עדיין שלם, מזכיר לנו שיש עוד תקווה. אבל כשהחייל הבא ייחטף לא עלינו, כבר לא נהיה שם בשבילו וגם לא הממשלה. עייפנו ממאבקים בשביל הפרט. אבל אולי, אחרי שלוש שנים, ובעזרת קמפיין יקר, נתעורר גם בשבילו.


 פריים גנוז


אומרים שהיה פה שמח

בשכונה שלנו מריצים קטעים. בשכונת "נווה חמציצים", לעומת זאת, פלטפוס מחפשים עבודה.


כיבוי אורות

לחם עבודה אמנם פחות נפוץ מלחם ארז, אך העבודה היא חיינו. הבוקר בא לעבודה. אתה חייב את זה לעצמך, אתה חייב למשפחה ולבנק. למי תודה למי ברכה? לעבודה ולמלאכה ולגוש האירו ולעוד כמה גושים. עד שנרוויח את לחמנו בכבוד, ניאלץ להסתפק בלחם אבטלה עם גבינה במבצע ולומר בערב שבת עם חלה ומנוחה...  
שבת שלום ושבוע טוב.