יום שישי, 7 בספטמבר 2012

ביום של הפצצה

 

הייקו לשבת

להיות או לא להיות או
להיות או לא להיות או
להיות או... לא להיות.  
                       
         צילי שפיץ בוחרת פרח עם 6 עלי כותרת, וצוללת אל מותה.
מה העניין?
בעניין הכוונות לתקוף באירן


השבוע התעוררנו באמצע הלילה שטופי זיעה חמה, כתוצאה  מהחום, אבל גם כתוצאה מכך שנתניהו מתעורר בזמן האחרון מחלומות, שטוף זיעה קרה, ומעיר את שרה הרוטנת. ובחלומו, מהלך אחמדינג'אד בכור הנבנה והולך בבושהאר באמצעות מאות מדענים פרסים המכים באירניום המועשר בעודו חם, מעיפים גצים לכל עבר, ואחמדינג'אד מחייך לעצמו בסיפוק. הוא מתקרב אל אחד הכורים, משל היה סארומן מ"שר הטבעות", ושואל אותו: "ראחמיניאן, מתי נוכל להשמיד את היישות הציונית, להערכתך?" ורחמיניאן מזדקף, ושואג: "מחר! או בעוד שנתיים!" בנקודה זו של העלילה, נפסק תמיד חלומו של ביבי, בהוראת הבית הלבן, וממשלת ואזרחי ישראל קמים ומצחצחים שיניים, בידיעה שהם הולכים למות בכל רגע, ועל כן המשכים להרגך השכם לעבודה, כי יש פקקים בשעות האלה וכל ליטר חשוב.
אבל אנחנו, ממרום גילנו המופלג, זוכרים איך כשלנו בלבישת הברדס במלחמה ההיא, כשהורינו, שהריחו כבר את גז החרדל מתחת לסמרטוט בפאתי הדלת, דחקו בנו ביעף, כי סדאם לא מחכה לנו. ועכשיו, עם אירן וכל זה, העניין חמור שבעתיים, שלא לומר שמונתיים, כי כעת אין באמתחתנו חדר אטום נגד האטום, אלא רק ממ"ד מבורדק וידיעה צלולה שצה"ל הוא צבא חזק שמתנגד לתקיפה, יחד עם כל הצמרת הבטחונית והממשל האמריקאי, אבל הוא מוכן להגן עלינו בשעת חירום, ולתקוף את אירן בהוראה אחת של ביבי וברק. אי-לכך, אנחנו שקטים ורגועים, וממהרים לקנות שישיות מים מינרליים וקופסאות שימורים של תירס. בחששות כבדים, אנחנו ניגשים גם אל הממ"ד, תוהים מה פירוש ראשי התיבות שלו. שנים הוא ניצב בדירתנו שומם, מעלה בחשאי את מחירה, וממתין לצו השעה. הגיע הזמן לעשות בו שימוש. דלת הממ"ד חורקת, קורי עכביש נקרעים בדממת הלילה. שני עטלפים שהזדווגו על השידה, מתעופפים בבהלה אל מרחבי העיר, משאירים אחריהם את עלומיהם וקקי. אנחנו פותחים את דלת הממ"ד לרווחה, ונופלת עלינו חולצה עם קרש גיהוץ. הממ"ד מבולגן, ממוחסן להחריד. אין זמן לבהלה מיותרת, כל שבת הולכים לתקוף באירן. בהחלטה נחושה, אנחנו מתפצלים לתת-חוליות, כאשר כל חוליה אמונה על חלק אחר במבצע, להפוך את הממ"ד למקום הראוי למגורי מסכות אב"כ. במהלך הפינוי, שאירע ללא התנגדות מיותרת, אנחנו מוצאים כמה גרוטאות חסרות ערך פיננסי: ספר קרוע של ג'ינג'י; סט חולצות דהויות וקרועות עם לוגו של הבית-ספר, שילכו כמובן לתרומה לאביונים; עיתונים מהסכם אוסלו; סיכה עגולה של קק"ל לציון 46 שנות קיום למדינה; מסטיק בזוקה קשה (הידעת? פעימות ליבם של העטלפים מגיעות ל-1000 פעימות בדקה!); אבק; דיסקט של "גרזן הזהב"; תעודת סוף שנה מכיתה ב'; עשרות גוגואים מלפני עשרים שנה, כולל המשמשים; סט קסטות של בני ברמן; אנטנה; עיפרון אכול למחצה; גוויה של אוגר; אקמול שפג תוקפו ברצח רבין; פוגים. אחרי שזרקנו את כל זה לפח האשפה של ההיסטוריה, ניקינו קצת, הכנסנו את המים והשימורים, ורווח לנו. אחרי זה, ניסינו לסגור את הדלת, אבל היא לא נסגרה. לא נורא, נשים סמרטוט.
למחרת דיווחו במהדורת החדשות שנתניהו לא יתקוף, אבל ברק דווקא כן. אובמה, מצידו, שונא את נתניהו שנאה עזה כיין, ואחמדינג'אד נפגש עם מורסי, שפיטר את טנטאווי. בעקבות זאת, נתניהו דווקא כן רוצה לתקוף, וכבר הציב תאריך ושעה. אובמה מציב קווים אדומים. פרס לא שותק. את האירנים זה לא מרשים. המידל-איסט כמרקחה, ואנחנו השחקנים במערכה השנייה. נקווה שזאת לא תהיה המערכה האחרונה, אחרת בשביל מה כל-כך התאמצנו? מקסימום יתווסף לדירה עוד חדר. אפשר לעשות מזה מחסן.

Masters of war/ Julie Felix
Come you masters of war
You that build the big guns
You that build the death planes
You that build all the bombs
You that hide behind walls
You that hide behind desks
I just want you to know
I can see through your masks.

You that never done nothin'
But build to destroy
You play with my world
Like it's your little toy
You put a gun in my hand
And you hide from my eyes
And you turn and run farther
When the fast bullets fly.

Like Judas of old
You lie and deceive
A world war can be won
You want me to believe
But I see through your eyes
And I see through your brain
Like I see through the water
That runs down my drain.

You fasten all the triggers
For the others to fire
Then you set back and watch
When the death count gets higher
You hide in your mansion'
As young people's blood
Flows out of their bodies
And is buried in the mud.

You've thrown the worst fear
That can ever be hurled
Fear to bring children
Into the world
For threatening my baby
Unborn and unnamed
You ain't worth the blood
That runs in your veins.

How much do I know
To talk out of turn
You might say that I'm young
You might say I'm unlearned
But there's one thing I know
Though I'm younger than you
That even Jesus would never
Forgive what you do.

Let me ask you one question
Is your money that good
Will it buy you forgiveness
Do you think that it could
I think you will find
When your death takes its toll
All the money you made
Will never buy back your soul.

And I hope that you die
And your death'll come soon
I will follow your casket
In the pale afternoon
And I'll watch while you're lowered
Down to your deathbed
And I'll stand over your grave
'Til I'm sure that you're dead.
תראו מה זה

כתבו בעיתון הרבה דברים. יובל שטרן ובשמת חבני עוברים על כותרות העיתונים.


דיבור בצד 

א': שלום לאיום האירני.
ב': אהלן.
א': האיום האירני, בשבועות האחרונים אתה נמצא לא מעט בכותרות. איך זה מרגיש לך?
ב': וואלה, כיף.
א': כיף?
ב': כאילו... אני מפורסם וזה. סלב.
א': ועדיין, יש שיאמרו שאתה מהווה איום קיומי על מדינת ישראל.
ב': מי אומר?
א': ביבי... ברק.
ב': בטח שיגידו, הם הביאו אותי.
א': סליחה?
ב': סלחתי.
א': לא, לא הבנתי.
ב': מה יש להבין? מי העלה אותי לכותרות אתה חושב?
א': התקשורת.
ב': ולפני התקשורת?
א': אירן.
ב': אירן?
א': אתה אירני.
ב': פרסי.
א': אותו דבר.
ב': לא אותו דבר, למה אני גם ישראלי. מבין, אחי?
א': לא ממש.
ב': לא נורא.
א': אתה שואה גרעינית.
ב': אני לא.
א': אתה כן.
ב': נגיד.
א': נו.
ב': מה נו?
א': אתה איום קיומי!
ב': על מי?
א': עלינו!
ב': לא רק.
א': זה לא משנה! אתה מאיים עלינו!
ב': נגיד.
א': מה נגיד?!
ב': מה אתה רוצה שאני אגיד לך, שנולדתי כדי לאפשר לממשלה לעשות קונצים?
א': קונצים?
ב': לא.
א': אז מה?
ב': אני רוצה להרוג יהודים. מלא. רצוי במכה אחת.
א': ברור, אתה האיום האירני.
ב': אני מפחיד, אה?
א': מאוד. ואנטישמי.
ב': בוא נגיד את זה ביחד... שואה שניה.
א': שואה שניה.
ב': שואה שניה.
א': שואה שניה.
ב': נכון מפחיד?
א': כן... בררר...
ב': עכשיו אני אגלה לך סוד. האטום האירני זה בסך-הכל פלפלים.
א': מה?
ב': פלפלים. פלפלים אדומים חריפים. הם רוצים להרעיל אתכם ככה, הפרסים. והגרעין זה בכלל של אבטיח.
א': טוב, זוהי כבר גוזמה.
ב': נכון.
א': אז בכל זאת יש שואה?
ב': לא, אבל ביבי הוא צ'רצ'יל ואחמדינג'אד היטלר. מה, לא ככה?
א': ככה.
ב': יופי. בוא נגיד את שוב. שואה שניה.
א': שואה שניה.
ב': שואה שניה.
א': מממ... 
 
שירה בציבור           

ביום שני הקרוב תופיע בפארק הירקון (אלא אם כן ביום ראשון נתקוף באירן) הלהקה שקנתה מקום של כבוד בפנתיאון תרבות ה-MTV ושיבשה מיליוני מעריצים צעירים על דעתם, אבל בעיקר את נגניה; הלהקה שעשרות סינגלים שלה זכו להתברג בעשיריות הראשונות במצעדים; הלהקה שחיבבה כימיקלים יותר ממוזיקה; הלהקה שלא שמעה מעולם על חולצות: להקת פלפלים אדומים חריפים, ובלועזית: Red Hot Chili Peppers.
דבר לא היה כמו שהוא עכשיו בלעדי הלל סלובק, דור שני לשואה מקריית-חיים, שעבר ללוס-אנג'לס בגיל חמש. דבר לא היה כמו שהוא, אלמלא קיבל הלל לבר-מצווה גיטרה, עליה למד לנגן בעצמו. הוא ניגן יום ולילה, מושפע מאליליו, ג'ימי הנדריקס, לד זפלין ולהקת Kiss, מרשים את הבנות, אך גם את ג'ק איירונס, חברו הטוב מתיכון "פיירפקס". הלל וג'ק עשו חיים משוגעים בצוותא, והכל היה ממש פנטסטיק. אלא שגם נער פרוע בשם אנתוני קידיס נכנס לתמונה. קידיס בא ממשפחה הרוסה, עם הורים גרושים. עד גיל 11 גר עם אימו האינדיאנית, ושיחק מידי פעם בסרטים. לאחר מכן עבר לגור אצל אביו סוחר הסמים. בגיל 14 מצא בסלון שורת הרואין מפתה, התקרב, התקרב עוד קצת, עוד טיפה, והשאר היסטוריה. "הרגשתי היי, זה היה מדהים," אמר שנים אחר-כך. הסמים הפכו מאז להיות הצלע החמישית בלהקה.

                          מימין לשמאל: פלי, איירונס, קידיס והלל סלובק.

כמו אנתוני קידיס, גם הוריו של הלל היו גרושים. אלא שאצל הלל מצא קידיס בית חם ותומך, ונהג להתנחל אצלו הרבה, למורת רוחה של אימו הפולניה של הלל. "הוא היה גונב ממני," אמרה, "הלל היה משוגע עליו, אבל לא הבין שאנתוני פוגע בו כל הזמן." גם אחיו של הלל, ג'יימס, משוכנע שקידיס גרר אותו לסמים. שני הנערים נהגו אז להסתובב הרבה ביחד ולעשות שטויות, אבל יותר מכך, אהב קידיס להשתולל עם מייקל בזארי, חברו הטוב, שכונה בפשטות "פלי", יענו פרעוש. קידיס ופלי, חוץ משיטוטים ברחובות לרכישת סמים, היו גם קופצים מבנייני יוקרה לתוך בריכות שחייה, הולכים מכות, שוברים עצמות, מנגנים ביחד, וחיים בגיל צעיר חיים של סקס, סמים ורוק'נרול.
ב-1983 הם התכנסו ביחד, ועלו להופעה בפאב ב"אל-איי", עם שיר שכתב קידיס, Out in L.A, מול 30 אנשים שדרשו הדרן במחיאות כפיים  נלהבות, שהפילו מהשולחן את כוסות הבירה. בעל הפאב שאל אותם: יש לכם עוד שירים?" הלהקה הצעירה נענעה בראשה לשלילה, אבל השתכנעה לכתוב עוד שירים ולהמשיך להופיע בפאבים ובמועדונים שכוחי-אל ב"אל-איי". הם קראו לעצמם "רד הוט צ'ילי פפרז", על שם שני פאבים מקומיים, "רד הוט פפרז" ו"צ'ילי ווילי". הסגנון היה פרוע, גיטרות פילחו את חלל האוויר עם Pאנק ורוק שסיגנן הלל סלובק, וחברי הלהקה השתוללו על הבמות, הופיעו בעירום וניסרו את הגיטרות. "יכולת לדעת כמה טובה היתה ההופעה לפי הדם על הגיטרה של הלל. כשהוא היה בטירוף האצבעות שלו היו נפגעות, ואז ידענו שהיה ערב גדול באמת," אמר קידיס. הלל לא הפסיק להשתכלל במיומנות על הגיטרה, וגם היה זה שלימד את פלי לנגן. אחרי כל זה, ההופעות היו טירוף וכל מי שהיה שם ידע שזה הולך רק להתגבר.


לאחר חצי שנה בלבד כבר אצה אליהם חברת התקליטים EMI, שהחתימה אותם על חוזה בזה הלשון: תקליטו, יא בני זונות, ותורידו חולצות. שיהיה לנו מלא כסף!" אבל הלל וג'ק היו חברים גם בלהקה אחרת, והעדיפו אותה על פני זו החדשה. קידיס ופלי הביאו מתופף ובחרו בגיטריסט ג'ק שרמן. הם הוציאו אלבום, ושמועתם עברה מפה לאוזן במכללות ובמועדונים וגם הודות לערוץ טלוויזיה חדש בכבלים, מת"ב, MTV. סיבוב ההופעות לא זכה להצלחה יותר מידי, אבל לווה כמובן בסמים ובסכסוכים. שני הנגנים החדשים פוטרו ביעף, והלל וג'ק חזרו כבראשונה. באוניברסיטה במישיגן הקליטו את אלבומם הבא, עם המפיק הצבעוני ג'ורג' קלינטון, שהכניס להם אלמנטים של Fאנק עם הPאנק והרוק הכבד. נדמה היה שהם עלו על דרך המלך, אבל ברקע היו מונחים כל הזמן הכימיקלים על השולחן.
קידיס לא זנח את הסמים, וכמוהו גם פלי. ההרואין והקוקאין היו חבריהם הטובים, במיוחד של קידיס, שהיה מהלך לפנות בוקר בסמטאות הדאון-טאון המפחידות, מנסה להשיג מנת סם ללילה, נתקל בטיפוסים לא סימפטיים בכלל וחוטף גם לא מעט מכות. לאחת ההופעות באריזונה הגיע מתנשם ומתנשף, בדקה התשעים, אחרי שברח מדילר עצבני במיוחד. עקבות הסם השפיעו עליו גם בהופעות. הלל ניסה לעזור לו, אבל זה לא תמיד הלך מאחר וגם הוא היה חזק בסם. שני החברים היו עולים לבמה ומזייפים, לפעמים בהיי ולפעמים בדאון. הסמים השפיעו על הכל, והלל היה מתנחם בדירתו החדשה עם חברתו מגי ועם הציורים שצייר. הלל היה איש רנסנס, לדברי אימו. היה מצייר ומנגן. מוכשר. אבל על הסמים היא לא ידעה.

                          הלל סלובק בגזרה רחבה.

אחרי הקלטת האלבום, ואל תוך ההופעות, כתב הלל יומן בדירתו החדשה:
"זה היה כל כך כיף. אני נורא גאה בעבודה של כולם על זה. ­זה ממש גאוני. המילים של אנתוני הן באמת משהו אחר לגמרי. זה הולך להיות להיט.­ זה חייב להיות. כל רצועה באלבום הזה היא ממש טובה... אני חזק בקוק. יותר מדי סמים, אבל באמת שנהניתי מזה, בכל התקופה של הקלטת האלבום. מצד שני, זה גם נהיה קצת משעמם. יש המון גיטרות באלבום הזה, עבודה טובה מאוד. אני מאוד גאה... אני צריך להפוך לאיש העולם הגדול וההרואין קצת מפריע לזה בכל מיני מקומות... אני חושב הרבה על מוות, לא באופן של נבואה שמגשימה את עצמה, רק (אני לא יודע) ­זה יכול לפתור דברים.­ אני מרגיש שבאופן מסוים הזמן שלי כאן מוגבל... הספקתי לכתוב למגי, ציירתי שלושה ציורים, כתבתי מכתב לאמא שלי והקשבתי לפלי מנגן. נורא בא לי להופיע. אני לא באמת מאושר עכשיו, אבל זה ישתנה. סמים מזוינים! מוזיקה היא הגורל שלי.­ רק הזמן הוא נגדי ­ אני מרגיש צבוע עם עצמי."
בין הופעה להסתבכות הם הוציאו אלבום שלישי, ויצאו לסיבוב הופעות מוצלח באירופה, שלאחריו חזר כל אחד מחברי הלהקה לביתו, אל הסמים שלו ואל עצמו. ההופעות היו מוצלחות, והלהקה הביאה לבמה דברים חדשים, שהושפעו ממקורות רבים, כמו שאפשר לראות בריאיון שנתנו בשנה זו. שבועיים לאחר ששבו מאירופה, ב-25/6/88, התקשר הלל לאחיו, ואמר שהוא לא יכול להפסיק לחשוב על הרואין. לאחר מכן הזריק לעצמו הרואין, ולאחר מספר שעות מת בביתו, לבד, על הבד ששימש אותו לציור, וגופתו נמצאה רק אחרי יומיים. היתה זו סופה של אגדה של גיבור גיטרה שמת בגיל 26. מותו היכה בהלם את הלהקה, ובמיוחד את חברו הטוב ג'ק. הוא עבר התמוטטות עצבים, התאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, ועזב את הלהקה, איתה הוא לא יצר קשר עד היום, בטענה שהוא מסרב להיות חלק מלהקה שהחברים בה מתים. גם לקידיס זה נתן זאפטה, והוא עזב לגמילה במקסיקו, שלאחריה חזר בהחלטה נחושה להמשיך עם הלהקה, בלי הסמים, ויהי מה.  
שוב חזרה RHCP לימיה כקדם, ללא גיטריסט ומתופף. הם החתימו את המתופף פליגרו מלהקת "דד קנדיז" ואת הגיטריסט דייויד מקנייט. פליגרו לא הסתדר עם סגנון הלהקה, וגם לא עם קידיס ופלי, ועזב בטריקת דלת. אבל הדלת היתה מסתובבת, שכן בצד השני עמד גיטריסט בן 18, ג'ון פרושיאנטה שמו. חמש שנים לפני, היה פרושיאנטה מעריץ נלהב של הלהקה, שהתוודע אליה מהמורה שלו לגיטרה. באחת מהפעמים שהגיע להופעות, לחץ את ידו של הגיטריסט הנערץ עליו, הלל סלובק, וביחד ניגנו ניגונים. הוא גם ניגן מידי פעם ג'אמים עם המתופף פליגרו, שהזמין פה ושם גם את הבסיסט פלי, והנה עמדו כולם, מלבד הלל, בחדר החזרות של הפלפלים, כשפרושיאנטה נבחן לתפקיד גיטריסט הלהקה. השפעתו של הלל ניכרה בו כבר מהתו הראשון, וגם היה בו משהו אחר, ששומעיו היו ישר מבינים שיש פה גיטריסט מעולה. האודישן הצליח (פלי: "ריגשת אותי." קידיס: "אני מעביר אותך") והלהקה יצאה בכוחות מחודשים ל... לא, רגע, מה זה? מקנייט המתופף הסניף בצד הרואין, וסולק בבושת פנים מהלהקה. אצל הפפרז לא יהיו סמים. במקומו המליץ להם חבר על המתופף צ'אד סמית. קידיס התנגד שהוא ייבחן, אבל לאחר שני שכנועים, החל סמית באודישן, וכולם התרשמו כהוגן מהבחור. הכל היה מוכן שוב. הלהקה יצאה בכוחות מחודשים לקראת הקלטת אלבום נוסף, שיצא באוגוסט 89': Mother's Milk.

                              ג'ון פרושיאנטה פורט.

באלבום זה ניסה פרושיאנטה לחקות את סגנונו של הלל, אבל מפיק האלבום התעקש שיעניק מסגנונו שלו, וישלב עם הבי-מטאל. פרושיאנטה נאנח, והסכים. באלבום נכלל שיר שנכתב לזכרו של הלל, Knock Me Down. האלבום הגיע למעמד של אלבום זהב, המכירות היו נאות, ההצלחה היתה מיידית. לקראת האלבום הבא כבר החליפו חברת תקליטים ומפיק, שנעל אותם על בריח באחוזתו בהוליווד במשך שבועות (חוץ מסמית, שחשב שהאחוזה רדופת רוחות, והעדיף לחזור הביתה כל ערב באופנועו). לאחר חצי שנה, בה הקליטו שירים ובעיקר עישנו כמויות מסחריות של מריחואנה, יצאו ובידם דיסק: Blood Sugar Sex Magik, שאיגד בתוכו סינגלים שהפכו לשלאגרים עם צאתם, ביניהם שיר נוסף שהוקדש להלל, My Lovely Man, וגם השיר Under The Bridge, בו סיפר קידיס על חוויותיו המפוקפקות להשגת סמים זמינים בסמטאות האפלות של הדאון-טאון הקרוב לביתו, שלידן נווה-שאנן נראה כמו בוורלי-הילס.  


האלבום הזה זכה להצלחה עוד יותר מקודמו. הוא הושמע אינספור פעמים ב-MTV ובגלגל"צ וגרף מעל 15 מיליון עותקים. המבקרים היללו. הקהל נהר בהמוניו להופעות כנהר אדם. אבל ג'ון פרושיאנטה לא רווה נחת מכל העניין. פעם, כשהיה בן 15, שאל אותו הלל סלובק אם יאהב את הפפרז גם אם יהיו פופולאריים, ונענה: "לא, זה יהרוס את כל העניין. זה מה שהופך אתכם לכל כך גדולים". פרושיאנטה לא אהב את ההצלחה הפתאומית ואת המוני המעריצים, ושקע גם הוא בתוך ענני ההרואין והקוקאין. גם תפקודו לא היה מי יודע מה, ובאחת ההופעות במועדון בטוקיו סירב לעלות לבמה, אך לבסוף שוכנע להופיע. למחרת עזב את הלהקה וחזר לקליפורניה. הפפרז היו במצב בעייתי, ונאלצו לבטל סיבוב הופעות. הם פנו לגיטריסט דייב נבארו, שאמר לא, ולקחו במקומו את אריק מרשל, שפוטר לאחר כחצי שנה ובמקומו הגיע, הפעם בהסכמה, דייב נבארו. למרות הסכסוכים החוזרים ונשנים עם נבארו, הקליטה הלהקה איתו את אלבומה הבא, שזכה גם הוא להצלחה מסחררת. כחלק בלתי נפרד מההצלחה, השתמש נבארו בסמים, וגם קידיס חזר אל חברו הוותיק, מיסטר הרואין שליט"א. הסמים הרסו כל חלקה טובה בלהקה, כולל את המגבר, שנבארו נפל עליו אפוף אדי קוק. קידיס החל להזריק לעצמו שוב ושוב, ובקושי התרכז במוזיקה. הוא הלך ויצא ממכוני גמילה, בשעה שפלי סבל מעייפות כרונית, שומע אך בקושי על חבר טוב שמת מסמים. הלהקה הסתחררה סביב עצמה בחדרי החזרות, כאשר בצד השני של המזרק ישב ג'ון פרושיאנטה בביתו, ובהה באוויר. ובאופרות סבון.
אחרי ההצלחה המסחררת, פרושי רק שקע ושקע. הוא נכנס לדיכאון, והיה מצייר וכותב תסריטים וסיפורים. כשהלילה היה יורד, גם חורר את ידיו במזרק; האדים את נחיריו באבקה; דמו הזדהם; פיו הזדהם; שיניו נעקרו והוחלפו בתותבות; הוא איבד את הגיטרות שלו בשריפה של ביתו, שגם השאירה בו צלקות; עורו נותח; הוא התמכר לטיפה המרה; הוא התמכר לאופרות סבון; הוא חי לבד בדירה מעופשת עם טיח מתקלף וגראפיטי על הקירות, ובאופן כללי כמעט מת. בסופו של דבר, חבול נפשית ופיזית, התאשפז במוסד גמילה ועבר למדיטציות יומיות ולאוכל לא מעובד. במשך התקופה הזו מצא זמן גם להקליט אלבומים, שהעבירו את התחושה שמי שהקליט אותם מחופף על כל הראש. באפריל 98', לאחר שנבארו פוטר מהפפרז, והלהקה נראתה בגסיסתה האחרונה, אמר פלי לקידיס: "הדרך היחידה שאני יכול לדמיין שבה נוכל להמשיך בתור להקה היא אם היינו לוקחים את ג'ון בחזרה ללהקה." ואכן, פלי ניגש אל הגיטריסט הנגמל והציע לו לחזור. לאחר היסוסים שנמשכו עשרים שניות, הסכים פרושיאנטה לחזור, אך נדרשו לו כמה חודשים לחזור לעצמו, ובמיוחד לזכור שוב איך מנגנים. חיש קל, ולאט לאט, הקליטה הלהקה את האלבום הבא, Californication, שלדברי פרושי היתה ההקלטה האהובה עליו מכל. שיר הנושא סיפר על תחלואי הוליווד, מהם פרושיאנטה הזהיר בתחילת הדרך, וכחלק בלתי נפרד השיר זכה להצלחה מסחררת וגם לקליפ מצליח, שזכה בטקס פרסי ה-MTV. ג'ון החזיר ללהקה את בטחונה העצמי ואת החדווה בעשייה מוזיקלית, ומעל הכל את סגנונו האישי, שגובה בהפקה מהודקת יותר, פופית ממה שהיו רגילים עד עכשיו.


אחרי קליפורניזציה, הופיעה הלהקה בכל העולם, וג'ון פרושיאנטה גיבה אותם בגיטרה. כחלק מסיבובי ההופעות, כמעט ביקרו בישראל באוגוסט 2001, אבל ביטלו שבועיים לפני בגלל האינתיפאדה. הם הקליטו אלבום נוסף, By the Way, בו כבר הפך הפאנק-ראפ-רוק לפופי ומלודי, ובאלבום הבא, Arcadium Stadium, המשיכו עם הקו הזה בהפקתו של ריק רובין, למורת רוחו של פרושיאנטה, שעזב את הלהקה ברוח טובה, משאיר אחריו את חברו, גיטריסט המשנה של הלהקה, ג'וש קלינגהופר, שצעד לקדמת הבמה, לקראת האלבום הבא, I'm With You. במהלך תקופת ההקלטות לא הופיעה הלהקה, אבל הוציאה אלבומי אוסף והופעות, שזכו למכירות נאות פלוס.
באפריל השנה נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוקנרול, שהוא יותר מעוד מוזיאון באוהיו. הפפרז הצטרפו אל גדולי המוזיקאים בכל הזמנים, או לפחות במאה האחרונה. לטקס החגיגי סירב ג'ון פרושיאנטה להופיע, מה שהיה צפוי לדעת קידיס ופלי, שהמשיכו לשבח אותו מאחורי הגב: "הוא מוסיקאי מדהים שנתן כל כך הרבה ללהקה שלנו. הוא באמת לקח אותנו לרמה גבוהה יותר." כיום מונה להקה "רד הוט צ'ילי פפרז" את אתוני קידיס הסולן, "פלי" הבסיסט, צ'אד סמית המתופף וג'וש קלינגהופר הגיטריסט. ביום שני תופיע בפארק הירקון הלהקה שחבריה עברו כמה תלאות וכמה הצלחות בדרך, מאז ימיהם כתיכוניסטים פרועים בפאב נידח בלוס אנג'לס.



היכן התרבות

השבוע פרסמו רועי כפרי ווניה היימן קליפ-פרסומת ביו-טיוב, בהשתתפות בר רפאלי. מעבר לגימיק היח"צני, מדובר בהמשך לשיתוף פעולה פורה במיוחד בין שני היוצרים האלה. האחד, וניה היימן, מביים ומצלם פרסומות וקליפים באיכות מדהימה, במיוחד לאור העובדה שהוא עדיין סטודנט בבצלאל. בין היתר, ביים קליפים, פרסומות, סרטים קצרים ופרויקטים שונים, והכל קאלט מקצועי ומעורר הערכה. נכונים לוניה עוד המון פרויקטים בדרך, בבצלאל ולאחריה. רועי כפרי, מצד שני, עורך מקצועי ומוכשר שגם משחק וכותב במסגרת "ניצה ולחם" (בקרוב יעלו מערכונים חדשים) ביחד עם ניב מג'ר. בחבורה הזאת צצים מידי פעם גם טל טירנגל מ"תירס סקסואל" (שגם עוסקים בשירי נונסנס) וגון בן-ארי, סופר ועיתונאי צעיר. אך מה שמייחד את הפרסומות האלה היא המוזיקה שיוצר רועי כפרי.


כמו וניה היימן, גם רועי כפרי ניגש אל המוזיקה באופן עצמאי, עם כלים פשוטים. כך ערך מיקס-טייפים ארוכים ומעניינים של היפ-הופ, וכך עבד גם על Acowpella Beatbox, קובץ שמאגד בתוכו 9 רצועות מוזיקליות מרעננות, ומוצע להורדה בחינם. הסגנון מערב נונסנס מוזיקלי עם מיקס-טייפים מקצועיים שמשלבים קולות וחלקי תווים. אין לרועי כפרי יומרות מקצועיות בנוגע למוזיקה, כמו גם למשחק, הוא פשוט עושה מוזיקה מעניינת באופן עצמאי, כמו שהוא עושה את "ניצה ולחם" וכמו בעבודותיו עם וניה היימן. אבל על פרויקטים נוספים כאלה, אנחנו יכולים רק לברך.


ומה עושים השבוע?


אפשר לרדת מהארץ ואפשר ללכת ל...


כלבי רוח מארחים וחוגגים.
איפה זה קורה?
לבונטין 7, ת"א
13/9 בשעה 23:00

Fool's Gold, להקת החימום הישראלית-קליפורנית של רד הוט צ'ילי פפרז, מגיעים גם למופע פרטי.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
11/9 בשעה 22:30

השובבים משתובבים במקצב דרום-אמריקאי.
איפה זה קורה?
בארבי, ת"א
11/9 בשעה 21:30

תופעת דופלר בהופעה חשמלית.
איפה זה קורה?
תיאטרון תמונע, ת"א
7/9 בשעה 22:30

מארש דונדרומה עושים שמח.
איפה זה קורה?
בית אבי חי, ירושלים
8/9 בשעה 22:00

סטלה מאריס שמים נר על החלון.
איפה זה קורה?
זאפה, ת"א
13/9 בשעה 22:00

פסטיבל הפיוט בבירה.
איפה זה קורה?
ירושלים
10-13/9

אהרון לוין מביים אסופת קטעים של אביו, חנוך לוין.
איפה זה קורה?
הבימה, ת"א
13/9 בשעה 21:00

מוטי קירשנבאום מביים את אלי יצפאן בהצגה "שרי המלחמה".
איפה זה קורה?
הבימה, ת"א
10/9 בשעה 20:30

יהוא ירון בעיר דוד.
איפה זה קורה?
אוגנדה, ירושלים.
12/9 בשעה 21:00

תבלו! 
 
תאוריית הקשר

ביום שני מופיעה בארצנו להקת הפלפלים, אולי כמתנת יום-הולדת למר טלוויזיה ואולי לא. בין אם כן ובין אם לא, יחגוג חיים יבין ביום שני הקרוב 80 שנות קיום, קרוב לוודאי במסיבה פרועה אל תוך הלילה בהשתתפות שרי רז, אורן נהרי ועודד גרנות. לרגל המאורע, "הדיבוק" מאחל לאדון TV יומולדת שמח ומבדח, והמשך יצירה פורה, שהתחילה אצלו מימי הרדיו ועד לימי הדוקו.
בתחילת דרכו היה היינץ קלוגר נער יקה כושל, שנשר מהלימודים והלך לעבוד במסגריה, אך חיש קל השלים את בגרויותיו עת היה חובש צהל"י. באוניברסיטה העברית, כשלמד ספרות עברית ואנגלית, נחשף קלוגר ל"קול ישראל", והציע עצמו כקריין. עשה אודישנים. התקבל. שינה את שמו. והרי החדשות מפי חיים יבין. מהון להון, נחשף לתחלואי השלטון וערך כתבות קשות לצפייה, אך בגלל שזה שודר ברדיו זה לא היה ממש משנה.

                                 חיים יבין חונך את הציוד החדיש בערוץ

ביום העצמאות 68' קמה הטלוויזיה הישראלית, ושידרה את מצעד צבאנו החזק. באוגוסט אותה שנה, עם חטיפת מטוס אל-על לאלג'יר, שודרה המהדורה הראשונה של "מבט לחדשות", באורך שעה ורבע, וחיים יבין הפך בין רגע לכוכב בכל בית בישראל שבו היתה טלוויזיה. כלומר, בעשרה בתים בערך. אבל "מבט לחדשות" והטלוויזיה הישראלית עמדו בפני אתגרים לא פשוטים, ומה שסומן בהתחלה להיות חיקוי מוצלח ל-BBC הפך עד מהירה לברדק אטומי. כבר אז החלה הספינה לטבוע, קליפת אגוז בים של לחצים פוליטיים, איגודים מקצועיים, תקציבים נמוכים וחוסר מקצועיות בעשיית טלוויזיונית. אבל חיים יבין לא אמר נואש, אלא "קיבינמט, מה אני עושה פה?", והמשיך להגיש את "מבט".


חיים יבין, "זה מהטלוויזיה", זכה לתשואות. הוא שידר אמינות, מקצועיות, סמכותיות ותקלות טכניות. היו שכינו אותו "וולטר קרונקייט הישראלי", והיו שלא. קרונקייט, מכל מקום, היה מושא הערצתו של יבין ואייקון טלוויזיוני בפני עצמו. באותם ימים פזל חיים לשדות זרים, כשראה שהספינה ברוממה שוקעת, והלך לראות איך עושים את זה כמו שצריך. הוא מונה לכתב הטלוויזיה הישראלית בניו-יורק, משם שידר ללא הרף כתבות על מעללי השחיתות של ניקסון. אך בארץ כבר השתוללה דרמה מסוג אחר. מלחמת יום כיפור פרצה לה פתע, ויבין ומשפחתו היו תקועים בתפוח הגדול, בלי טיפה אקשן בתעלה. אך שם גם, מתוך שיעמום גרידא, עשה חיים סרט דוקומנטרי על יהדות ארה"ב. מנגד, בטלוויזיה הישראלית, נשלחו הכתבים לחזית, בהוראת מוטי קירשנבאום, עורך "מבט" דאז, והביאו משם צילומים מתוככי המלחמה. חורף 73' היה הרגע בו הטלוויזיה בישראל וחיים יבין בארה"ב נטלו על עצמם מקצועיות עיתונאית ודוקומנטרית, בכמה רמות ממה שהיו רגילים עד אז.
כששב לארץ, לקח על עצמו יבין תפקידים ניהוליים מאתגרים כמו עורך "מבט" ומנהל מחלקת החדשות, ובאותו זמן גם הגיש מידי פעם את "מבט". ב-17/5/77 הציגה הטלוויזיה לצופיה בפעם הראשונה המצאה שנקראת "מדגם בחירות", שחזתה לפני תוצאות האמת את בחירתו של בגין לראשות הממשלה, והאיצה את מגיש החדשות להכריז "גבירותיי ורבותיי: מהפך!", והשאר היסטוריה, לפחות בכל מה שקשור למילה "מהפך".

                האייטם הראשון יהיה מה שרה"מ ביקש, והשני... חיים, אתה איתי?

במערכת הבחירות הבאה כבר עקב חיים יבין מקרוב אחרי המתמודדים, ויצר את הסדרה "הנבחרים". לאחר שידורה, היה איתו שמעון פרס ברוגז, מאחר ולטענתו הדגיש את הנושא העדתי שהופנה כלפיו. זה לא היה משנה. בגין זכה שוב וגם לו היו טענות ליבין על שהרים גבה לאחר שידור נאומו. הכנסת רגשה, אך חיים לא התרגש, והמשיך בעשייה ניהולית ודוקומנטרית. הוא מונה למנהל הטלוויזיה, והביא לטלווזיה תוכניות חדשות כמו "סיבה למסיבה", "רואים עולם" ו"בשידור חוקר". לאחר פירוק מסך הברזל ועליית המוני קופאיות ומאבטחים ארצה, נסע לברה"מ ויצר את הסדרה "גחלת לוחשת", בת שמונת הפרקים, על יהודי רוסיה. סדרה זו זכתה להערכה רבה, והביאה לצופים מסמך נדיר על יהדות הדממה. חיים יבין חזר מרוסיה היישר לנחשי הצפע. בלילות עורך את הסדרה, ובימים מגיש מבזקי חדשות:
"המלחמה לא היתה שעתי הטובה ביותר," כתב חיים בזיכרונותיו. "פיצלתי את זמני בין ה'גחלת' לבין הסקאדים, לא תמיד יודע אם אני ברוסיה או בבגדד. לא למדתי את החדשות כמו שצריך, הייתי מנותק, היו לי גמגומים, לפסוסים וראיונות מבולבלים. חייתי בעולם אחר: אחוז תזזית מן החומר שהבאנו עימנו. ביום אני עורך את ה'גחלת', בערב אני ב'מבט' במלחמת המפרץ, ובלילה בכוננות סקאדים, פורש מזרן על רצפת חדר החדשות, שוכב לישון בבגדי, מבולבל לחלוטין. לילה אחד, בשתיים בבוקר, העיר אותי הצפע מתרדמה עמוקה. התעוררתי מן השינה לבוש ז'אקט ועניבה, רצתי לאולפן, רדום, מדובלל, ומקומט, לא יודע את ההבדל בין סטאלין לסדאם. שידרתי מה ששידרתי, והייתי לצחוק."


לאחר הגחלת והצפע, יצר יבין את הסדרה "המהפך השני" על בחירות 92', ובאפריל 93' נסע להיות כתב הערוץ במולדתו גרמניה, שם גם ביים סרט דוקומנטרי על נאצים, ניאו-נאצים ומה שביניהם. לאחר ששב לארץ ציון ירושלים, המשיך להגיש את "מבט", ערק לערוץ 2, שם הגיש את תוכנית התחקירים "הערב החמישי", חזר לרוממה אחרי שנה והמשיך במתכונתו הרגילה, נע בין לחצים פוליטיים ליו"רים רעועים, עם רייטינג צונח, עובדים ממורמרים, איגודים קשוחים ושחיתות שלטונית. אך גם תוך כדי הגשת החדשות, לא ישב יבין בשקט ועשה לערוץ 2 סדרה על המתנחלים – "ארץ המתנחלים." היו שהאשימו אותו בחוסר אובייקטיביות ובשמאלנות שלא מהוגנת למגיש חדשות, אבל יבין עשה הפרדה בין תפקידו הייצוגי בערוץ לבין תפקידו כיוצר סדרת תיעודית בעלת אמירה.


הסדרה זכתה להצלחה, ויבין נע ונד בין דוקו ומבט. רק עזב את ארץ המתנחלים וכבר המשיך לסדרה נוספת לערוץ 2, על ערביי ישראל. הלחצים הפוליטיים על רשות השידור גברו, וניהולו המושחת של ג'ו בראל לא הוסיף עדנה לערוץ. חיים יבין כבר החל לתכנן את הפרישה. עם המנכ"ל הבא, מוטי שקלאר, כבר סיכם על פרישה מכובדת. "הירידה מ'מבט' שחררה אותי," היגג יבין, "אינני מחויב בשלשלאות המגיש, במה שקרוי אובייקטיביות." חיים יבין פרש מהגשת 'מבט' לאחר 40 שנה, ב-5/2/08, ושאר מגישי החדשות התפנו לחלוק לו כבוד אחרון.


עברו חמישים שנה מאז שנכנס למקצוע העיתונות ב"קול ישראל", ומאז הפך חיים יבין לדוקומנטריסט מעולה, מגיש חדשות אייקוני ומנהל מצליח. ולא נשכח גם את השיר שכתב ללהקת "האריות". עם יציאתו מעולם הבחישות הפוליטיות במסדרונות רוממה, יצר יבין את הסדר "תעודה כחולה" על ערביי ישראל ואת "צבא העם" על מיתוס צה"ל. "עם פרידתי מהמסך," כתב, "נוסף לי מימד חדש: אני בן-חורין לנקוט עמדה אישית, לרוב אנטי-ממסדית – ואני חש רצון להביע את דעתי בכל עניין – ובעיקר בנושאים השנויים במחלוקת. אני רואה בכך עליית מדרגה, כרטיס כניסה לעידן של חירות עיתונאית חדשה." חיים יבין בן 80, אבל ממשיך גם עכשיו, כאחרון הנמרצים, לעבוד על סדרה חדשה, וממשיך גם בפעילותו העיתונאית ובהוראה. אם בשידור הציבורי היו עליו לחצים בנוגע להבעת דעותיו האישיות, בסביבה הדוקומנטרית ניתנת לו חירות אמיתית, ובין אם בחדשות או בדוקו, חיים יבין נשאר אחד מעמודי התווך של התקשורת הישראלית.

 
אומרים שהיה פה שמח

עם פרוץ מלחמת המפרץ לא כולם ידעו איך לאטום את החדרים. יעל עמית וספי ריבלין הדגימו במוצ"ש כיצד עושים זאת נכונה.


כיבוי אורות

נתקוף באירן או לא נתקוף באירן, זאת השאלה. או שהם יתקפו אותנו. או שארה"ב תתקוף אותנו. או שאנחנו נתקוף את ארה"ב... כל-כך הרבה אפשרויות, קשה לבחור. כמו בחנות ממתקים. זה עולם של כאב, שרה להקת קצפת. עולם של כאב, שכדאי להילחם למענו. השאלה היא איך. זאת השאלה.

שבת שלום ושבוע טוב