יום שישי, 31 באוגוסט 2012

לוח וגיר

 

הייקו לשבת

אני עף ויודע גם לשחות.
ואם תשיר לי שיר ארקוד, אקפוץ,
ארחף באוויר, כדי שתשמח.  
          
              שאלתיאל קוואק מנסה לשכנע את ד"ר מנגלה שהוא פרודוקטיבי לפיהרר.
מה העניין?
בעניין פתיחת שנת הלימודים


השבוע נפתחה שנה"ל תשע"ב-תשע"ג בקול תרועה וצלצול, שהזניק את המוני בית ישראל, תינוקות של בית רבן ובני נעורים כאחד, לרכוש בינה ודעת ולהיפרד מהפייסבוק בבית לטובת כמה שעות של פייסבוק בזמן השיעור. אך גם בתוך כל ההילולה הזאת, כך אמר לי השבוע, שלא לציטוט, שפן בחנות החיות "הג'ונגל של אלי", מעמד המורים נשחק, האלימות בבתי הספר משתוללת, הלימודים הפכו לשינון מיותר ומערכת החינוך בארץ מתקרבת לנתוני עולם שלישי. אבל לכו תאמינו לשפנים. יצורים מוזרים.
זה שלא משקיעים מספיק בחינוך בארץ זה לא דבר חדש. למעשה, מאז ימי רבין העליזים לא השקיעו ממשלותינו יותר מידי מחשבה איך לשפר את מערכת החינוך, שהיום, ממש כמו בננות בשמש ורשות השידור, כבר רקובה מבפנים. מה שאולי חשוב יותר ממספר הזכאים לבגרות או מספר התיכוניסטים שהולכים לקרבי, נתונים שכל עירייה מפרסמת בגאווה, הם הנתונים המוחרשים – השיטוט ברחובות של נערים בחופשים, ללא תעסוקה ותמיכה, בשכונות שהבילוי העיקרי בהן הוא לקנות רד-בול וודקה בפיצוציה ולפרוק אגו על חתולות וערבים; ילדים שצריכים לשנן את שמואל ב', אבל לא יודעים מי היו ג'ון קנדי וניל ארמסטרונג; ערכים מיושנים; מסגרת נוקשה; נתק בין שיטות לימוד; חוסר הבנה הדדי; חוסר רצון להבין; מערכת אטומה; חומר לימוד מיושן; רדיפה אחרי ציונים; העדפת לימוד על-פני חינוך.
כבר עברו השנים, והילדים שלמדו בבית-ספר השתחררו מהצבא והלכו לעולם שכולו אוטודידקטיות, כי אין ברירה אחרת. מערכת החינוך בארץ על סף קריסה, סוס צולע שלא מסוגל לחנך ילדים למצוינות, אלא רק לפתח אנטגוניזם כלפיו. פירות הביאושים של המערכת הזאת מגיעה עד לאצטדיון טדי, לכיכר החתולות, למכות במגרש הרוסים, לבריונות בנתניה, לזבל בטלוויזיה, למהפך בסדרי העדיפויות: כמה שאתה יותר טיפש, גזען, אלים, שוביניסט, אגואיסט, בור, תחמן, רברבן, תככן ושחצן – כך סיכוייך להצליח גבוהים יותר. ההיפך הגמור מעם הספר. ובנימה אופטימית זו, שתהיה שנת לימודים מוצלחת לכולם.

Baggy Trousers/ Madness
Naughty boys in nasty schools
Headmasters breaking all the rules
Having fun and playing fools
Smashing up the woodwork tools
All the teachers in the pub
Passing 'round the ready-rub
Trying not to think of when
The lunch-time bell will ring again.

Oh what fun we had
But, did it really turn out bad
All I learnt at school
Was how to bend not break the rules
Oh what fun we had
But at the time it seemed so bad
Trying different ways
To make a difference to the days.

Headmaster's had enough to-day
All the kids have gone away
Gone to fight with next-door's school
Every term, that is the rule
Sits alone and bends his cane
Same old backsides again
All the small ones tell tall tales
Walking home and squashing snails.

Oh what fun we had
But, did it really turn out bad
All I learnt at school
Was how to bend not break the rules
Oh what fun we had
But at the time it seemed so bad
Trying different ways
To make a difference to the days.

Lots of girls and lots of boys
Lots of smells and lots of noise
Playing football in the park
Kicking Pushbikes after dark
Baggy trousers, dirty shirt
Pulling hair and eating dirt
Teacher comes to break it up
Bang on the 'ead with a plastic cup.

Oh what fun we had
But, did it really turn out bad
All I learnt at school
Was how to bend not break the rules
Oh what fun we had
But at the time it seemed so bad
Trying different ways
To make a difference to the days.

Baggy trousers, baggy trousers, baggy trousers
Baggy trousers, baggy trousers, baggy trousers
 
תראו מה זה

מה לומדים בבית-ספר? יובל שטרן ובשמת חבני עושים סדר במקצועות.



דיבור בצד
  

א': שי, אני הזמנתי אותך לפה כי רציתי לדבר על הבן שלך.
ב': מה איתו?
א': אביתר לא משקיע בלימודים.
ב': במה?
א': לימודים. ויש לו פוטנציאל.
ב': אה?
א': פוטנציאל.
ב': לא, אין לו, אני לא מרשה. הוא ביקש גם אייפון 4S, לא הסכמתי.
א': אבל הוא ילד מאוד סקרן.
ב': מה ס'תומרת?
א': הוא מציץ לשירותים של הבנות.
ב': אה, כן. שובב.
א': עם פוטנציאל.
ב': ויש לו לב זהב.
א': לא מדויק. הוא מרביץ לילדים.
ב': טוב מאוד. אם מרביצים לו, שיחזיר.
א': לא מרביצים לו, הוא מרביץ.
ב': שילמדו להגן, מה זה פה?
א': הוא גם מקלל את המורים.
ב': אה, זה בצחוק.
א': פעם הוא אמר לי פויה ואיכסה.
ב': באמת?
א': ובת-זונה.
ב': אה, זה, טוב, נו... הוא מבטא את עצמו ככה.
א': בקללות?!
ב': לא רק. גם במכות.
א': זה לא טוב.
ב': מי את שתגידי לי איך לחנך את הבן שלי, יא בת זונה!
א': סליחה?
ב': אה... נפלט לי.
א': הוא לא משקיע בלימודים. באנגלית, למשל, הוא יודע להגיד רק ביץ'.
ב': זה חוף זה, לא?
א': גם.
ב': חופים הם לפעמים געגועים לנחל.
א': שי! אני לא ידעתי שאתה קורא שירה.
ב': אני לא. אבל אני כותב שירה. רוצה לשמוע?
א': לא, אנחנו מדברים עכשיו על אביתר.
ב': אביתר גם כותב שירים.
א': זה לא מעניין אותי! מה שמעניין אותי זה איך אתה מתכוון להעניש את הדרעק הקטן?
ב': הוא לא יקבל פודינג... אם הוא לא יאכל בשר.
א': אצלי הוא יהפוך לבשר... טחון.
ב': את רומזת למעמד המורה?
א': אני רומזת לשיר של להקה בריטית.
ב': ספייס גירלז?
א': לא, להקה אחרת.
ב': לא מעניין. דברים כאלה תלמדי את אביתר, לא אותי.
א': נראה לך באמת שאני אלמד אותו את זה? זה לא לבגרות.
ב': יותר טוב, זאת גם ככה להקה מחורבנת.
 
שירה בציבור           

כשהם גדלו והלכו לבית הספר, היו כמה מורים שעשו להם את המוות. כשהם גדלו עוד יותר והלכו ללמוד אדריכלות, הביטו ימינה ושמאלה ונכנסו לשיעור הראשון עם הרבה ספרים בתיק ובראשם המנגינה. רוג'ר ווטרס, ריצ'רד רייט וניק מייסון שיננו את החומר לבחינה, שרטטו מבנים על דף לבן, ובין הבחינות גם ניגנו ניגונים. רוג'ר ווטרס בגיטרה, ריצ'רד רייט בקלידים וניק מייסון בתוף. ב-1963 הקימו להקה, שעברה גלגולים יותר מחייל דרוזי מת, ומוזיקאים באו והלכו ממנה כמו מחדר של זונה בצוללת גרמנית. ב-1965 הצטרף אל שלושת הסטודנטים אחד בשם סיד בארט, שלמד עם ווטרס בתיכון בקיימברידג', ווטרס הפך להיות הבסיסט של הלהקה. הם העבירו להילוך שני ויצאו לדרך מוזיקלית ארוכה, מצליחה ומגוונת תחת השם: Pink Floyd.
פינק פלויד, בהנהגת סיד בארט, היתה להקה מפתיעה ויוצאת דופן שעשתה מוזיקה מפתיעה ויוצאת דופן. סגנונה הפסיכדלי עמד בניגוד גמור לסגנונה הלא-פסיכדלי. סיד בארט בנה על אלתור ואפקטים קוליים, ומייק לאונרד, החונך שלהם לאדריכלות, בנה על אפקטים ויזואליים. כל אחד תרם משיגעונו ליצירת ניסויים במוזיקה ובויזואליות. ארבעת המופלאים עברו לגור בדירה אחת באותו בניין בו גר לאונרד, שככל שעבר הזמן התלהב מהם חזור והלהב. הוא הציע להם הצעה שאי אפשר לסרב לה, שיצטרף ככה ללהקה וזה, אך הם סירבו. לאונרד, בתגובה, הקרין עליהם במקרן אפקטים חזותיים ותמונות, אך הלהקה רק התלהבה מזה יותר והקונץ הזה גם שימש אותם בהופעותיהם הבאות. מהון להון הם שיחררו סינגלים לרדיו, הוחתמו בחברת "קולומביה" ועבדו על תקליטם הראשון.

                     "מה הוא דפוק הסיד הזה, אה? סיד, תלביש עליך משהו!"

רצה הגורל וסיד בארט היה משיגנע קופ, וכבר בתקליט הראשון החל להשמיע צלילים מוזרים. פינק פלויד, בתקליטה "החלילן בשערי השחר" מאוגוסט 67' (להלן: 45 שנה), היתה להקה מאתגרת אוזניים, אך מבוקשת בד בבד. סיד בארט, מצידו, קיבל את הצלחת האלבום בפרופורציות, והשתגע. הוא התחיל להגזים עם מינון ה-LSD היומי ששם בקפה, ועשה שטויות שתי וערב, עד שהחבר'ה נאלצו להעיף אותו קיבינמט ולהביא במקומו גיטריסט מוכשר אחר, דיוויד גילמור שמו, גם הוא מקיימברידג'. רוג'ר ווטרס הפך במקום בארט למנהיג הלהקה. הם החלו להמליט אלבומים חדשים, שזכו אף הם להצלחה רבה. בין אלבומיהם ניתן למנות, אם ממש רוצים למנות, את "צלוחית מלאה סודות", "אמא לב אטום", "להתערב", "הצד האפל של הירח", "מקווה שהיית נמצא כאן" ו"חיות", שהיה אלבום שכולו על טהרת הרוג'ר ווטרס, שהושפע בכתיבתו מג'ורג' אורוול. אלבום זה הפך כבר את פינק פלויד בעיני הציבור מלהקה אוונגרדית ללהקה שקורצת למיינסטרים. רוג'ר ווטרס השתלט בכתיבתו הפוליטית על האלבומים ובהנהגתו על ההופעות של הלהקה. האלבום כשל מסחרית, והמאיס את ווטרס על הציבור, ולהיפך. גם שותפיו ללהקה אמרו נואש, ועזבו אותו לאנחות. פינק פלויד התפרקה.
אך רק לזמן קצר. הם נכנסו למשבר פיננסי בעקבות ניהול כושל של רואה החשבון שלהם, ונאלצו לראות אחד את השני שוב, להופיע ולהקליט. אך הדרך לתקליט הבא היתה רצופה חתחתים ועוד משהו. בהופעה האחרונה של סיבוב ההופעות Animals, במונטריאול, ב-6/7/69, בשעה 21:43 ועשרים ושתיים שניות, ירק רוג'ר ווטרס בפניו של עלם בקהל. היתה זו הופעה גרועה בה הקהל לא הקשיב למילותיו המופלאות ומסריו החכמים של רוג'ר, ורק רקד כמו בהמה, וקבוצת מעריצים בגילופין, חלולת מבט אך מופרעת עד בלי די, הפריעה אחו-שרמוטה, או-אז הריק רוג'ר מוחטה הגונה על פניו של אחד הצופים פרועי השיער. אירוע מכונן זה גרם לו לחזור הביתה ולעמוד בפינה, בזמן שהוא שואל את עצמו שאלות כמו: מה נהיה ממני? לשם מה נועדה הופעת רוק? מה הקשר בין האמן לקהל? מהי אמנות פופולרית בעידן המודרני? מי גמר את המילקי? הוא התיישב על הכורסא החומה, לועס יוגורט ואוכל מלפפון, וחשב: "מה היה קורה אם הייתי בונה חומה ביני ובין הקהל?" וענה לעצמו, "לא הייתי צריך לראות אותם. גדול!" כך הגה ווטרס את אלבום הקונספט, אופרת הרוק, סיפור חייו המשודרג, התקליט הכפול – The Wall. יעני, החומה.


האלבום "החומה" היה כמעט כולו פרי מוחו הקודח של רוג'ר ווטרס, בעידן של פופ המוני, אבטלה גואה (7 חודשים אחרי בחירת מרגרט תאצ'ר) ופער מעמדות, והיה מבוסס על ילדותו כבן לשני מורים, שהאב נהרג במלחמת העולם השניה; על אימו הפולניה-משהו, שחנקה אותו באהבה אינסופית; על לימודיו בבית הספר השמרני בקיימברידג'; על היחסים המעורערים עם אשתו, ועל החומה שבנה סביבו כדי להתכחש לעולם המופלא. בזמן שהגה את כל זה, הוציאו דייויד גילמור וריצ'רד רייט אלבומי סולו. בשנת 79' כינס אותם רו'גר, הציג בפניהם את הרעיון ("תראו מה הכנתי, טאדאם! לבנים וזה," כך רוג'ר). הלהקה אמרה "נו שיהיה", והתחילה להקליט. היה זה אלבום שכולו מריח מווטרס (שגם תיכנן בהתחלה, לפני שהציץ בעו"ש שלו, להוציא את זה כאלבום סולו), והוא מעין אוטוביוגרפיה הזויה שלו. ווטרס די התנהג כרודן במהלך ההקלטות, החליט כמעט על הכל ואף פיטר את הקלידן ריצ'רד רייט. למרות הכל, הפך האלבום לסיפור הצלחה בין-גלקטי. אחד השירים המוכרים מאלבום זה, והיותר מוכרים של הלהקה, הוא "עוד לבנה בחומה", שיר שמורכב משלושה חלקים, כשהחלק השני בו, "הימים המאושרים ביותר של חיינו", מהווה את הלבנה המרכזית בו.

זהו הביצוע של פינק פלויד לשיר מתוך הופעה בלונדון ב-1980. בהופעה המלאה ניתן לחזות שוב ושוב כאן וכאן. לא פעם ולא שבע גונבות הבובות הענקיות את ההצגה, אך מיד מחזירות אותה למקום. הבובות המרחפות והאנימציה של ג'ראלד סקראף, שגם אייר את הציורים לתקליט, היו רק דמויות משנה לשחקנית העיקרית של הערב: החומה שנבנתה בלייב בין הלהקה לקהל, ופורקה עם סיום ההופעה בשאון גדול עד מאוד. כל התענוג הזה עלה ללהקה יותר מחצי מיליון ליש"ט (שזה בשקלים הרבה), ופינק פלויד רק הפסידה מכל העסק. היחיד שהרוויח היה דווקא ריצ'רד רייט, שאמנם לא היה עוד חבר בלהקה אבל הכסף זרם לחשבונו כמים.
השיר "עוד לבנה בחומה" היה רק נדבך אחד בחומה הגדולה שנקראת החומה. הלהקה התנגדה עקרונית לסינגלים, ודגלה ביצירות ארוכות עם הפסקות אינסטרומנטליות כאורך הגלות, אבל בסופו של דבר שוחררו לרדיו סינגלים לא מעטים מהאלבום, כשהבולט שבהם הוא החלק השני בטרילוגיית "עוד לבנה בחומה". כאשר המפיק בוב אזרין הציע להם להוציא את זה כסניגל, אמרו: אין מצב, זה הכל או כלום. אחר-כך, כשהלכו ביחד לשירותים, השתלט בוב על מכשיר ההקלטה וחיבר בין רצועות, קצת מזה וקצת מזה, שם את התופים באמצע, את החלק ההוא בהתחלה, קצת פלפל, קצת מלח, חיבר בין בית לפזמון וזרק קוביה של קרח. פינק לא שמו לב, והמשיכו לאמריקה. או-אז, בזמן שעשו שופינג ביבשת הדוד סם, שלח בוב טכנאי לבית ספר ששכן ליד האולפן הלונדוני. וכך שיחזר בוב לעת זקנה, כשהוא לובש חלוק משי ולוגם טקילה כששפנפנה על ברכיו ובואש על כתפיו:
אמרתי לו (לטכנאי, ע.ר.): "תביא לי 24 רצועות של ילדים ששרים את זה. אני רוצה מבטא קוקני (ממזרח לונדון), אני רוצה posh (מבטא מהאצולה), תמלא את זה בכל זה", ושמתי אותם בתוך השיר. קראתי לרוג'ר לחדר, וכשהילדים נכנסו בפזמון השני היתה התרככות שלמה של פניו, ופשוט ידעת שהוא ידע שזאת הולכת להיות הקלטה חשובה.   
כך עבד בוב אזרין על השיר. בעבודה על החלק השלישי שלח את דייויד גילמור למועדונים, להאזין לדיסקו, לקבל השראה ולהכניס את זה לשיר. כך התחלק לו השיר לשלושה חלקים, האחד אינסטרומנטלי, השני פופי והשלישי בקצב הדיסקו הפופולרי כל-כך על הנוער הבריטי פורק העול.

         פינק פלויד מחכים להסעה. גילמור בחולצה מכיתה ד' וווטרס בז'קט אופנתי.

בעקבות הצלחת האלבום והסינגלים, הוציאה חברת MGM סרט בבימוי אלן פארקר (אקספרס של חצות) תחת השם "פינק פלויד: החומה" (איפה הסרט המלא? הנה הסרט המלא). בוב גלדוף גילם את פינק (על פי דמותו של ווטרס), זמר רוק שאיבד את אביו במלחמה, חווה הצקות ממוריו בבית הספר הקפדני, בורח מאימו הלוחצת, מאשתו הבוגדנית, מעצמו ומהמוזיקה, משתמש בסמים והוזה את עצמו כמנהיג קבוצה פשיסטית גזענית סטייל אדולף וחבריו, ובסופו של דבר, אחרי שהוא משתגע סופית, בונה סביבו חומה. במשפט שנערך לו, מצווים כוכבי האנימציה לפרק לו את החומה, וחסל. הסרט המוזיקלי, עם האנימציה של ג'ראלד סקארף, זכה להצלחה בקופות מיד עם צאתו, לא רק בקרב מעריצי הלהקה, ונהפך לקאלט. במיוחד זכור הרולר של תלמידי הסקול הצועדים כצאן לטבח, משל היו שחקני משנה בחומר גלם לנקניקיות, והכל תוצאה של מערכת חינוך שמרנית, ארכאית וחמורת סבר בבריטניה.


הסרט והתקליט אמנם זכו להצלחה בקופות, אך גררו תגובות חמוצות מצד האליטה השמרנית. בארה"ב פוטרה מורה מבית הספר לאחר שהשמיעה לתלמידיה ההמומים את האלבום, ובית המשפט העליון גיבה אותו בטענה שהסרט משחית את הנוער. בדרום אפריקה נאסר השיר להשמעה ב-1980, לאחר שאומץ ע"י סטודנטים שחורים מתנגדי האפרטהייד. השיר גם הוביל לאפים מעוקמים בקרב מערכת החינוך בבריטניה.
האלבום הכפול הזה היה פרק אחרון לפני האפילוג של פינק פלויד, התקליט "החתך הסופי" משנת 83', שגם הוא היה יצירה של רוג'ר ווטרס. לשאר החברים היה קשה לעבוד איתו גם בהקלטות וגם בהופעות, וחברת התקליטים, המפיקים והטכנאים חרקו את כל שיניהם כאשר היה צורח: "זה שלי! אל תגעו לי באופרת הרוק! אל תקצצו ואל תעשו כלום!" (או משהו בסגנון). הנגנים לא יכלו להמשיך בקצב הזה, ועזבו את להקת הסולו של רוג'ר, מה קוראים אותה פינק פלויד. אך רוג'ר לא אמר נואש, והמשיך לנסות להחיות את פרוייקט חייו. ב-9/11/89, עשור אחרי צאת החומה לאור (ו-51 שנה בדיוק אחרי ליל הבדולח... מה קשור?!) פורקה חומת ברלין עם לא מעט פטישים. אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו הציצו מעבר לחומה, בין מזרח ומערב העיר, וראו שבצד השני יש בני אדם כמותם, בשר ודם, רק יותר טיפשים. הגוש הקומוניסטי נפל, ורוג'ר ווטרס הכין את הקאמבק במופע הגדול "החומה בברלין", שעלה בברלין ב-21/7/90 בהשתתפות סינדי לאופר (שגם כיכבה בשיר), להקת העקרבים, ואן מוריסון, בריאן אדמס ואחרים. ההופעה היכתה גלים, שהחזירו מכות, ושודרה בכל העולם בלייב, כולל בישות הציונית הקרויה "ישראל". אכן, נפילת חומת ברלין היתה אירוע היסטורי, אך "החומה" של רוג'ר ווטרס היתה היסטורית לא פחות.


אה לוט אוף שואו גרנדיוזי, בובות ענק, פירוטכניקה, תחפושות, שחקנים, חומה על הבמה ומופע אורקולי קבעו פה-אחד: פינק פלויד היתה משהו אחד ורוג'ר ווטרס הפך אותה למשהו אחר. הסכסוכים הפנימיים וחילוקי הדעות הפרידו זמן רב בין מחנה ווטרס למחנה גילמור. דייויד גילמור החזיר את ריצ'רד רייט ללהקה נטולת הווטרס, ויחד עם ניק מייסון, בוב אזרין ואחרים, הקליטו את האלבום "פעמוני החלוקה" שיצא תחת שם הלהקה. ב-2002 הלך רוג'ר לחוף הים, עם מצופים כתומים, ופגש שם את ניק מייסון. השניים פטפטו על הא ועל דא, ובעיקר על הא, ועשו "שולם שולם לעולם, ברוגז ברוגז אף-פעם". ב-2005 הבשילו התנאים לתהליך היסטורי, אחרי שכמה ילדים באפריקה לא אכלו עוף בשבת, ובמסגרת מופע "לייב 8" של שמונה המדינות המתועשות למען אפריקה, התאחדו פינק פלויד למופע אחד אחרון.

                         "מה אנחנו עושים פה לעזאזל?"

ובין כל אלה, נותר זכור במיוחד השיר Another Brick in the Wall והתקליט הכפול The Wall, על שלל מסריו. רוג'ר ווטרס ניכס לעצמו את תהילת העולם, בה נאבק בעת יצירת האלבום. "התחושה שלי היתה שאיבדתי משהו חשוב בקשר שביני לבין הקהל שלי, הכל הפך גדול ומוטרף מידי," אמר בעקבות האלבום. יצירתו המגלומנית וההופעות עמוסות השואו, על שלל הבובות והלבנים, הפכו את הקשר הזה למשהו לא ברור. ווטרס ממשיך את הופעות החומה שלו עד היום, וגם הספיק להופיע בישראל בשדה של חומוס ולכתוב גרפיטי על חומת ההפרדה. החיוכים המאולצים של חברי הלהקה בלייב 8, לא הצליחו לטשטש את הקשר הרופף בין רוג'ר ווטרס ללהקה, אבל למרות החומה בינו לבין הקהל, רבים מזדהים עם מסריו, התמימים כיום יותר מבעבר, ומודעים לכך שלפניהם מוזיקאי גדול ולהקה מעולה שמופיעה עם אחד מתקליטי הקונספט הטובים והמשפיעים בתולדות הרוק ובמוזיקה הפופולארית, עם שיר אחד שהפך להמנון עבור המוני תלמידים מתוסכלים ממערכת חינוך מנוונת.



היכן התרבות

בין שלל תוכניות הרדיו שמסתובבות באוויר, בולטת התחנה ביפו לטובה, בעיקר הודות להנהלה הקודמת בראשות המפקד טוניק. מאז ועד היום ממשיכה תוכנית הרדיו של שרון טייכר וערן זרחוביץ', "חותרים למגע", שחזרה לא מזמן מפגרה ארוכה. טייכר כתב ל"מצב האומה" וזרחוביץ' כתב והשתתף ב"ארץ נהדרת" ו"הפרלמנט", והחודש, אחרי שגם חזר מהודו, חוזרת תוכנית המערכונים, הפטפטת והשירים בת השעתיים לעונה נוספת, מידי יום חמישי בין 14:00-16:00 בגלי-צה"ל.
בין המערכונים בתוכנית קיימות גם התייחסויות אקטואליות, התייחסויות תרבותיות וגם אירועים של יום-יום, בדרך-כלל עם דמויות קבועות שמלוות את התוכנית. טייכר וזרחוביץ' מבצעים את המערכונים בשידור חי, במקצוענות מרשימה, ולא פוסחים גם על פטפוטי סרק חינניים ומוזיקה קצבית. הדמויות במערכונים מלווים את התוכנית מראשיתה לאורך כל העונות. מספר דמויות ב"ארץ נהדרת" התחילו בתוכנית "חותרים למגע" (לה קדמה "תוכנית הערב" ברדיו תל-אביב ו"שינויים בלוח השידורים" בערוץ 10) והמשיכו ל"ארץ נהדרת", תחילה עם ערן זרחוביץ' כתסריטאי ומאוחר יותר גם כשחקן. בין היתר ניתן למנות את הדמויות של גילה אלמגור, רזי ברקאי ובת-זוגו של שאולי ב"הפרלמנט".

אז אפשר להאזין ל"דידי לוקאלי" ואפשר גם לשמוע הומור יותר מתוחכם. הכל שאלה של בחירה. מה שלא יהיה, שרון טייכר וערן זרחוביץ, בתוכניתם "חותרים למגע", מהווים את אחת ההשפעות המהותיות על צוות "ארץ נהדרת" ומעגל הקומיקאים בני דורם בישראל, וסוחפים אחריהם מאזינים נאמנים גם בעונה הנוכחית.



ומה עושים השבוע?

אפשר להכין שיעורי בית בתורה, ואפשר ללכת ל...

אורי משגב חוזר עם הרצאה על אלבומי הביטלס, והפעם על התקליט "להקת מועדון הלבבות הבודדים של סמל פלפל".
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
7/9 בשעה 14:00

TREE וסינגל חדש.
איפה זה קורה?
בארבי, ת"א
4/9 בשעה 21:30

לוס כפרוס מקפיצים בגרוב.
איפה זה קורה?
הצוללת הצהובה, ירושלים
6/9 בשעה 22:00

מונטי-פיורי ואפרת גוש בחגיגה איטלקית.
איפה זה קורה?
זאפה ת"א
5/9 בשעה 22:00

 "כל החתיכים אצלי" סוגרים את מסע הבחירות שלהם במופע חגיגי.
איפה זה קורה?
בארבי, ת"א
1/9 בשעה 21:30

דני סנדרסון מארח את שלום חנוך, יחד עם מאור כהן, אפרת גוש וירמי קפלן.
איפה זה קורה?
אמפי שוני
31/8 בשעה 21:30

ומוניקה סקס מארחים את יהודה פוליקר והדג נחש.
איפה זה קורה?
אמפי שוני
1/9 בשעה 21:00

אורזי המזוודות של חנוך לוין בהפקת הקאמרי.
איפה זה קורה?
היכל התרבות, ראשל"צ
6/9 בשעה 20:30

מחוברים לחיים זה קולנוע טוב.
איפה זה קורה?
תיאטרון ירושלים לאומנויות הבמה
4/9 בשעה 21:30

Jethro Tull מגיעים לישראל.
איפה זה קורה?
הרציף, מתחם הרכבת הישנה בירושלים
6/9 בשעה 20:30


תבלו! 
 
תאוריית הקשר

עמוק אל תוך הקריירה הקצרה של להקת חיפושיות הקצב, התוודעו המאזינים לכך שהגיטריסט שמנגן עם פול וג'ון, קצת לפני רינגו, הוא גם זמר לא רע ומלחין מצוין. עם שירים כמו "משהו", "בעת שהגיטרה שלי מייבבת בעדינות" ו"הנה באה השמש", מיצב את עצמו גו'רג' האריסון בקטגוריה מכובדת, וזכה ללא מעט מעריצים. לאחר רישיקש, האלבומים הבאים של הביטלס ופירוק הלהקה, הוציא האריסון ב-1970 את כל מה שלא הורשה לשיר בביטלס בשלושה תקליטים מאוגדים בשם "All Things Must Pass". השיר השני בתקליט הראשון באוסף נקרא "My Sweet Lord", בו ליקט האריסון את חוויותיו הרוחניות והילל את השם המבורך כי לעולם חסדו. היה זה אחד השירים המצליחים באלבום ואחד מהשירים המוכרים והאהובים של ג'ורג' האריסון.



היו שטענו באותם ימים שהלחן כמעט מועתק משיר של להקת "השיפונז" ((The Chiffons, "He's so fine", אותו הקליטה ב-1963 לתקליטה הראשון שנשא את השם הזה. ב-1967 צעדו בנות הלהקה לבית המשפט, חמושות בעו"ד, ותבעו את ג'ורג' האריסון על גניבה. ג'ורג' האריסון וגניבה? זעקו הבריות, אימפוסיבול! חבר המושבעים האזין לשני השירים, תופף ברגליו, ולבסוף הרשיע את השיר ב"העתקה לא מודעת".



אמנם האריסון הורשע, אבל מי קבע מה צריך להיות העונש על דבר כזה ומה ההבדל בין השראה להרשעה? המשפט נמשך בעצלתיים, כאשר לא ברור לאף אחד מה צריך להיות גובה הפיצויים שעל האריסון לשלם. בשנות התשעים בא הקץ לפרשה המביכה, כשאלן קליין, מנהלו של ג'ורג' האריסון, רכש את החברה שהוציאה את התקליט של להקת השיפונז. ג'ורג' האריסון, במהלך קפיטליסטי נטול גינוני הארי-קרישנה מיותרים, הפך להיות בעל זכויות היוצרים על השיר "He's so fine" של להקת השיפונז. וכמאמר המשורר, אם אתה לא מסוגל להיאבק בהם, קנה אותם. האריסון, מצידו, טען שיש מצב שהוא הושפע מהשיר, אבל יותר מכך הוא הושפע משיר אחר, Oh Happy Day של ההרכב The Edwin Hawkins Singers. אדווין דווקא לא תבע אותו.



אחרי כל זה, לג'ורג' האריסון היה גם רגע של נחת. הוא מצא זמן לצחוק על עצמו ובשביל עצמו, ותמך בפרהסיה בחבורת מונטי פייתון. לאחר שהחבורה לא מצאה מפיק לתסריט בעייתי בשם Life of Brian ("בריאן כוכב עליון"), התנדב האריסון לממן את הסרט. אך עוד קודם לכן, הסתודדו הגיטריסט והקומיקאים יחדיו בתוכנית הטלוויזיה "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", שם הופיע ג'ורג' האריסון בתור פיראט כשהוא מבצע שיר חדש על הלחן של My sweet Lord (דקה 1:32). ג'ורג' האריסון, גנב או לא גנב, העתיק או קיבל השראה, נותר עדיין, גם אחרי מותו, אחד הגיטריסטים הטובים שהיו בפלנטה הזאת, מוזיקאי ומלחין בחסד, שידע גם לתבל את הכל בהרבה הומור.



אומרים שהיה פה שמח

ציפי שביט ודודו דותן חזרו לימי בית הספר בתוכנית "ציפי בלי הפסקה", והגזימו קצת.


כיבוי אורות

שנת הלימודים הוקדמה השנה ושלחה 2 מיליון קטינים לבתי הספר, לקלמר ג'ינס ולמחברת דפתר עם מחדד, מחק, עיפרון חודים ועט פרקר שמשאיר סימנים גם בצד השני של הדף. משם, למבחנים, הפסקות, שינון ושעמום. מה ייצא מכל זה? לאלוקים וגדעון סער פתרונים. העיקר שיעברו את זה בכיף.