יום שישי, 17 באוגוסט 2012

מה אכפת לציפור


הייקו לשבת

העץ הוא גבוה,
העץ הוא ירוק,
עכשיו אתה מרוצה?     
       לחנן נמאס להדריך קבוצות של מטיילים עיוורים.
מה העניין?
בעניין מעורבות ואסקפיזם
בזמן האחרון יוצא שזוגות יושבים מול הטלוויזיה, ובעודם צופים במהדורת החדשות ההיסטרית, מצקצק האדם מול המכשיר, מחליש בלאט את הווליום, בעוד אשתו רבקה מביטה בו בהשתוממות רבתי, ורוחש חרש: אישה, אין עשן בלי אש.
מה יש?
אש, אש.
איפה אש?!
אין עשן בלי אש!
השארת את הגז דולק?!
מה את סתומה? זה אלגוריה, זה.
אני לא מבינה.
מה את לא מבינה? מה את לא מבינה? אומרים לך אלגוריה.
מה, אלגוריה?
כן, לאירן וכל זה.
אה... מתי  זה הגמר של הישרדות?

ובעוד הפרסומות והפרומואים מוסיפים לרוץ בפריים, ממשיך הזוג לשבת חרש ולהמתין לפצצה.
 
וכך עובר הזוג מעבר רב-גוני ומלא משמעות מתמונות מזרות-אימה בחדשות לשעשועונים וריאליטי ממכר. "תנו להם לחם ושעשועים," אמרה פעם בייביסיטר שרצתה קצת שקט, ואחריה העולם. "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים," אמר אסד עם הקפה של הבוקר לאזרחיו האהובים. "יושב על הגדר, רגל פה רגל שם," אמר התמנון לחברו על כוס של צ'אי. וכך עובר לו יום ועוד יום, ואיך שגלגל מסתובב, והעולם שותק. לאף אחד לא ממש משנים הזוועות בחדשות, והאימה, הו, האימה, נותרת קפואה בפריזר עד לימים שנצטרך אותה באמת.

הסתיו בפתח וכולם במתח, בעיקר רוני דניאל. יתקפו או לא יתקפו? זאת השאלה. יש כאלה שבעד ויש כאלה שנגד. יש שמתווכחים על זה ויש שלא. יש שיוצאים לרחובות ויש שנשארים במזגן. יש שכותבים סטטוס ויש שמשנים סטטוס. יש שמבקרים את הממסד ויש שמבקרים את סבתא. יש מקום רחוק אחרי הים, ורצוי להגיע אליו לפני החגים. לרוב האנשים נוח יותר לשבת בבית מול הטלוויזיה, ולשכוח מהצרות, ובשביל האשליה הזאת (המבורכת לעיתים) נוצרה ה-TV ונוצרו הסיפורים. כדאי לעשות מידי פעם סאטירה וחשוב לבקר את הממסד, כשזה עושה שטויות, ולהיות מודעים למה שקורה מעבר לגבול ומעבר לדלת האינטרקום. וכדאי גם לברוח לפעמים למציאות אחרת, אסקפיסטית, ולשכוח מהצרות. אולי נתעורר בסוף בבית החולים ואולי בעולם אחר. העיקר שנישן קצת, כי הולכת להיות שנה מעייפת.

העץ הוא גבוה/ אחרית הימים
העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק 
הים הוא מלוח, הים הוא עמוק
אם הים הוא עמוק, מה אכפת לו לעץ
מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק

העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק
יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק
אם תעוף הציפור, מה אכפת לו לעץ
מה אכפת לציפור שהעץ הוא ירוק

הים הוא מלוח, הים הוא עמוק 
יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק
אם תעוף הציפור, מה אכפת לו לים
מה אכפת לציפור שהים הוא עמוק

אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק 
אדם שר שירים כי הים הוא עמוק
אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים
מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק
    
תראו מה זה
לפעמים מראים בחדשות דברים לא קלים, שקורים ממש ממול. תומר הלדשטיין ודפנה פילצקי חושבים שזה נורא.

 
דיבור בצד
  
א': הלו?

ב': שלום, אני מדברת עם חיליק הליצן?

א': אה.

ב': מה? אה... חיליק? אני מדברת עם חיליק הליצן?

א': כן, כן. מה את רוצה?

ב': אני מתקשרת בקשר להופעה שלך אתמול ביומולדת של אריאל, הבן של גלית ויוסי.

א': מי?

ב': אחותי, היא נפגעה קצת מה...

א': מי את?

ב': דודה של אריאל.

א': מי זה אריאל, לעזאזל?!

ב': זהו, זה בדיוק העניין. הטון הזה. אדוני, זה היה מוגזם...

א': מה את רוצה? קיבינימט!

ב': אתמול הופעת ביומולדת של אריאל, הם בסך-הכל בני חמש, למה הם צריכים להשתתף בסקר אם לתקוף באירן או לא לתקוף, אני לא מבינה, זה החידון נושא פרסים שלך...

א': גברת, זה מה יש. לא מתאים לך, לכי ליובל המבולבל.

ב': אני לא מבינה אבל למה ילדים צריכים לדעת דברים כאלה. וגירוש הפליטים, בעד או נגד, מה זה היה תגיד לי?

א': ג'ינג'ית זכתה בעיפרון חודים
.
ב': הבת של רויטל... זה לא משנה... מה, מה הקשר?

א': קשר.

ב': מה?

א': הם צריכים לפתח מעורבות כבר מגיל צעיר. לא הכל זה לולי שמולי. יש גם איציק שמולי.

ב': בגיל חמש?

א': בגיל הזה הם פתוחים לקלוט רעיונות חדשים.

ב': לא רעיונות כמו 'הערבים הם קקי', סליחה, יש גבול אני חושבת.

א': אם היה גבול לא היו מסתננים.

ב': סליחה?

א': צריכים לתקוף באירן או לא?

ב': אני לא מתכוונת להשתתף במשחק הזה.

א': תוכלי לזכות במחק.

ב': לא צריכה שום מחק.

א': או בבושם.

ב': איזה בושם?

א': שאנל.

ב': או-אה!

א': בריח לבנדר.

ב': מממ...

א': אז מה את אומרת, שניפגש בסתיו, רק את ואני והמלחמה הבאה?

ב': אני צריכה להכין את הממ"ד ואת האמבטיה.

א': סבבה. ותביאי גם את אריאל. איפה הוא עכשיו?

ב': הילד חולם.

א': אה.

ב': יופי.

שירה בציבור 
          
בדצמבר 43' נולד בנווה-שאנן בתל-אביב ילד דתי. לפני הבר-מצווה נפטר אביו, והוא נאלץ לעזוב את בית הספר ולעזור בפרנסת המשפחה. בימים עבד כנער שליח ובערבים למד בביה"ס התיכון "עירוני א'", שם השתתף בחוג דרמה. הוא עזב את העולם הדתי ופנה לתחום הבמה, ממנו הוקסם לא מעט בזכות אחיו הבכור דוד, שעבד כעוזר במאי בתיאטרון הקאמרי. מחר ימלאו 13 שנה למותו של חנוך לוין, אחד מגדולי המחזאים והסאטיריקנים בישראל, שהתחיל את דרכו כפרובוקטור הגדול בתרבות הישראלית וסיים אותה כמחזאי מוערך מאוד, בגסיסה בבית החולים, עם השחקנים לצידו.

הזמן: אוקטובר 1965. המקום: אוניברסיטת תל-אביב. חנוך לוין בן ה-22, סטודנט לפילוסופיה וספרות עברית, שעבד למחייתו כמוכר בלונים על שפת הים וכמוכר כרטיסים במועדון התיאטרון בת"א, מצטרף ל"דורבן", עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה, וכותב שם את "דף האחוריים של חנוך לוין", מדור סאטירי בשיתוף המאייר מיכאל דרוקס, שם פורסם לראשונה השיר "בוא אלי חייל נחמד" (שהפך לאחר חצי שנה לשיר "חייל של שוקולד" של 'החלונות הגבוהים'). הסאטירה החריפה במדור זכתה ללא מעט אפים מעוקמים וללא מעט חתימות על עצומה של הסטודנטים נגד פרסום המדור, ולוין הושעה מכתיבת המדור. אחרי שהצליח להרגיז את הסטודנטים, הרחיב לוין את אופקיו וכתב את הקברט הסאטירי "מלחמה כללית לרגל חיסול המלאי", אחרי שחזר ממילואים באל-עריש, בהם מחץ צבאנו הקטן את צבאות ערב הרעים בפחות משבוע.

                                חנוך לוין, לאחר שהושעה מכתיבת המדור.                                                  

הימים היו ימי פוסט מלחמת ששת הימים. הארץ דמתה לפקק של בקבוק שמפניה שהועף אל-על בנשף גנרלים עטורי מדליות. אלבומי ניצחון היו פופולאריים יותר מישו, ניגוד לכותרות המאיימות בעיתונים בתקופת ההמתנה למלחמה. ישראל הפכה ביעף מדוד לגוליית. חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, ולנו הניצחון. אך בתוך כל ההמולה הזאת, התעקש הסטודנט הצעיר להעכיר את האווירה. חנוך לוין היה באותם ימים פרובוקטור ציני שמאלני ומקורב למפלגה הקומוניסיטית, מק"י. בקיצור, עוכר ישראל. במק"י היה חבר גם דני טרץ' מהתיאטרון הקומוניסטי. הידידות בין השניים נמשכה גם עם שוך הדי ההפצצות, ובינואר 68' פנה אליו חנוך לוין בהצעה להפיק ערב של מערכונים ופזמונים שכתב בעקבות המלחמה, קונספט שהיה נהוג אז בעולם הבידור הישראלי. "בכיף," ענה טרץ', "יש לך חומר?" "בוודאי," השיב חנוך, בעודו מוציא מהכיס את טיוטת הקברט. "לא, לא כאן!" נזף בו טרץ' ומשך אותו הצידה אל פינת הרחוב. הוא גייס את המוזיקאי אלכס קגן, שהלחין את המוזיקה למחזה, ואת עדנה שביט, מורה לבימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטה, להיות במאית ההצגה. שביט הביאה את הסטודנטים שלה, שישחקו בהצגה. הם פנו ל'צוותא', שקראו את הטיוטה בעיון והשליכו אותה הרחק כנשוכי נחש. נחושים, פנו החבריה למועדון 'ברברים', מועדון ג'אז אפלולי ברחוב המסגר, בו נהגו להופיע גם אריק ושלום, ושם ערכו חזרות במשך שלושה חודשים.
                                   
באוגוסט 68' עלה הקברט ב'ברברים' תחת השם "את ואני והמלחמה הבאה", אך הצגת הבכורה שלו היתה דווקא בקיבוץ נצר-סירני, בעקבות הזמנה של ידידתו של טרץ', חברת הקיבוץ. השחקנים ביצעו את המערכונים והשירים, ביניהם השיר "שחמט", שכמו "רק פיון במשחק שלהם" של בוב דילן, הראה כמה החיילים הם כלים במשחק של פוליטיקאים וגנרלים, ומה יכולות להיות תוצאות הכיבוש, השאננות והזחיחות. ההצגה, כצפוי, לוותה בציקצוקים תכופים של שולה מהמכבסה וצביקה מהרפת, ולאט לאט עזבו חברי המשק את ההצגה, תוך כדי קריאות ביניים ושתיית מיץ תפוזים שחיימון הביא, שבהמשך הפכו לאלימות של ממש מצד ותיקי הקיבוץ. השחקנים לא התרגשו, כי ההצגה חייבת להימשך, והמשיכו את ההצגה על הדשא בפני קומץ צעירים קשובים. מלבד בקיבוץ ובברברים, עלה הקברט במקומות קטנים נוספים, כולל בבית-לווינשטיין בפני פצועי צה"ל. לצד המגנים האוטומטיים, היו גם כאלה שהגנו על ההצגה, ביניהם קציני צה"ל ואלמנות מלחמה. אך הטון הכללי שנשאר הוא של חבורת אנרכיסטים שמתעקשת לא לשמוח עם כולם. גם גד קינר מלהקת גייסות השיריון שיחק בהצגה, וביצע בפתיחה את המונולוג "מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות," פארודיה על נאומו של גורודיש בחיקוי של רבין: "אכן, כבדה היתה המערכה, קשה ועיקשת. לפני 11 דקות יצאתם מכאן, חטיבה שלמה על כלי נשקה וציודה, ולא חזרתם עוד. איש מכם לא חזר, ואני עומד ומדבר עתה אל מגרש ריק... ריק...," אמר והצדיע.

בעקבות זאת נאסר ונשפט ע"י קצין השלישות של הלהקה. "אתה לא מתבייש להשמיץ יתומים ואלמנות?" נזף השופט ממרום כסאו. "אני לא מבין, אתה לא ראית את ההצגה," היתמם קינר. "אה... לא," כך כבוד השופט, שהלך לצפות בהצגה, ולאחריה חזר בו מקביעתו הנחרצת. בעקבות הביקורת על הקברט, ענה לוין בריאיון: "אני יכול להבטיח שהסאטירה שלי לא משרתת שום דעות פוליטיות מוגדרות. אני מתייחס לכל מצב ומצב. אין השקפות פוליטיות חד-צדדיות. אני מעכל את המצב, אני מרגיש אותו ואני מגיב. הסאטירה, לדידי, היא פעולה של יצירה אסתטית, כשם שאני כותב שיר. בסופו של דבר זו מעין הצלפה עצמית. אין ערך לסאטירה שאינה נוגעת בך ממש."

                                                     מתוך "את ואני והמלחמה הבאה".

התמזל מזלו של לוין, ואל אחת ההצגות הגיע היהלומן דוד ארנפלד, שהיה שמאלני-פורטה, והביא איתו 70,000 לירות בארנק. בעקבות זאת, הרשה לעצמו חנוך לוין להתקדם למחזה נוסף. אחרי חזרות הכרחיות שנערכו במרתף קולנוע 'פריז', עלה במרץ 69' הרוויו הסאטירי "קטשופ" בדיסקוטק 'לה-קוקט', בבימויו של אחיו דוד לוין, ובהשתתפות תיקי דיין, טוביה צפיר וקובי רכט, ובו נכלל השיר "בצער לא רב, ביגון לא קודר", בביצוע תיקי דיין. גם למחזה זה הלחין את המוזיקה אלכס קגן. ההצגה, שרצה 150 פעם, וזכתה לביקוש נכבד לכרטיסים (אך עצבנה את המעונבים ההגונים), עסקה בסבב שיחות השלום במזה"ת לאחר הכיבושים במלחמה ובעקבות מלחמת ההתשה. אחרי שני המחזות מעוררי התרעומת האלה, ועם אתנחתאות לכתיבת שירים, סיפורים קצרים, תסכית ל'קול ישראל' (מקום ראשון בתחרות ארצית ובתחרות באיטליה) ומחזה נוסף בבימוי הלל נאמן, "סולומון גריפ", על חיי הנישואין ומה שביניהם, חזר חנוך לוין למכת הקראטה הניצחת, הכואבת והמכאיבה מכולן לשיכרון הכוח הישראלי - "מלכת אמבטיה: רוויו סאטירי בשני חלקים על שבת אחים בצל תותחים", המוכר יותר בשם "מלכת האמבטיה". הוא וטרץ' הציעו את המחזה לארנפלד, אך זה סירב לממן את ההצגה בטענה שהיא "פושרת" מידי. לבסוף, על חודו של קול בהנהלת התיאטרון, עלתה ההצגה בקאמרי ב-8/4/1970, בבימויו של דוד לוין. את המוזיקה הלחין זוהר לוי, המתופף בחלק מההקלטות של 'החלונות הגבוהים' (שהלחין גם שירים של לוין ל'אחרית הימים'), שגם ניגן על הבמה. בין השחקנים היו תיקי דיין, יוסי גרבר וישראל גוריון.

ההצגה כללה שירים ותמונות (מערכונים) שעסקו בישירין ובעקיפין בתוצאותיה של מלחמת ששת הימים, שהפלא-ופלא, כללה גם הרוגים ופצועים. וכך שרה תיקי דיין (כאן, בביצוע ובלחן של אבי טולדנו) בשיר "המלכות היא שלמה": אך נומה ילד, אל תפחד/ הרי המלכות היא שלמה/ לרוב הדודים יש רק רגל אחת, אבל המלכות היא שלמה/ וכל הדודות מסביב לבור, מחכות לך ילד גיבור/ אבל המלכות היא שלמה." חנוך לוין המשיך את הסאטירה עם שיר נוסף, "אבי היקר", שבא אחרי מערכון "העקידה", בו יצחק (ישראל גוריון) מנסה לשכנע את אביו אברהם (יוסי גרבר) שאין לו בעיה להישחט, ובכך מעיק על מצפונו. ומה על האבות האחרים שנדרשים להקריב קורבן? תמיד יכול לבוא קול מן השמיים.

                                                                    
הימים ימי מלחמת ההתשה. ישראל מלקקת את פצעיה ואת עצמה. כל חייל הוא גיבור, כל גיבור הוא גנרל, כל גנרל הוא אלוהים. רה"מ גולדה מאיר דוחה ביהירות האופיינית לה את איתותי הקירבה של סאדאת בטענה ש"אין פרטנר", מתוך אטימות ודעות קדומות, ראשוניות, שהובילו את ישראל לאחר שלוש שנים למלחמה הרסנית, טראומתית, שהציגה את הממסד ואת הצבא באור חדש, אך גם את חנוך לוין. תלמידי י"ב שלחו עצומה לרה"מ בדבר הקושי שלהם להתגייס למלחמות חסרות תוחלת, בשעה שהיא מפספסת הזדמנויות היסטוריות. אולם, בימים ההם כל גילוי ביקורת, ובטח סאטירה חריפה, ועוד על במת תיאטרון של המדינה, עורר את זעמו של כל מי שאהב לזעום, ובעיקר כל מי שלא צפה בהצגה. בקטע "ישיבת הממשלה" תוקף לוין במחזה את התנהלותה של גולדה מאיר, ובקטעים אחרים מבקר לוין את יחס הממסד למזרחים ולערבים ואת שיכרון הכוח הישראלי והאדרת הגנרלים.

הביקורות מהללות:

" נטאטא את הזוהמה הזו מעל הבמה"
                                                                                                         ראובן ינאי, 'מעריב'
"מכלול דיאלוגים דפקטיביים ופזמונים המכוונים לזרות מלח על הפצעים הפתוחים"
                                                                                                          חיים גמזו, 'הארץ'
"הצגת 'מלכת אמבטיה' גובלת בפשע ציבורי ואני נגד הצגתה, כי הנזק שהיא גורמת למורל הציבורי הוא איום."
                                                                                                        אורי לוי, הקאמרי
"לא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העוינת את מדינת ישראל"
                                                                                                       משה דיין, שר הביטחון

משה דיין אכן הגיע להצגה (וזכה למחיאות כפיים מהקהל), ואת התרשמותו על ההצגה סיפר ברדיו, אך באופן פרטי אמר לאחותו של יוסי גרבר (ואשתו של ראש השב"כ) שהוא, בכל אופן, היה כותב את זה אפילו בצורה יותר חריפה. גם הקהל, ביניהם גם חיילים ואלמנות צה"ל, נעו בין אי-נוחות מתוקף האופן בו חונכו כיצד לחשוב ולהגיב לביקורת על המדינה וצבאה, לבין רגשות ומחשבות שצפו ועלו בהם בעקבות מלחמת ההתשה ומחול הביזיונות ומופע הזחיחות של גולדה וחבריה. אך בעקבות שלהובי הביקורות, הפגינו רבים מול הקאמרי, נחתמו עצומות ונקראו קריאות להחרים את ההצגה, רובם כאמור מצד אנשים שכלל לא צפו בהצגה. וגם להצגה עצמה היו מי שהגיע במיוחד, כמו נערים תומכי מפד"ל (המפד"ל קראו לצנזר קטע בהצגה שלטענתם ביזה את התנ"ך), שמצאו הזדמנות לצעוק "בוז" ולומר "חרפה". הביקורת היתה בשיא. כל מי שהחשיב עצמו מבקר תיאטרון, השחיז את עטו לקראת הביקורת. כל מי שראה עצמו ציוני לתפארת העם והמולדת, קרא להפסיק לממן את הקאמרי ולהוריד את ההצגה תיכף ומיד. ואכן, בעקבות הלחץ הציבורי, הוריד תיאטרון הקאמרי את ההצגה לאחר 19 הצגות בלבד, בתוך פחות מחודש.

                                מלכת אמבטיה.


חיים גמזו גמז את ההצגה וגם אפרים קישון כתב נגד הזהו. אך מול כל אלה ניצבו גם כאלה שהגנו על ההצגה, ביניהם מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ, שכתב בעיתון 'למרחב': "הייתי רוצה לומר שחנוך לוין הוא סאטיריקן רע, והסאטירה שלו משקרת, מסלפת ואינה אקטואלית. לצערי, נראה לי שהתגובה הסוערת והמעוותת שנתעוררה כנגד ההצגה רק מחזקת את צדקת טענותיה". לצידו, עמדו גם אמנים רבים שהתנגדו להורדת ההצגה וחתמו על עצומה בעד המשך הצגתה. בין החותמים נמנו דן בן-אמוץ, דן אלמגור, עודד קוטלר, עמוס קינן, א"ב יהושע, יורם קניוק, אורי זוהר ואריק איינשטיין. איינשטיין, כאמור, ביצע בחלונות הגבוהים שיר של חנוך לוין (להקה שגם זוהר לוי, מלחין ההצגה, ניגן בה), ותיקי דיין וישראל גוריון השתתפו גם בתוכנית של "לול". אך הקשר החברי היה כאין וכאפס לעומת החשיבות שבחופש אומנותי וחירות לומר דברים שאולי לא נעימים להאזנה, אך עדיין הם בעלי ערך פובליציסטי ואומנותי. חנוך לוין, מצידו, נדמה שהיה משועשע מכל העניין. הביקורות רק תרמו למוניטין שלו ולהתעניינות סביב המחזה. בכל זאת, בחור בן 26 מצליח לעצבן את צמרת המדינה והצבא ואת מוסדות התרבות שלה. במאי 70' פירסם ב'הארץ' תגובה לרגל הורדת ההצגה, תגובה סאטירית ברוח מכתבי ההתנצלות הכפויים של אמנים מברה"מ, שהיו שלקחו אותה ברצינות:

"כבוד שר הביטחון, ראשי מועצות עירוניות, אישי ציבור ומעלה, כתבי עיתונות, רדיו וטלוויזיה, מורי ורבותי. בוש ונכלם, ויחד עם זאת אסיר-תודה, עומד אני בפניכם היום. מאמציכם הכנים והבלתי-נלאים להורדת הצגת 'מלכת אמבטיה' פקחו את עיני וגרמו לי שאהרהר שנית במה שכתבתי. עתה, עם הורדת ההצגה מעל בימת 'התיאטרון הקאמרי', יכול אני להודות בראש מורכן: שגיתי. ניצלתי את עקרונות הדמוקרטיה והחופש על מנת לערער מורל הציבור, לחרף ולגדף מערכות ישראל ולזרוע איבה ומבוכה בקרב אומה מלוכדת, וכל זאת תוך שימוש במילים באנאליות המעידות על הפרעותי הנפשיות. אני חוזר בי מכל מילה ותג שכתבתי. הריני מבקש מכם, בשפל קול, לייחס את משוגותיי לגילי הצעיר ולחינוך הקלוקל שקיבלתי בבית הורי. ועם בקשת הסליחה, אני מוסיף לקוות כי תינתן לי עוד  הזדמנות נוספת להוכיח עצמי בעבודה פרודוקטיבית כאזרח מועיל מן השורה – לתפארת המדינה והלאום."
ההצגה ירדה, אך השירים ניצלו. זוהר לוי, במימון ארנפלד, כינס את השחקנים והנגנים להקלטות אולפן, והתקליט יצא ב-500 עותקים עם עטיפה שעיצב דוד טרטקובר: הביקורת החריפה שכתב ראובן ינאי. התגובה המשועשעת של חנוך לוין לביקורת על ההצגה נראתה גם בריאיון שהעניק באופן נדיר לחיים גיל ב-19 באפריל. חנוך לוין היה סרבן ראיונות סדרתי (וגם לא מרואיין מצטיין), והקטע הזה הוא אחד מהראיונות הנדירים שהעניק לתקשורת. בכתבה מתראיין לצידו אחיו דוד, ולאחריה כתבה נוספת, בה מובאים דברי החיילים ודברי הרמטכ"ל.




לאחר ששכחה המהומה, פנה חנוך לוין לטפל בנושאים אחרים, פחות מעוררי זעם ויותר אוניברסאליים. הוא כתב תסריטים לשני סרטים, "פלוך" (בו שיחק אברהם חלפי וגם חנוך לוין, בתפקיד קטן של מוכר שעונים) ו-"פנטזיה על נושא רומנטי" (שהפיק דני טרץ' וביים אחיו, ויטק טרץ'), אך עיקר העשייה שלו התמקד בתיאטרון. הוא המשיך לכתוב מחזות בקצב של מחזה אחד בשנה, וודי אלן של התיאטרון אם תרצו, שחלקם גם עוררו תרעומת על שימוש במילים בוטות והתייחסות ישירה לנושאים על גבול הטאבו, כמו יחסי-מין, השפלות, הפרשות, מוות, מחלות, קטנותו של האדם וחוסר המשמעות שבקיום האנושי. את המחזה הבא שלו, "חפץ", דחו 'הבימה' ו-'הקאמרי', שלא רצו לגעת בחומרים הארסיים, אבל הקומדיה הזו היתה פושרת וזכתה להצלחה בקופות. "חפץ", שעלה בתיאטרון חיפה במרץ 72' בבימוי עודד קוטלר, הוא קומדיה שחורה על השפלתו של האדם הפשוט (בלי קשר לפוליטיקה). באופן הזה המשיך לוין לאורך יצירותיו הבאות. "יעקובי ולידנטל", שעלה בדצמבר 72' בתיאטרון הקאמרי (המחזה הראשון שחנוך לוין ביים, קו שימשיך איתו לאורך הצגותיו הבאות), הוא, כמו שהגדיר אותו לוין, "מחזה עם פזמונים על משולש לא הכי רומנטי: שני גברים חמוצים ואישה חמוצה מחמיצים את החיים." בהצגה זו השתתפו זהרירה חריפאי (שחקנית מרכזית בהצגותיו של לוין), אלברט כהן ויוסף כרמון (קטעים נבחרים מהמחזה ניתן לראות בערב המחווה שנערך ללוין בקאמרי אחרי מותו). גם להצגה הזו כתב אלכס קגן את  המוזיקה. המחזה זכה להצלחה, ביקורתית וציבורית, ותורגם לשמונה שפות.

הצגתו הבאה של לוין, "ייסורי איוב", זכתה לביקורת מצד סגנית שר החינוך והתרבות בנוגע לתפקידו של יוסף כרמון (שזכה בפרס כינור דוד על משחקו בהצגה), שמשופד באחוריו על-ידי חיילי הקיסר ונותר תלוי עירום במשך כל ההצגה. גם מחזותיו הבאים, "הזונה הגדולה מבבל" ו-"הפטריוט" (מחזה פוליטי), שעלו ב-1982, עוררו ביקורת וזכו לצנזורה ולקיצוץ באורכם. בהצגה "הזונה הגדולה מבבל" עבד לוין עם המוזיקאי פולדי שצמן. עבור חנוך לוין היתה המוזיקה כמו דמות נוספת, דבר שמוסיף לסיפור ואין לגרוע ממנו. המלחין יוסי בן-נון, שעבד עם לוין על המוזיקה להצגותיו המאוחרות, כמו "אשכבה", "ההולכים בחושך" ו-"הבכיינים", סיפר: "לאורך כל החזרות היה יושב המלחין לצד חנוך וביחד היו מעלים רעיונות למוזיקה שתלווה את הסצנה. לפי הפרצוף שלו ידעתי מיד אם הוא אוהב את זה או לא. במקרים בהם לא אהב את הבחירה נהג לומר 'ההצגה דוחה את זה', זה היה הביטוי בו השתמש. תמיד היו כלים 'קבצניים': חצוצרה, מנדולינה, כינור. למרות שעבד עם מלחינים שבאו מהאקדמיה, המוזיקה תמיד נשמעה מהרחוב."

המוזיקה בהצגותיו של לוין תמיד שירתה את הסיפור. ב"מלכת אמבטיה" הבועט המוזיקה הרוקיסטית של זוהר לוי שיחקה תפקיד מפתח, כשזוהר והנגנים על הבמה, ובהצגותיו האביוניות, הגלותיות, עבד לוין בשיטה שונה, תמיד על-מנת להעשיר את הסיפור. כאן, בהקלטה נדירה (מתוך האוסף "כשתחשכנה עיניי" בעריכת ערן ליטוין, הוצאת 'הד ארצי'), ניתן לשמוע את חנוך לוין בחזרה על המחזה "הזונה הגדולה מבבל", כשפולדי שצמן מלווה אותו בפסנתר. לוין מקריא שני תפקידים: ציחא-ציחא ובראדך, ומסיים את הטקסט במשפטים שאופייניים להשקפותיו על החיים, שהתבטאו במחזותיו: "לא בתרועת חצוצרות ולא בקול שופר האדם נוצר. רק בגניחה עמומה של גבר מזיע בלילה על אישה גונחת פרקדן. כך, במעמד צנוע ולח, בגניבה, ללא עדים, בטקס חשאי-פלילי, נוצר הפשע הקרוי אדם."
 

חנוך לוין, שגדל כילד דתי בשכונת נווה-שאנן (אז בחברת מהגרים מפולין, פחות מאריתריאה), שהכיר את גדולי החזנים, והאנשים בשכונה שימשו לו השראה לדמויות שכתב, הציג במחזותיו עולם אביון, קמצן, אוניברסלי, גלותי מאוד ושונה מאוד מהמחזות הסאטיריים המוקדמים שלו. הוא היה אמנם אפיקורס, שהדגיש את אפסותו של האדם ואת שפלותו בעולם, אבל קיים דיאלוג פילוסופי מתמיד, בין היתר גם עם שולי רנד, שההצגה הראשונה בה צפה היתה של חנוך לוין, ובהמשך, כשחקן, גם עבד איתו ונגרר איתו לדיונים מתמשכים ולוויכוחים אינסופיים על משמעות הקיום האנושי וקיומו/ אי-קיומו של האל.


מחזותיו המאוחרים של לוין זכו גם להצלחה בינלאומית: "אשכבה", "הילד חולם", "ההולכים בחושך". את המחזה האחרון שכתב, "הבכיינים", ביים כבר ממיטת בית-החולים בתל-השומר, גוסס ממחלת הסרטן. בית החולים הקצה לו חדר עם שתי מיטות ופסנתר. השחקנים ישבו על מיטה אחת וערכו חזרה על הטקסט, ולוין, שוכב על המיטה השניה, מעיר הערות. הוא לא זכה לצפות בהצגה הזו, ונפטר ב-18/8/99, ונקבר ללא גינונים וטקסים, כפי שביקש. את ההצגה המשיך לביים הבמאי אילן רונן. בהצגה נכללו השירים "הנח לנו" ו-"אהובתי, כאן חושך", שמדברים, איך לא, על המוות. חנוך לוין מת בטרם עת, בגיל 56, אך הספיק לכתוב שני תסריטים לסרטים באורך מלא, שירים רבים ('בלדה על אדון כמעט וגברת כבר', 'לונדון', 'העץ הוא גבוה', 'הרגע שלפני', 'אני חיה לי מיום ליום', 'אני בדרכי למוסד הסגור', ועוד), מערכונים ('רבע עוף או בורקס'), סיפורים קצרים ('איש עומד מאחורי אישה יושבת', 'החולה הנצחי והאהובה'), תסכיתים ו-63 מחזות, ש-22 מהם גם ביים. מחזותיו, חלקם התגלו לאחר מותו, ממשיכים להציג בתיאטראות בארץ עד היום, בעיקר בתיאטרון הקאמרי. חנוך לוין הוא אולי המחזאי המשפיע ביותר על התיאטרון בארץ, ואחד מהיוצרים הבולטים בתרבות הישראלית.

היכן התרבות

עם כל האנדרלמוסיה שמסביב, מתחשק לפעמים לשים את הראש על איזה כר, דמיוני או מוחשי, ולצלול למחוזות אחרים, שקטים. אין צורך בטריפ מיוחד, בשביל זה יש את דוד פרץ, הגיטריסט מבירת הנגב שהוציא בחודש האחרון אלבום וחצי שכולו עולם אחר. בחודש שעבר יצא, בלי יותר מידי יחסי-ציבור, האלבום השני בסדרת "הפרעות קשב", CONCERTA. האלבום האינסטרומנטלי מורכב מקטעים חולמניים ברצועות משתלבות זו בזו, בסגנון האמביינט האופייני למורו ורבו של פרץ, בריאן אינו. זוהי מוזיקה המשרה אווירה אטמוספרית, ועם זאת מחדדת חושים, מוזיקה שיש בכוחה להרגיע ולשכך כאבים, ולו לרגע גם לשכוח מהמקום ומהזמן בו אנו חיים.



על האלבום הזה עבד דוד פרץ בין יקיצה להירדמות, בלילות בהם ניסה להרדים את בתו הקטנה, שנולדה השנה. חוסר השינה שלו והשינה המתוקה שלה גרמו לו, כפי שהוא אומר, להרהר במושגים של שינה וערות, הנודע והלא-נודע, חרדות הורות ואחריות, הרעש והשקט. הוא התמסר אל הגיטרה, האהבה השניה אחרי המשפחה, ובעפעפיים נשמטים פרט אקורדים חתוכים, הקליט אותם למערכת האולפנית שלו, שפירקה את הצליל. הוא הגיב לתגובת המערכת, וחוזר חלילה. השילוב בין הדמדומים של פרץ לדמדומים של הגיטרה והמערכת, יצר מוזיקה חלומית שאינה דורשת ריכוז מלא, אך עם זאת היא וודאי מעוררת חושים ורגשות בלב שומעיה. הרצועה הראשונה והאחרונה באלבום הן שני קטעים ישנים שמצאו להן בית באלבום הזה.


פרץ אובחן לפני ארבע שנים כבעל הפרעות קשב, דבר שגרם לו להרהר בקשר המוזר שבין מוזיקה להפרעות קשב, וגם להתמקד בהאזנה באזורים שבצדדים. וכך כתב על האלבום הקודם בסדרת "הפרעות קשב", SLOW RELEASE, בבלוג של 'היס רקורדס': "אין ספק שיש משהו אירוני בחיבור בין מוזיקאי להפרעות קשב, ומהאירוניה העגומה הזו נולד האלבום הזה. סבלתי מהפרעת קשב הרבה לפני שהובחנתי ככזה, מאז שהייתי ילד יש לי זיכרון חי וחזק ממוזיקה, או יותר נכון מהדרך שבה האזנתי למוזיקה בהקשבה מרוכזת וקיצונית. אך לא למוזיקה עצמה הקשבתי, אלא למוזיקה שהסתתרה בתוך המוזיקה. האזנה שיצרה בי תחושה שבתוך ובין הצלילים מסתתרת לה מוזיקה אחרת, מוזיקה נפלאה. אולי החוויה הזו נוצרה מפני שילדים חווים את העולם כמי שנמצאים דרך קבע בטריפ של LSD, אבל כשהתחלתי להתעניין בהפרעות קשב ובהשלכות שלהן על פעולת המוח, הבנתי שחלק גדול מאותה מוזיקה שבתוך המוזיקה היה ככל הנראה הונאה עצמית שהמוח שלי עשה כדי לספק את רעבונו הבלתי פוסק לגירויים חדשים."




לפני כשבועיים שיחרר דוד פרץ 4 שירים תחת הכותרת "אבידות ומציאות", שכוללים שני שירים מקוריים ושני שירים של ביאליק, שהם אחרי הכל, כמו שמתאר זאת פרץ, "שירים בתחילת דרכם, שירים במשכנם הסופי, שירים שלא מצאו את מקומם, שירים בסיכון, שירים טעוני טיפוח, שירים של אחרים, שירים שהם לא שירים." השירים אולי אכן אבדו ונמצאו לבסוף, ופרץ מוצא להם מקום בצד, בקובץ הזה. השיר הראשון הוקלט בבית, וכולל חיוכים, צחקוקים ואת קולה של התינוקת. השירים, כמו יתר שיריו של פרץ, שקטים ואינטימיים ומלווים בגיטרה אקוסטית וקלאסית ומשתדלים לספק את רעבונו ורעב מאזיניו לגירויים חדשים.


ומה עושים השבוע?

אפשר למיין על החוף מדוזות לפי גדלים ואפשר ללכת ל...

שלום גד והיהלומים שרים.
איפה זה קורה?
לבונטין 7, ת"א
21/8 בשעה 20:00

אלישע בנאי וארבעים השודדים.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
17/8 בשעה 21:30

אפרים שמיר מגיע עם בוגי והרבה אורות.
איפה זה קורה?
עשן הזמן, ב"ש
21/8 בשעה 21:00

סוחרי הגומי של חנוך לוין, בהפקה של 'סמינר הקיבוצים'.
איפה זה קורה?
צוותא, ת"א
19/8 בשעה 20:30

Men Of North Country משיקים אלבום חדש ומגיעים להופעה נדירה.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
23/8 בשעה 22:30

פאנק'נשטיין עושים שמח.
איפה זה קורה?
בארבי, ת"א
17/8 בשעה 21:30

אבי הזמר שר מכל הלב.
איפה זה קורה?
זאפה, ת"א
20/8 בשעה 22:00

עמית ארז בסולו אקוסטי.
איפה זה קורה?
תיאטרון 'תמונע', ת"א
23/8 בשעה 22:00

אסף אבידן במופע אינטימי עם השירים והסיפורים שמאחוריהם.
איפה זה קורה?
זאפה, ת"א
21/8 בשעה 21:30

פסטיבל בשקל עולה רק שקל.
איפה זה קורה?
מעלות תרשיחא
22/8

פסטיבל העוד חוגג עשור.
איפה זה קורה?
צוותא, ת"א
19-25/8

יעל דקלבאום מגיעה לבירה.
איפה זה קורה?
אברם בר, ירושלים
23/8 בשעה 21:30

תבלו!      
 
תאוריית הקשר

חנוך לוין, כמו שאפשר לראות למעלה, כתב את השיר "חייל של שוקולד" ביוני 66', אותו ביצעה להקת "החלונות הגבוהים" לפני מלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה הופיעה הלהקה גם בסיני עם השיר החדש "פגישה במילואים", אותו הקליטה במהלך המלחמה, ולאחר המלחמה, כמו יתר עם ישראל, פיארה את נס המלחמה עם השירים "בואו ונרים כוסית" והעיבוד לאנגלית של השיר "יחזקאל" - EL EL ISRAEL, שירים שהדגישו את הניצחון של דוד מול גוליית. עם השירים האלה, אך גם עם השיר "חייל של שוקולד", הופיעה הלהקה באולם 'אולימפיה' בפריז בפני קהל אוהד, במסגרת סיבוב הופעות שארגן הכוריאוגרף יונתן כרמון, שכולו על טהרת התרבות הישראלית במסגרת הניצחון הגדול. בעקבות כך, הקליטה הלהקה גם תקליטונים באנגלית ובצרפתית. את התרגום לצרפתית לשיר "אל אל ישראל" שרה הלהקה באולימפיה, והקליטה אותו וגם את התרגום לשיר "חייל של שוקולד". הניגוד בין שני השירים לא הפריע במיוחד. בחלונות הגבוהים שכנה פטריוטיות מיליטנטית לצד ביקורת וסאטירה מקאברית.


שמוליק קראוס, שהלחין את כל השירים לחלונות הגבוהים, אמר בריאיון לרשת ג' שהוא הושפע יותר מבאך מאשר מהביטלס, אך עקבות החיפושיות ניכרות גם במוזיקה של הלהקה. אריק איינשטיין, מכל מקום, היה בחברה טובה. גם הביטלס הקליטו שירים בשפה זרה על-מנת להתקרב לקהל שהתרחק מאנגלית (צרפתית, גרמנית, איטלקית וספרדית הן מהשפות הבולטות ששומרות על עצמן בקנאות). הביטלס החלו את דרכם בהופעות בהאמבורג, ורק משם חזרו לליברפול למודי ניסיון, מוכנים לפריצה הגדולה, לביטלמאניה. ובעיצומה של הביטלמאניה הקליטו גם שני שירים בגרמנית, "היא אוהבת אותך" ו-"אני רוצה לאחוז בידך", שיר שנכתב במקור על-מנת שיהיה להיט באמריקה, ונהיה להיט גם בגרמניה בגרסה הגרמנית.



הביטלס אולי לא היו יכולים להצליח בצורה כזו אלמלא אלביס סלל את הדרך לפניהם. חיפושיות הקצב קרצו לגרמניה והחלונות הגבוהים קרצו לצרפת, ואלביס פרסלי קרץ לשפה האיטלקית. הוא הקליט בשפות זרות לא בשביל להתחנף לקהל שבפניו הופיע, או למשוך קהל זר להופעותיו ותקליטיו, אלא יותר בקטע של בדיקת תחומים נוספים במוזיקה, כמו גם בסרטים בהם השתתף. אלביס נע בין בלדות קיטשיות נוסח סינטרה ופסטיבל סן-רמו לבין רוק'נרול בועט, חדיש ומרענן, וידע לעשות את השילוב הזה בין שיר לשיר בכישרון רב.

           
אריק איינשטיין אימץ את הסגנון האלביסי בשנות הקריירה הראשונות, בתקליט "שר בשבילך" ובסרט "סלאח שבתי", וגם בגרסה העברית לשיר של הביטלס Yesterday, "רק אתמול", אותו שר עם יפה ירקוני. הנה כי כן חוברים להם יחדיו אלביס פרסלי, הביטלס, אריק איינשטיין ויפה ירקוני. חזרה אל צרפת. בשנת 1970 המשיכה ישראל לעייף את הצרפתים עם אומניה ותרבותה הלבנטינית. במסגרת הזו הופיע אבי טולדנו בצרפתית, שהיתה לו כחמאה בגרון, אך גם יפה ירקוני נאלצה לשבור את השיניים בשביל אוכלי הצפרדעים. לאחר בית סמלי בצרפתית, בשביל ההתחנפות ההכרחית, המשיכה ירקוני בעברית, והוקל לה. עוד מעט ראש השנה מגיע, מה שמעורר ערגונות לביצוע של יפה ירקוני לשיר של אהוד מנור ונורית הירש.


אומרים שהיה פה שמח

מי שחושב להיות חלק מ"נפולת של נמושות", מוטב שיחשוב פעמיים-חמש. קשה לברוח מהמציאות הקשה, כשזו מגיעה לכל מקום. 'ניקוי ראש' הדגימו זאת בשיר.


כיבוי אורות

אז מה היה לנו? אבטיח, סאטירה, חנוך לוין, דוד פרץ וכמה זמרים שלא שרו בשפת אמם. ראוי לציין בכוכבית (*) שקטע החזרה של חנוך לוין מתוך "הזונה הגדולה מבבל" והשיר "חייל של שוקולד" בצרפתית נלקחו מהאוספים המצוינים בעריכת ערן ליטוין, "החלונות הגבוהים" ו-"כשתחשכנה עיניי". עכשיו אפשר לחזור לעיתונים, ולקוות שיהיה בסדר. ונסיים בשיר מתוך "מלכת אמבטיה", "אנשי בסדר". עד כאן מהדורת שישי לשבוע זה. נתראה, אם ירצו האלים, בשבוע הבא.