יום שישי, 20 ביולי 2012

העם דורש


הייקו לשבת

"סבא, אתה היית
עמוד האש
שלפני המחנה"
    נכדתו של יצחק שמיר מנסה להשיג תוכנית ב-'yes'

מה העניין?

בעניין המחאה החברתית


הכל התחיל מקבוצה בפייסבוק. עורכת וידאו צעירה בשם דפני שוב חיפשה דירה להשכיר, לאחר שחוותה מפח-נפש בדירתה בת"א. בעקבות סטטוסים שכתבה, נפגשה לפאנל מאולתר, שבסופו, ב-14 ביולי, הוקם האוהל הראשון בשדרות רוטשילד. השאר היסטוריה. אוהלים צצו כפטריות אחרי הגשם בכל פינת דשא ירוקה בארץ; צעדות ספונטניות עברו ברבבות לאורך אבן-גבירול; סיסמאות נכתבו למכביר וגרונות נצרדו בסוף כל לילה; אמנים הופיעו עם מיטב שירי המחאה ("יש לי רק חלום לקנות לך יהלום"); טרכטנברג הפך לסלב לרגע; המוחים דחו אותו על הסף; ביבי ושטייניץ מיסמסו את המחאה; דפני ליף רבה עם איציק שמולי, איציק שמולי רב עם רגב קונטס, רגב קונטס רב עם סתיו שפיר, סתיו שפיר רבה עם מירי רגב, מירי רגב רבה עם כולם.
עכשיו הקיץ שב, ואיתו המחאה. נדמה שהקיץ חם מאשתקד, וכמוהו ההפגנות. אלימות מתגעשת ופעולות התאבדות הם המעשה האחרון שעושים כשמיואשים. ואנשים מתייאשים, לא בלי סיבה. הממשלה אטומה מתמיד, וגם המחאה לא התרוממה והתפזרה כמוץ ברוח החורפית. התקשורת, שבתחילה מיהרה לחבק את ההתעוררות החברתית, איבדה עניין ונותרה עם הביקורת: המחאה לא ממוקדת, המחאה פגעה בשוק הפרסום, שפגע בענף. השאלה כמה ענפים יש על העץ ואם הוא מספיק איתן להחזיק את כולם. כעת, מי שנשאר למחות הם האופטימיים ביותר והפסימיים ביותר. האופטימיים, רוחם לא נשברה ממסמוס המחאה ומהביקורת על דרכיה, והם נותרו להוטים להוכיח שיש פה עוול חברתי מתמשך. ולהשפיע. והפסימיים, הם כבר התייאשו מזמן מהממשלות ומדרכיה, ואף מהשפעות אפשריות של מחאות, אבל מצבם הפיננסי והחברתי עלוב כל-כך שהם להוטים להוכיח שיש פה עוול חברתי מתמשך. אבל האם באמת יש פה עוול חברתי מתמשך? האם יש העדפה לפלחים מסוימים בחברה? עם מי אפשר להיטיב, ואיך? שוק חופשי או שיוויון? שיוויון או שיוויון הזדמנויות? ואם הכל מתייקר, גם בעולם הרחב, מי אשם?
לא ניתן להיטיב עם כל אחד, אבל אפשר לשנות את סדרי העדיפויות הדפוקים מהיסוד. הדבר הכי טוב במחאה החברתית היה ההתעוררות. התגייסותם של צעירים לתיקון עוולות חברתיות, כדי שהמקום הזה יהיה טוב יותר לגידול ילדים (אם הדרך נכונה או לא, זה כבר סיפור אחר), לא היתה מובנת מאליה עד לפני שנה. ועדיין, אותם צעירים צועקים לאוזניים ערלות של אנשים הנגועים בסחבת ביורוקרטית ובשיקולים פוליטיים צרים. אין סיבה לא לפתח קהילות ושכונות, מכל העדות והדתות ותוך חשיבה לטווח ארוך; להשקיע יותר בחינוך, בתרבות, בבריאות וברווחה, ולעודד נחשלים נחלשים להשתלב בחברה. ישנן שתי בעיות עיקריות: אנשים כאלה הם לא כוח אלקטורלי חזק מספיק ולא מיליונרים שמחזקים את המשק, מה שהופך אותם הלכה למעשה לשקופים. כמו כן, הממשלה הנוכחית היא "רפובליקנית" קפיטליסטית במובהק, וקולות צעקה של "הנוער העובד והלומד" לא עושים עליהם רושם, מה שהופך גם השנה את המוחים למיעוט, רבים ככל שיהיו. ואולי דברים ישתנו. או שכן או שלא. עד סוף הקיץ אדע את התשובות. מה שבטוח, יהיה קיץ חם.
תבעירו ת'מדינה/ מעוז פלד והטייסים

תראו מה זה

הרבה אירועים עברו על המדינה הזאת. בן סלע ודפנה פילצקי עושים קצת סדר בדברים (מומלץ לצפות במסך מלא).
             

דיבור בצד


א': העם דורש צדק חברתי! העם דורש צדק חברתי!
ב': על מה מוחים?
א': על צדק חברתי. העם דורש צדק חברתי! העם דורש...
ב': כן, אבל על מה בדיוק?
א': על הדירות, הדירות. וה... והזה... יוקר המחיה. חלב. יקר. גם קוטג'... צאו מהמרפסת – המדינה קורסת!
ב': אבל...
א': צאו מהמרפסת...
ב': לא הבנתי כל-כך. מוחים על חלב?
א': החלבנים נשחקים.
ב': אבל אתה לא חלבן.
א': מה הקשר? אני אזרח שאכפת לו. לא כמוך, בטלן, שיושב כל היום מול הטלוויזיה כמו בטטה.
ב': אני רואה גם חדשות.
א': החדשות בכלל, שקרנים. כולם שופר של ביבי. במיוחד רשות השידור.
ב': יש שם גם דברים טובים...
א': תצא לרחוב להפגין.
ב': על מה?
א': על מה?! על מה הוא שואל. חסר על מה? המדינה קורסת!
ב': אני לא בטוח ש...
א': החוקים הפאשיסטיים בכנסת, הזרים שמגרשים אותם...
ב': זה טוב או רע?
א': מה אתה נאצי כאילו?
ב': מה? סבא שלי היה בשואה.
א': נו, ונותנים לו קצבאות?
ב': לא, איפה? הוא...
א': בטח אתה גם לא מתעניין. לא מתעניין בסבא שלו, לא מבקר אותו, לא...
ב': הוא מת.
א': זה כי מערכת הבריאות רקובה. בטח גם כסף לתרופות לא היה לו ובסוף הוא מת כמו אוגר במסדרון, לא כמו בעלי ההון.
ב': יש בזה משהו. אני זוכר יומיים לפני שהוא מת, בבית-חולים...
א': הנה! על זה תצא להפגין! הון – שלטון – עולם תחתון! הון – שלטון...
ב': זה לא ממש קשור להון ושלטון.
א': הכל הולך.
ב': מה?
א': הכל הולך לגז של תשובה.
ב': מה הקשר?
א': מה אתה ילד?
ב': מה?
א': מי?
ב': איפה?
א': מתי?
ב': למה?
א': תשובה.
ב': טוב, אז אני אזוז לי...
א': לאן?
ב': הביתה.
א': אתה לא בא להפגין? יש עצרת.
ב': לא, אני... יש הופעה בערב.
א': הופעה?!
ב': כן, של אריס סאן.
א': אריס סאן לא מת?
ב': רבין מת?
א': לא, השב"כ רצח אותו.
ב': אז גם אריס סאן.

שירה בציבור           


השבוע ימלאו 20 שנה למותו של האיש שהביא ללב המיינסטרים הישראלי את המוזיקה היוונית בצלילי גיטרה חשמלית, שילוב של מזרח ומערב שקסם לבוהמה התל-אביבית. האיש ששמו נקשר בתל אביב-יפו בשלשלאות ברזל. האיש שהגיח לכאן במפתיע ונעלם מכאן במפתיע. האיש שבזכותו ההרכב המוזיקלי "בום פם" נקרא "בום פם". האיש שבזכותו קיבלו גם כמה פרענקים לגיטימציה מוזיקלית, ביפו תחתית. האיש שפתח שערים בחיינו, והיה לאגדה עוד בחייו. גבירותיי ורבותיי, קהל נכבד, כנסת נכבדה... אריס סאן.

בום פם... טא-נא-נא-נאיי!
אריס סאן נולד ביוון העתיקה בשנת 1940, עוד לפני פלישת הנאצים ועוזריהם שהביאו לשואה גדולה ליהודי יוון, אך גם ליצירת התקליט "אפר ואבק". לאריסטידיס סאיסאנאס, מכל מקום, זה לא היה משנה – הוא נולד למשפחה נוצרית אורתודוכסית. עוד בילדותו נחשב אריסטידיס לפלא מוזיקלי מדרגה שניה, והיה שר ומפליא לנגן על גיטרה. עד מהרה יצא שמו של הזמיר מקלמאטה לקניות, וכששב גילה שאריסטידיס מופיע בטברנה לבדו. אך בלילות הקיץ החמים, כששכחו מחיאות הכפיים ושאון ניפוצי הסרוויסים, התיישב הנער על מדרגה מאובקת, הביט בערגה בתמונה דהויה של שמעון פרנס, וחשב לעצמו בקול רם: אני רוסה להגיע לארס ישראל ולהסתלט על עסקי הסעסועים. ואכן, עת היה הזמיר בן 17 בלבד, ארז מזוודה קטנה בתוך מזוודה גדולה והפליג אל הארץ המובטחת.
                              "איפה הכפיים סלכם?"
למה נסע? הדעות חלוקות. יש שאומרים שבא מאהבה לנערה כנענית, יש אומרים שהובא ע"י אמרגנים ממולחים, ויש הטוענים שבחר להשתמט מצבא יוון. על כל פנים, בשעה שהניח הצעיר היווני את רגלו על אדמת יפו ידע מיד שמצא בית, או לפחות מועדון. הוא הרכיב את משקפי השמש האופנתיות, שילב את ידיו על חזהו, הביט אל יפו העתיקה ואמר: איפה פה השירותים? יען כי התאפק כל הדרך. סבל אחד שעבר במקום ולמד לקח מהשיר "הוא לא ידע את שמה" שאל אותו לשמו, והצעיר ענה בלי לחשוב שלוש פעמים: סאן. אריס סאן. כרוברט צימרמן בזמנו, ששינה את שמו לבוב דילן, וכירון כהן ששינה את שמו לדנה אינטרנשיונל, כך סיגל (סיגל?) לעצמו אריס שם במה קליט ומקפיץ. הוא הגיע למועדון "אריאנה" ביפו עם שיריו המקוריים, הכריזמה הכובשת, ההופעה המהודרת, והפריטה המעולה בגיטרה, ועד מהרה קנה לו שם כדבר הבא בברנז'ה היפואית. הוא תרגם את שיריו לעברית, ושר אותם בלי להבין מילה, כפי שעשה מייק ברנט בצרפתית. אך אריס לא פראייר, אמר מי שאמר, וצ'יק צ'ק למד את שפת הקודש, החליף חליפות כמו גרביים, פיזר צ'ארם לכל נערה חיננית והטיל את כשפו על הסצנה באריאנה.

אריס סאן לא התבלבל מההצלחה הפתאומית. זה היה לו ברור כמו שתיים ושתיים. הוא לא נפל לסם, לא לטיפה המרה ולא במדרגות. בשנת 1960, עת מלאו לו 20 אביבים, נשא לאישה את פופי, בחורה נוצריה מבית טוב ברמלה. אך אופיו הנהנתן של אריס לא נתן לו להתברגן בקלות, והוא חרש את המועדונים, ובראשם "אריאנה". המועדון "אריאנה" היה אבן שואבת לכל הסלבס של התקופה, דהיינו הגנרלים לובשי המדים ואושיות התרבות הקלה של שנות השישים, ובזמן הופעותיו של אריס סאן המה המקום עד אפס מקום. כוסיות הושקו, כוסיות רקדו, קושיות נשאלו וכושיות לא נכנסו. הקצב היווני הזכיר לישראלים שהם יותר מזרח תיכוניים ממערביים, אף שהגיטרה של אריס סאן הפליאה בניגונים מזרחיים-מערביים, באופן שלא נשמע עד אז אצל גיטריסטים בארץ. הוסיפו לזה את הקול הצלול, הכריזמה הכובשת והלחנים הקליטים, וקבלו קאלט יווני-ישראלי אותנטי פורטה.
אריס החל להרוויח את כספו ביושר, והיה שותף בארבעה מועדונים. קרנו עלתה בציבור חיש קל. הוא התחבב על הבוהמה והשתתף במספר סרטים ישראליים, הבולט שבהם הוא "פורטונה" של מנחם גולן לצד השחקנית והשחקנית גילה אלמגור. גילה, שמפאת גילה הצעיר לא כיכבה בתיאטרון, הבריקה בקולנוע בתפקידים נחשקים ואף ניסתה לפתות את הנוער היהודי בתקליטון שהקליטה משיריו של אריס סאן, כולל הפזמון "הוא הלך ולא שב". ואריס... הוא הלך לאריאנה ושב לפופי, וחוזר חלילה, נע ונד בין אהבה למאהבת מוזיקלית, חביבן התמידי של בנות העיר ונכבדיה. תרמו לכך לא מעט גם ההופעות שלו בחזית בעיצומה של מלחמת ששת הימים, כאילו היה אחרון הציונים היהודיים. והישראליים. לאריס סאן לא היתה אזרחות ישראלית, אך כמו טלפון אחד למוטה, גם פגישה אישית בשלוש עיניים עם משה דיין פתרה את העניין חת ושתיים. אריס סאן הוא משלנו.

                               השחקנית והזמרת גילה אלמגור על עטיפת התקליטון
אריס היה חביבו של משה דיין, הרמטכ"ל מנהלל, עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה באריאנה. הישראלי האולטימטיבי, שכיהן כשר הביטחון בשנה זו, הזמין את אריס סאן לשיר בחתונה הכפולה של שני ילדיו, אסי ויעל. הרבה לפני שמוזיקה יוונית הושמעה בחתונות, שר אריס סאן את שיריו היווניים בנוכחות האצולה המפ"איניקית, ובראשה הזקן שהכריז בזאת, אי-אז לפני 20 שנה. היוונים, בניגוד למוזיקאים מארצות האיסלאם, היו נוצרים אירופאים שעשו מוזיקה שמחה שהישראלים אהבו לאמץ. והחתונה הכפולה של משפחת קנדי הישראלית היתה כל מה ש"נכון" במיינסטרים הישראלי. השמחה היתה רבה. המוזמנים עשו מינגלינג עם רמטכ"לים ושרים; המלצרים עברו במהירות בין המוזמנים, כורעים תחת מגשים עמוסי חזה עוף ובורקס; החתן עמד בפתח מסדר ת'עניבה, ואז הלך בשדות, מתבלבל עם הכוס של החתן של יעל; התזמורת ניגנה, הגיטרה הופרטה, אריס סאן עמד על הבמה והנעים את זמנם של המוזמנים עם שירים יווניים מהרפרטואר, ובראשם "בום פם", עם הקטע האינסטרומנטלי באמצע, שמתמזג עם השיר של מוחמד עבד אל-והאב, גדול מוזיקאי מצרים, שכתב לאום-כולתום, גדולת זמרות מצרים והעולם הערבי, "אינתה עומרי", וסיים בקול גדול: "אינתה עומרי!!!!!!"
הכל השתתקו פה אחד. איש לא פצה פה. המלצרים חדלו מלקרקש. הנמלים פסקו מלנשום. דוד בן-גוריון פלט שיעול וזכה לצביטה מפולה. שום ציפור לא צייצה, שום שור לא געה, שום נערים לא שתו בירות בצד ודקרו שכן שבא להתלונן על הרעש. היה אפשר לחתוך את המתח בקולף תפוחי אדמה. כולם הביטו על אריס סאן בתדהמה, וחשבו לעצמם: "אום כולתום? בשנת 67?! בחתונה של הילדים של משה דיין?!?! מי זה החצוף הזה?" אבל אז המשיך אריס סאן את השיר: "בום פם בום פם/ טא-נא-נא-נא-נאיי/ בום-פם/ טא-נא-נא-נאיי!" וכולם חזרו לאכול חזה עוף ברוטב פטריות ולרכל על אשתו של יגאל אלון.

כמו כל כוכב בבוהמה, גם אריס סאן זכה לאזכורים רכילותיים בשבועון "העולם הזה" ודומיו. בין היתר, גונבה שמועה שהוא מרגל, שהרי אדם ששר "אינתה עומרי" חייב להיות מרגל. אריס הכחיש זאת מכל וכל, והמשיך להנפיק להיטים לרדיו. אך את ליטרת הבשר שלה קיבלה הרכילות מליחשושים שאריס סאן נוהג לצאת עם כל בחורה עם שמלת מיני הנקראת בדרכו. זאת ועוד – הוא מנהל רומן עם הזמרת עליזה עזיקרי, לה כתב שירים אינספור. הצלחת ההופעות והאופי הנהנתן של אריס סאן הובילו אותו הרחק מאשתו החוקית, אל עליזה עזיקרי, משוחררת טרייה מלהקת גייסות השיריון ששרה ב'אריאנה'. אריס שמע והתלהב. הוא הזמין אותה להופיע במועדון שלו, "זורבה". לא הפריעה לו העובדה שהיתה נשואה לשחקן ניסים עזיקרי והיתה להם בת משותפת. הקסם עבד. אריס כתב לעזיקרי תקליט שלם, שזכה להצלחה רבה, עם הלהיטים "בחיים הכל עובר" ו-"נערה ממש אוצר". עד מהרה התהדק הקשר, ודלף לתקשורת: הזמר הפופולארי אריס סאן והזמרת הפופולארית עליזה עזיקרי מנהלים רומן פופולארי בסגנון יווני-אותנטי, אך שוד ושבר -  שניהם נשואים! התפנית הזאת בעלילה הפתיעה גם את עליזה עזיקרי, שלא היתה מודעת לנישואיו של היווני המזמר. אבל, אהוי, עליזה גילתה זאת מאוחר מידי, לאחר שכבר נפרדה מבעלה ונשאה ברחמה את בתה מאריס. כשגילה אריס שעזיקרי בהיריון, הרגיש שעליו לשאת את כובד האחריות על כתפיו. בצעד החלטי אך נחוש, ברח לאמריקה. לשואלים אמר שהתאכזב שלא קיבל את פרס כינור דוד, לו היה מועמד.
מנותק מכל הקשרים היסטוריים, פתח אריס סאן בחיים חדשים בניכר. הוא גילח את שפם הקלארק-גייבל שלו, החליף משקפי שמש ופאה וזימר בעיקר ביוונית וספרדית. בעזרת אמרגנו אלי דישי, נחשף ליודעי דבר ביבשת האינדיאנים, ושמו הלך לפניו גם שם. הוא הביא לתפוח הגדול את הנגנים שליוו אותו בישראל, וביחד הופיעו בכל חור, כולל חור שנקרא "קרנגי הול", ההיכל נוקיה של אמריקה. ב-1971 פתח מועדון שנשא את השם "סירוקו", וכמו 'אריאנה' בזמנו, גם את סירוקו מילא מידי ערב עד אפס מקום. אנשים עמדו בתור למועדון בשיירה נאמנה, מקווים להשתחל להופעה של הגיטריסט המזמר מיוון. שחקני ומפורסמי אמריקה מילאו את המועדון, ורקדו ריקודים יווניים לצלילי הגיטרות. אליזבת טיילור, מלינה מרקורי ואנתוני קווין (שגילם את זורבה היווני בסרט 'זורבה היווני') הביאו למקום שם ומזומנים. דולרים נשפכו כקולה ואריס פרח מאושר.

                               אריס סאן וזורבה היווני עושים שמח
ב-1973 פרצה מלחמת יום כיפור, ואריס סאן מיהר ארצה להופיע בפני החיילים. בדרך עוד הספיק לקפוץ לעליזה עזיקרי ולבקר את בתם המשותפת, שנשאה את השם "סאני". אריס אמר: "סלום, סאני", אך זו התכחשה לו והלכה לנום. אריס סאן חזר לאמריקה, ומשם החלו לנהל תחלופת מכתבים מרגשת. נדמה שגם הקהל הישראלי חזר אליו, ומידי פעם היה גם מגיח לארץ להופעות בעברית ולביקורים אצל בתו.

בחיים הכל עובר, השנים חולפות מהר. ואריס סאן מצא את עצמו מוקף בבכירי המאפיה בניו-יורק בראשות ג'וזף גאלו, שהביאו למועדון אגרוף פה וקוק שם. אריס התערבב עם טיפוסים מפוקפקים והסניף קוקאין מלוא הנחיריים. כמו פרנק סינטרה, גם שמו של אריס סאן נקשר במאפיה, ואנשיה נמשכו למועדון המצליח כמו פרפר לאש. אריס לא היה טלית, והתערבב עם החבר'ה המפוקפקים ביותר, נותן ידו למכירת סמים במועדון כשהוא עצמו הצרכן הכבד מכולם. כאשר היו אנשי המאפיה מגיעים, היה מנגן להם את הנעימה של נינו רוטה מהסרט "הסנדק", במודעות עצמית משותפת לשני הצדדים משל היו חיים בסרט. אך אנשי הדונאטס לא ישבו בשקט. בפשיטה שערכה על המועדון, תפסה המשטרה את מה שהיתה צריכה לתפוס והביאה את אריס סאן ל-NYPD. חוקרי ה-FBI דרשו מאריס סאן שיעיד נגד המאפיה, וכשזה סירב היכו אותו נמרצות. לא מרחמנות שתק בעניין גאלו, אלא מפחד מגאלו עצמו. לאחר שבילה שנתיים בכלא, יצא אריס סאן לעולם, חבול ומוכה, נפשית ופיזית. שבר כלי. הוא לא חזר עוד למוזיקה, ופנה לעסקים עצמאיים. ליד הארלם הוא מכר עופות. לאחר מכן, פתח חנות ג'ינסים. וחנות תקליטים. אף אחת מהיוזמות העסקיות לא צלחו. הוא שקע במרה שחורה, השמין והלך מדחי אל דחי. אמרגנו, אלי דישי, ניסה להחזיר אותו לשוק, בקושי רב. הוא הורה לו להרזות, להחליף פאה נוכרית ולצאת להופיע בכל מקום. אריס עשה כן, והחל להופיע באירועים פרטיים. נדמה כי אט-אט שב לעצמו. ב-1988 אף הגיח לביקור קצר בארץ ולהופעה בתוכנית האירוח של רבקה מיכאלי, "סיבה למסיבה". כששב לניו-יורק ניסה עם דישי לחזור למסלול ההצלחה. במאמץ לא מבוטל עלה בידם לפתוח מועדון חדש בשם "קוסמיקו", אך זה נחל כישלון ורק הכניס את אריס סאן ודישי לחובות. לאחר שהוכה דישי ע"י הנושים, ברח לבודפשט במנוסה על חייו. אחריו הגיע אריס סאן.  
השנה היתה 1992. אריס סאן החל להופיע במועדון "קזבלנקה" של הבעלים הישראלי יוסי שפילמן. ההופעות היו מספקות יחסית, ונדמה ששם יוכלו להשתקם גם אריס וגם אמרגנו. אלא שגם שם ארבו לו הנושים, והיכו אותו בפינת רחוב. אריס שבר את ידו, והובהל לבית חולים, שם הידרדר מצבו, וב-25 ביולי שנה זו נפטר בבית החולים. יש האומרים שקיבל התקף לב, ויש האומרים שנחנק בשנתו ע"י אלמונים. החשד לרצח לא היה מופרח כלל ועיקר, וגובה ע"י עדויות. במהרה נעלם אריס סאן מבית החולים, ומיטתו נותרה ריקה, מה שהוביל לתיאוריות קונספירציה שאריס סאן חי עד היום ומסתתר אי-שם תחת זהות בדויה. דישי, מצידו, ראה את גופתו של אריס סאן זמן קצר לפני שהובלה לשריפה, כפי שציווה בצוואתו. אפרו נטמן בבית עלמין בניו-יורק, ונח עד היום לצד לואי ארמסטרונג.
אריס סאן גדל ביוון, הצליח באמריקה וניסה את מזלו בהונגריה, אך את עיקר תהילתו הרוויח ביושר בישראל. כאזרח ישראלי; הזמר הראשון בארץ שמכר תקליטון בלמעלה ממאה-אלף עותקים; מועמד לפרס כינור דוד; זמר אשר היה מקורב לבוהמה התל-אביבית ולצמרת הביטחונית-פוליטית בארץ; ככוכב מדורי הרכילות ומדורי התרבות הישראליים; כאיש וכאגדה – נותר אריס סאן עד היום אחד האנשים המשפיעים ביותר על המוזיקה הים-תיכונית בישראל וכאייקון תל-אביב-יפואי שמצית את דמיונם של זמרים רבים, גיטריסטים לא מעטים, ובעיקר, המאזינים.

היכן התרבות

"מוזיקה – ללב היא חודרת," שר פעם פיק כאילו ניבא את המחאה החברתית. או שלא, מה הקשר? מכל מקום, מוזיקה משפיעה על אנשים ואנשים משפיעים על מוזיקה. מחאת הקיץ האחרון היתה מוזיקלית וצבעונית, מצטלמת נהדר ומדיפה ניחוחות של חופש ושינוי. וודסטוק פוגש את תחריר, אם תרצו. ואם לא. מוזיקאים שהמחאה העממית נגעה בהם, נגעו בה בחזרה והסתננו באישון ליל למאהלים כאחרוני הסודנים, ישבו על המחצלות ופרטו חרש על מיתר. ברי סחרוף, דני סנדרסון וחמי רודנר היו ביניהם. אחריהם, הגיעו העצרות המאורגנות, והאמנים מיהרו להצטרף באתנחתא מוזיקלית בין שלהובי "העם דורש צדק חברתי" תכופים. אחרי שלמה ארצי ואייל גולן, מרגול ושלום חנוך, הגיע תורם של זמרי האינדי, שלא היו מושכי קהל מספיק לעצרות, אך אמרו דבר או שניים ממה שחשו. כמו המחאה העממית ורוח רוטשילד, כך היו השירים. פרוייקט "אוהלים אדירים" איגד בתוכו 31 שירים הקשורים למחאה החברתית, חדשים וישנים כאחד. מי הצטרף לחגיגה? קוואמי, חיה מילר, בום-פם, יעל דקלבאום, נילי פינק, יהוא ירון, פוטיסחרוף, איה כורם, טליה אליאב, ועוד רבים אחרים שהעלו לאלבום את שירי המחאה שלהם בהתנדבות. בעקבות ההצלחה והתגובות האוהדות, יצא הפרויקט באוסף שני, "אוהלים אדירים 2", שאיגד בתוכו 20 שירים הקשורים למחאה.כאן שמות הזמרים המשתתפים מוכרים עוד פחות מבאוסף הקודם, וכולם מעניקים פרשנות משלהם למחאה בשירי האוף והלמה. אלטנוילנד, שרה סיני, איפה צ'ה?, לירן אביב, פלסטר, ואחרים. פחות משנה חלפה, ובמהלכה עני נשאר עני, טייקון נשאר טייקון וטרכטנברג נשאר לבד. והמצב עדיין בקאנטים. אך כמו שאמר פעם עבד שחור בערבות מיסיסיפי, כשקשה לא בוכים, כשקשה שרים. אז הרבה זמן עבר מאז "מחכים למשיח" של שלום חנוך, ושני האוספים של "אוהלים אדירים", כמו המחאה בזמנה, הם תוספת רעננה ומשובחת לארסנל התרבותי שלנו בכל הנוגע לשירי מחאה ומרד.

ומה עושים השבוע?

אפשר להקים אוהל מול משהו ואפשר ללכת ל...
פסטיבל אדיר בלבונטין 7, בהשתתפות אמני האינדי המקומיים
איפה זה קורה?
לבונטין 7, ת"א
23-24/7 בשעה 19:00

שני קדר ובנימין אסתרליס משיקים אלבום קאברים משותף.
איפה זה קורה?
לבונטין 7, ת"א
21/7 בשעה 22:30
אביב גדג' בהופעה אקוסטית מיוחדת
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
26/7 בשעה 20:00

מופע מחווה מיוחד ללהקת "וולווט אנדרגראונד" בהשתתפות רוקפור ומאור כהן, שמארחים את אסף אמדורסקי, נינט ואפרת בן-צור.
איפה זה קורה?
בארבי, ת"א
 26/7 בשעה 21:30
איזבו מקדמים את אלבומם השלישי גם בירושלים.
איפה זה קורה?
הצוללת הצהובה, ירושלים
21/7 בשעה 22:00
חיה מילר מגיעים לבירת הנגב.
איפה זה קורה?
עשן הזמן, ב"ש
23/7 בשעה 21:00
מופע משותף מיוחד של "הצ'רצ'ילים" עם "עוזי והסגנונות", מהבולטות בלהקות הקצב של שנות השישים.
איפה זה קורה?
זאפה הרצליה
 20/7 בשעה 22:30
שב"ק ס' חוזרים במופע בכורה מיוחד בהשתתפות הדג נחש ורד-בנד.
איפה זה קורה?
זאפה, אמפי שוני
 20/7 בשעה 21:00

בום-פם מגיעים למושב בצפון להעיר את כולם.
איפה זה קורה?
פאב הפרה, שבי ציון
26/7 בשעה 20:30


תבלו!

תאוריית הקשר


בקיץ 2011 היה ברי סחרוף פעיל חברתית ומוזיקלית באופן מעורר השתאות. סחרוף הוא מסוג המוזיקאים שבכל רגע מתחדשים, מפתיעים ומאתגרים את עצמם. עם מינימל קומפקט, רמי פורטיס, רע מוכיח, כתיבה והלחנה לאחרים, שיתופי פעולה מוזיקליים, כתיבת פסקולים לסרטים, וכמובן, אלבומי הסולו שלו, הראה ברי סחרוף שהוא אולי המוזיקאי המתחדש והמפתיע ביותר במוזיקה הישראלית הפופולארית. 
בניגוד לאמנים אחרים, לא היסס סחרוף להצטרף למחאה החברתית כבר בשלביה הראשונים, מתוך אמונה בצדקת דרכו. אולי היתה הצטרפותו למחאה צעד לא "מסוכן" עבורו מבחינת הקריירה, שכן נדמה שהקהל הקבוע שלו נמנה עם פלח השוק של יושבי האוהלים ברוטשילד, אבל אין להקל בכך ראש. התגייסות של אמן למטרה חברתית-פוליטית היא צעד מבורך, תהא אשר תהא הסיבה לכך.



במבט לאחור המחאה החברתית התבלבלה בדרך והתפזרה לכל רוחות השמיים. רוחות של שינוי והתעוררות חברתית היו הבסיס שהביא לתקווה, להתנערות מהתפיסות המקובלות, ואולי בכך טמונה התמיכה במחאה בקיץ דאשתקד. ברי סחרוף עלה להופיע גם בעצרת במוזיאון ת"א, אחת מהעצרות הראשונות במחאה, ולא מטעם יחסי ציבור. באחת הפעמים הגיע אף ספונטנית למאהל המחאה ברוטשילד והצטרף אל המוחים באוהלים בג'אם מאולתר של שירה בציבור. וכלל לא משנה היה מהו הפער בין חשבון הבנק שלו לבין הצעירים שסביבו. מה שהיה חשוב זה להשמיע את הקול, גם כשזה מאיים להיבלע. כולנו עבדים, אפילו שיש לנו 'כזה כאילו', שר שם ספוג זיעה של ליל קיץ חם.


החיפוש התמידי, ניסיונות ההבנה הכנים לאמנים אחרים וסגנונות שונים, כמו גם המחוות שהוא עורך לעיתים לאמנים אחרים, הביאו את ברי סחרוף לשתף פעולה גם עם ההרכב "בום-פם" בהצדעה לאריס סאן. כפי שאפשר לראות למעלה, החיבור בין מוזיקה יוונית לרוק לא היה זר לאריס סאן, ובגרסה של סחרוף השילוב הזה הולך צעד אחד קדימה. אך גם אם הוא רגיל להופיע עם להקה מאחוריו במיטב הציוד האלקטרוני והמוזיקלי החדשני, ועם סאונד איכותי, ברי סחרוף, צנוע כהרגלו, אוהב, ואולי אפילו יותר, לשבת בחברת אנשים (לאו דווקא מוזיקאים) לג'אמים לא מקצועיים, אך מלאי כוונה ורוח. 
 

ברי סחרוף הוא אמן מצליח, אולי בגלל האמת הפנימית שלו ואולי בגלל שהוא פשוט מוזיקאי מעולה. ואולי שני הדברים ביחד. אבל ההצלחה שלו מרגשת במיוחד לאור ההנחה שהיא מגיעה לו בזכות החדשנות שלו. הוא מסרב להיכנס לתבניות קבועות, ומתחדש כל פעם בסגנונות שונים ובשיתופי פעולה מגוונים. בשנים האחרונות, כחלק מהגל הרוחני, התקרב גם סחרוף לשורשי העבר היהודי. הוא לא חזר בתשובה ולא גידל זקן. האמונה של סחרוף היא אמונה פנימית, בטוחה בעצמה (אך עדיין שואלת שאלות), שלא זקוקה לסממנים חיצוניים ולחוקים (אך מכבדת כאלה). ההתקרבות של סחרוף לעבר של עמו מתבטאת בעיקר במוזיקה היהודית עם השירים של אבן-גבירול ושיתופי הפעולה עם רע מוכיח, ובנגינה ושירה אצל כל מי שרוצה לשמוע, ללא קשר לפלג האמוני איתו הוא נמנה. בין היתר, שר ברי סחרוף בקיץ 2011 גם במקומות אחרים, עם אנשים אחרים ולמען מטרות אחרות. כאן, עם שחר אריאל, הבן של מאיר אריאל ז"ל, הוא נותן כבוד לאב בשירו המצוין, "נשל נחש". היה זה יום לפני שדפני ליף הקימה את האוהל הראשון בשדרות רוטשילד. לכאורה, אין שום קשר. אבל הרוח של שינוי שנושבת מתוך שיתוף פעולה בין קצוות, הביאה את ברי סחרוף לנגן עם חסידי חב"ד ולהצטרף במלוא הכוונה למחאה החברתית ברוטשילד.


אומרים שהיה פה שמח


פורסט גאמפ, בזמנו, בסך-הכל רצה לרוץ. לברוח מכולם. בעקבותיו רצו מספר אנשים נוספים שראו בו מורה דרך. ואחריהם, כמעט כולם. אצל מאיר מנווה-חמציצים המצב שונה. הוא בסך-הכל היה צריך להסתפר. כנראה. עובדה. או שלא. תלוי את מי שואלים.
               

כיבוי אורות

בשנת 2010 העתיד נראה מעאפן. אלימות, גזענות, מצוקה כלכלית, גזרות כלכליות, חוקים מטופשים, קיפוח מתמשך, שחיתות שלטונית ועוד משהו, שימשו בערבוביה בבליל של סחי ורפש.
חלפה שנה. קיץ 2011 הגיע, ואיתו ההתעוררות החברתית הגדולה. היתה תקווה באוויר, וזה גם משהו לאנשים מיואשים. אוהלים, הפגנות, מחאות, צעדות, עצרות, דיונים ספונטניים, תרבות, ניסיונות לשינוי והתחדשות. משהו בתודעה השתחרר. הבנו שעובדים עלינו ישר בעיניים. התחלנו למחות. ולמחות. ולמחות. ולהתפוגג...
קיץ 2012 הגיע, והמחאה התחדשה, אבל הייאוש נעשה יותר נוח. כשהאוצר יורק עלינו מלמעלה ונתניהו משקר בלי להניד עפעף, וכשמופז נכנס ויוצא מהמממשלה בעצת יועצים פוליטיים לוחשי סוד, אנשים מבינים שמשהו רקוב בממלכה. אז מי אנחנו, הקטנים, שנשפיע? איציק שמולי הלך לגור בלוד עם פעילים חברתיים. רגב קונטס עשה סרט דוקומנטרי על עצמו, סתיו שפיר מנסה להקים תנועה חברתית ודפני ליף מחפשת דרכים נוספות להשפיע ו/או למחות. ומשה סילמן... הוא כבר נשכח, כמו שהיה כל הזמן. להרבה אנשים כוונות טובות, ולהרבה אנשים הצעות לשיפור פני המדינה והחברה. איך שלא יהיה בקיץ 2013, ההתעוררות החברתית של הקיץ שעבר היתה דבר מבורך ונחוץ, שלא היה כמותו מעולם במדינה. איך ממשיכים עם זה הלאה? שאלה טובה.

 שבת שלום ושבוע טוב.