יום שישי, 1 ביוני 2012

טוב נבוט בעד ארצנו

הייקו לשבת


למה לי לקחת ללב
אם אפשר לקחת
לריאות?
     חיימון הנרקומן אופטימי מתמיד

מה העניין?

בעניין האלימות בחברה


לא נעים לפתוח חדשות בזמן האחרון. דם, גזע ודמעות משמשים בערבוביה בכותרות גדולות ואדומות, תזכורת לעולם שבחוץ. הכיסוי התקשורתי לגל האלימות הוא רק טרנד חולף, שבא והולך בעקבות פרשיה מזעזעת כזאת או אחרת, כשרק שחקני המשנה שלה מתחלפים. השחקנים הראשיים, מכל מקום, הם אנחנו.

החברה הישראלית נגועה במחלה ממארת. לא סרטן, מירי, משהו אחר, קטלני הרבה יותר ואולי בלתי ניתן לריפוי, וגורורותיו מתפשטות והולכות. זוהי מחלת האלימות מתוך בורות, שמירי רגב אחראית לה, כמו גם ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', ח"כ מיכאל בן-ארי, ח"כ כצל'ה, השר אלי ישי, השר אביגדור ליברמן, ח"כ אנסטסיה מיכאלי, ועוד רבים ורעים אחרים, שאלמלא היו אלימים וגזעניים עד אימה, היה אפשר לחשוב שאין להם אישיות יציבה. אותם נבחרי ציבור, שאמורים להוות דוגמה ומופת לדור הצעיר, שכבר שנים גדל כאן בלי תקווה, גורמים במו-ידיהם לגרורות להתפשט. המאסר שמתכננת ח"כ שמאלוב-ברקוביץ' לפעילי זכויות האדם במחנה הריכוז שמקימה הממשלה בדרום למהגרי העבודה, והכינוי "סרטן" של דוברת צה"ל לשעבר, הם רק חלק מהסיבות שהובילו השבוע להתרת הרסן של כלבי הציד הבורים כלפי העובדים הזרים.

אפשר לקרוא להם מסתננים/ עובדים זרים/ פליטים/ מהגרי עבודה/ מבקשי מקלט/ סרטן, ואפשר לקרוא לכליאה האוטומטית שלהם בקציעות לשלום שנים נטולות קול וזהות, מתקן שהייה, משל היה זה בית הבראה. אפשר גם לקרוא לערבים בני-מיעוטים/ בני-דודים/ מחבלים/ איידס. הטרמינולוגיה היא אינסופית והתירוצים לאלימות רק יתווספו. אבל אי-אפשר, מתוך חוסר אחריות, לבוא בטענות רק לנערים ולעובדים זרים אלימים. האלימות נובעת משנאה שנובעת מתוך בורות. הכשל המתמשך במערכת החינוך הישראלית, שמתקרבת לנתוני עולם שלישי; הזלזול בתרבות והידרדרותה; המצוקה הכלכלית; ההזנחה של אזורים שלמים ואוכלוסיות שלמות במדינה; הדוגמה האישית של מקבלי ההחלטות; התחרותיות והמיליטנטיות של החברה הישראלית, שרואה בחלש ובאחר מושא להתנשאות לגיטימית - כל אלה ועוד הם הסרטן של החברה. אם חברי הכנסת רוצים לרפא את המחלה, טוב יעשו אם דבר ראשון יפסיקו לנבל את הפה ולשלול קבוצות שלמות באוכלוסיה. כי נימוס והתנהגות אדיבה הם רק שלב אחד בדרך להבנה. ואם הם לא מסוגלים לזה, שיילכו קיבינימט.
לידיעה זו התפרסמו 10 תגובות:
1.      אני ראשון!

2.      כנסו כנסו מה שמאכילים אתכם בתשקורת זה שקר אני יודע יש לי הוכחות

3.      סמולן אנטישמי עוכר ישראל משתמט מסריח אשכנזי מניאק חבל שלא מתת באושוויץ

4.      חבר'ה אתם מתווכחים על שטויות וגלעד שליט נמק בכלא!!!!!!!
-מה אתה דפוק גלעד שליט כבר מזמן בבית!
-חחחח
-חבל ששחררו אותו אחשב הערבים הורגים אותנו בגללו
-קוקסינל מסריח נראה לך ש
     5. הדיבוק מה קורה כתבתי תגובה ולא פרסמתם אותה אני יפנה אם זה לאמנון לוי!!!
     6.      ביבי מלך לא יעזור לאף אחד אין עוד מלבדו בס"ד
     7.      מוות לערבים!!!
            -חחחחח
     8. לא מצחיק. הדיבוק, מתי הפכתם להיות כאלה רציניים? רוצים מערכונים!!!!!
     9. מוות לסודנים!!!!
         -חחחחח
        -חחחחחחחחחחחח!!!!11
     10. יפה נפש לך לאריטרעה אם הסודנים לך לסוריה תיראה מה עוסים שם
                                                                      
 כלום לא עצוב/ אביתר בנאי
מישהו נכנס לחנות דווקא נחמד מאוד
רגע כואב בחזה
פתאום נופל ומת
בגיל ארבעים ושש
עם בית ואשה
ורגע אחד בחזה ואשה אחת
תישן לבד

מישהי נוסעת בטרמפ דווקא יפה מאוד
לא מזמן קיבלה הצעה היא חושבת
שהיא תסכים 
אוי כמה שהיא בכתה כשהנהג את החולצה
קרע לה

תינוק בקומה מעל בוכה חזק מאוד
אבא את אמא דקר וירה לעצמו בראש
ודם מקומה מעל נוזל לי על החלון
על מה אני חושב בלילה

כלום לא עצוב הכל כרגיל
כלום לא קורה פה
כלום לא קורה פה

הרבה כאבים בגוף והרבה כאבים בלב
הרבה בניינים יפים והרבה אמנות ותרבות
הרבה הורים מתים והרבה קירות נסדקים
ולי זה נראה פתרון ללכת איתך לישון
הלילה

כלום לא עצוב הכל כרגיל
כלום לא קורה פה
כלום לא קורה פה
הכל שקט, הכל שקט

איזה לילה יפה לחלום חלומות יפים

תראו מה זה

לא נעים להיתקע בלי סיגריה באמצע הרחוב. במיוחד לא למי שמעשן. יובל שטרן ובשמת חבני ניסו לשנורר.



דרכון זר

כשהאלימות משתוללת, תמיד אפשר לקרוא לצבי הנינג'ה שיעשו קצת סדר (מפאת בעיה טכנית, 'דרכון זר' ניתן השבוע לצפייה רק בלינק הנ"ל. מה לעשות, ככה זה באינטרנט וברשות השידור, לפעמים קורות תקלוץ. אבל באינדי כמו באינדי, העיקר שזה קיים. כל היתר זה מותרות).

שירה בציבור         

לפעמים, כשהירח מלא, מתהפך בנימין נתניהו בשנתו ורוטן: "למה אובמה נשיא ארה"ב, למה?", בעוד שרהל'ה מושכת קמעה את השמיכה מהצד שלו. פעם, בקדנציה הראשונה של בעלה, הכריזה: "יש לי חלום, שילד יהודי וילד פלסטיני ישחקו ביחד." מובן שחלומה נותר בעינו, מה שמשאיר לבעלה זמן לחלום קצת על מרטין לותר קינג. מרטין לותר קינג היה צריך להירצח בשביל שלאובמה יהיה את הסיכוי, 40 שנה מאוחר יותר, להיבחר לנשיאות ארה"ב כנשיא חצי-שחור. והוא לא היה היחיד ששילם בחייו.

דרום ארצות הברית ידועה בשמרנות שלה, אך עד שנות השישים רוויות הפרחים והאידיאולוגיה, נחשבה ארה"ב של אמריקה מקור השראה בלתי נדלה לשח-מט, פסנתר ומילקי. ההפרדה על רקע גזעי היתה נורמה כמו שרק נורמה יכולה להיות נורמה. באוטובוסים, באוניברסיטאות, בבתי-ספר וגנים, איפה שרק היה חשד קלוש שכושונים יעזו לדרוך, דאג החוק להפריד אותם מבני העם הלבן. אח, נוסטלגיה. כך המשיכה ארה"ב לשמש דוגמה ומופת לעולם הנאור, עד שקבוצת כושים אמרה: עד כאן! לרוע מזלם, בדיוק עבר השריף ביל וירה בהם אפיים עם רובה הווינסצ'סטר שלו, אותו הוא תולה בביתו מעל האח ליד הפוחלץ של הצבי אליוט, בזמן שהוא שב הביתה אל אשתו השמנה לורטה וילדיו הפרחיים, טום וסוזי.

                                 
                                       אמא, איך נראית גזענות?
אך מתחת לפני השטח געשו היצרים, והתנועה לזכויות האזרח זעמה אחו-שרמוטה, וייחר אפה עד מאוד. כאות תגמול, ארגנו מספר שחורי עור פעילויות מחאה בג'ורג'יה ואלבמה, והשיגו בכך תנאי קבלה לאוניברסיטאות. היה ברור כי יש לאן לשאוף. מדגר אוורס היה אחד האנשים ששאף לשנות את העולם. כשהיה נער, הועף מביה"ס והתגייס לצבא. צבא ארה"ב שמח לקבל לשורותיו כושונים בלי עתיד, בלי תקווה ובלי חלום, שישמחו לשרת במסגרת מסודרת ולמות למען האומה החופשית. משום מה, אוורס חזר הביתה בחיים. כשל של המערכת. הוא ניסה לבחור נשיא בבחירות, וזכה לצחוק רועם. הוא ניסה להתקבל לאוניברסיטה, וזכה לפרצי צחוק בלתי נשלטים. כשאמר: אני כמו כל אחד מכם ואני אוכיח לכם את זה, האנשים הטובים כבר החזיקו את הבטן מרוב צחוק.

יום אחד, על כוס קפה מהביל, אמר אוורס לחברו הטוב ג'ים: אני ואתה נשנה את העולם, אני ואתה. אז יבואו כבר כולם. ג'ים גיחך, וענה: קח לך אישה ובנה לה בית. אוורס, בתגובה, התחתן. אבל, עדיין, פמפמה בתוכו תחושת אי הצדק, ועד מהרה הפך לאחד המנהיגים הבולטים בקהילת האפרו-אמריקאים ובתנועה לזכויות האזרח. ב-12/6/1963 נאם הנשיא קנדי לקראת העברת חוק זכויות האזרח בקונגרס. כמה שעות מאוחר יותר החנה אוורס את רכבו ליד ביתו במיסיסיפי, מוציא מהרכב חולצות שהכין למחאה. מאחוריו, בין השיחים, ארב לו איש הקו-קלוס-קלאן, וירה בגבו למוות.
                                        
                                              מדגר אוורס ז"ל
באותו זמן ישב יהודי בן 22 בבית-קפה בניו-יורק, סיים את הקפה שלו ועלה לשיק שירי פולק, מלווה את עצמו בגיטרה ובמפוחית. כשירד מהבמה המאולתרת, הכריז המלצר: "חברים, זה היה רוברט צימרמן!" היהודון הסתובב אליו, ואמר: "דילן! אמרתי שקוראים לי בוב דילן!", אבל אף אחד לא הבין מה הוא אמר. בגב שפוף יצא מבית הקפה אל הלילה הקריר, ידיו תחובות בכיסי הז'קט החום שלו, והוא הולך בצעדים מהירים אל ביתו. הוא חשב על ההופעה בבית הקפה, על המלצר האידיוט ועל מה ששמע ברדיו, על הרצח במיסיסיפי. הוא עלה על האופנוע ודהר אל האוטוסטרדה מס' 51, נזכר איך ניסה לקדם את השיר החדש לו, Oxford Town, שזכה לעין עקומה בגלל תמיכתו בשחורים, והחל לזמזם לעצמו חרש:
He went down to Oxford Town/ Guns and clubs followed him down/ All because his face was brown/ Better get away from Oxford Town

בתקופה של שירי יה-יה-יה, דילן היה צעיר תמים לכאורה, שהתעקש לשיר שהמלך הוא עירום. חודש בדיוק לפני הרצח, הוא הוזמן לתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן, שהשתוותה בפופולריות שלה רק לראשון בבידור עם דודו טופז, אך זמן קצר לפני השידור, בעודו מכוון את הגיטרה לקראת שיר המחאה שכתב נגד שמרן מעונב אחד, באו אליו אנשים עם חליפות שחורות ודרשו ממנו לשיר שיר אחר. דילן סירב, ועזב את האולפן, מעשה שתרם בדיעבד לאהדה כלפיו עוד יותר. הנה כי כן, הסתמן לו לדילן הצעיר שהוא יכול להשמיע את קולו כנגד עוולות חברתיות. כששב הביתה מבית הקפה, ישב תחת מנורת הלילה וכתב את השיר "רק פיון במשחק שלהם", בהשראת הרצח במיסיסיפי. 
                                         
                                             "אתה שר גם מזרחית?"
ב-2/7/1963 המריא דילן לגרינווד, מיסיסיפי, בטיסת לילה בהולה, חמוש בגיטרה בלבד, על-מנת להופיע בעצרת של התנועה לזכויות האזרח. הוא הגיע למקום בצהרי היום, ומולו ניצבו מספר כושים בודדים ותו לא. בכל זאת, התיישב דילן על מחצלת קש, שתה מים דלוחים וקם לבצע את השיר בקולו המאנפף, אל מול אוזניהם הנדהמות של שומעיו, שתהו איך הוא נהיה זמר, לעזאזל. בכל זאת, הקשיבו לוויט-בוי, ששר על הרוצח של אוורס, שבסך-הכל היה פיון במשחק של הפוליטיקאים הדרומיים השמרניים והגזענים.

האמן היה הדדי. דילן המשיך להופיע עם שירי המחאה והפך ליקיר התנועה לזכויות האזרח. הוא הופיע בפסטיבל ניופורט עם השיר, ב-26 ביולי, וחודש מאוחר יותר, ב-28/8/1963, הופיע בוושינגטון עם השיר הזה לצד ג'ואן באאז בהפגנת הענק באנדרטה של לינקולן, תחת הכותרת: March on Washington for Jobs and Freedom 
                                                רוברט צימרמן קורא לך. שופט: חיים רביבו

מול מאות אלפי אנשים, רובם שחורים, חיממה גו'אן באאז את הקהל עם שיריה "אנו נתגבר" ו-"הו,חירות". לאחר-מכן, עלה לבמה בוב דילן, ובחיל ורעדה שרה איתו את Only a Pawn in their game (דקה 3:22). מלבד השיר הזה, שרו השניים גם את השיר When the Ship Comes In, שיר של תקווה לימים טובים יותר. ההמונים הקשיבו קשב רב, והריעו ממושכות. ניתן להשוות את המאורע הזה אולי רק להופעתו של אייל גולן בעצרת ה-300,000 בכיכר המדינה, עם השיר "יש לי רק חלום לקנות לך יהלום". האירוע היה עוצמתי ובעל השפעה על חוקים שחוקקו לאחר מכן, ודילן היה חלק מזה. לאחר מכן, עלה לבמה מרטין לותר קינג, ונאם: יש לי חלום, שילד שחור וילד לבן ישחקו ביחד." והשאר היסטוריה.

דילן הקליט ב-1963 את האלבום The Freewheelin, שכלל שירים כמו : 'נושבת ברוח', 'אדוני המלחמה', 'העיירה אוקספורד' ו-'גשם כבד עומד ליפול'. לאחר העצרת בוושינגטון הוא עבד כבר במלוא המרץ על אלבומו השלישי, וב-23 באוקטובר הקליט את השיר 'מותה הבודד של האטי קרול' - The Lonsome Death of Hattie Carroll, חודשיים לאחר הרשעתו של וויליאם זנצינגרץ בפברואר שנה זו נכנס צעיר בשם וויליאם זנצינגר למלון בבולטימור, מרילנד. שיכור מאלכוהול, צווח על הברמנית האטי קרול שתשרת אותו, תוך כדי גידופים ונאצות גזעניים. מה לעשות, האטי קרול היתה שחורה. בהשפעת האלכוהול חבט בה וגידף אותה ללא הרף, מה שגרם למותה. משפטו נערך ב-28 באוגוסט, ובסופו נשלח זנצינגר לחצי שנת מאסר בלבד. מה לעשות, הוא היה אדם לבן ועשיר. דילן, במשחקי המילים האופייניים לו, שינה את שמו לוויליאם זנזינגר, ותיאר את סיפור המעשה בראות עיניו, מה שלא ממש חיבב אותו על זנצינגר עצמו, שגידף גם אותו.

"שרתי הרבה שירים אקטואליים. שירים על אירועים אמיתיים היו תמיד אקטואליים. אבל בדרך-כלל יכולת למצוא בהם נקודת מבט כלשהי, ללכת איתם עד הסוף, והמחבר לא חייב להיות מדויק, הוא יכול לספר לך כל דבר ואתה תאמין."

בוב דילן, מתוך "כרוניקות - חלק 1"


דילן התייחס לאירועים אקטואליים, והעניק להם פרשנות משלו. כצעיר מרדן בתקופה שבה כל אחד הרגיש שהוא יכול להיות כל דבר, נמשך לכל מה שמריח ממרד. אך היו גם שפירשו אותו באופן כזה שלא היה מוצא-חן בעיניו. כך,לדוגמא, הקליט בילי בראג את השיר 'מותה הבודד של רייצ'ל קורי', על מותה של פעילת השלום קורי בשנת 2003, בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ע"פ דילן, בכל מקרה, למשורר "זכות המילה האחרונה, והוא זה שהופך את הסיפור על פיו כרצונו."

השיר הזה הצטרף לשורה ארוכה של שירי מחאה, ודילן הפך (בעל כורחו) לזמר מחאה מוביל ול"דובר הדור". אי-אפשר לומר שלא עשה דבר בשביל זה, אבל דילן, בקולו המאנפף, לא רווה נחת מההגדרה הזו:

"Me' I don't want to write for people anymore - you know, be a spokesman. From now on, I want to write from inside me... I'm not part of no movement... I just can't make it with any organization..."
 
                                                          "בואו נקבל את החתן והכלה!"
ב- 22/11/1963 נרצח בדאלאס הנשיא קנדי. האומה האמריקנית שומעת בצער רב וביגון קודר איך התנקש לי הארווי אוסוולד בכל מה שחלמה ולחמה עליו. שלושה שבועות לאחר מכן, מתארח בוב דילן בארוחת ערב של חובבי חירויות למיניהם, ומקבל פרס עבור תרומתו, שירתו ושירותו לתנועה. דילן מגחך, שותה לשוכרה כרע ליבו עליו, ומשחרר כמה אימרות-שפר שגרמו לשוחרי החופש להתכווץ במבוכה סביב השולחן. כל העסק התחיל להימאס עליו מהר מאוד, והוא, מטבעו, טיפוס שנמאסים עליו דברים מהר מאוד. שנת 1963, מכל מקום, היתה שנה של שינויים חברתיים בעידן של שינוי, החל מהעצרת בוושינגטון ועד לרצח הנשיא קנדי, ובוב דילן תרם את חלקו בשירי המחאה, אף על פי שהתנער מהגדרה זו והעדיף את ההגדרה 'שירי מרד'. הוא עבר לשירים פרטיים יותר, אישיים יותר, וסלד מכל השתייכות לארגון מסוים ומהכללות גורפות. למרות שהוסיף מידי פעם לשיר על חוסר צדק, כמו בשיר 'הוריקן' (על מאסרו השערורייתי של המתאגרף השחור רובן קרטר), עבר דילן לשירים פשוטים יותר, שירים בשני אקורדים. הוא זנח את סצנת הפולק, ועבר לדיסטורשן. עם צאת האלבום The Times They Are a Changin, חתם דילן את תקופת הפולק ושירי המחאה/ מרד שלו, ובאלבום הבא כבר הפך לבוב דילן השני.

כאן, בשידור רדיו, ניתן עדיין להאזין לו בשיר הפולק 'המוות של אמט טיל', שכתב על מקרה של הכאתו למוות של בחור שחור במיסיסיפי, שכל חטאו היה ששרק ברחוב לאישה לבנה. ככה נראית גזענות, ככה נראה פיון של פוליטיקאים משלהבים שמתעורר מרבצו, ככה נראה משורר בתקופת המרד של שנת 1963.

היכן התרבות

פסטיבל סרטי הסטודנטים יתקיים השבוע בסינמטק ת"א, כמידי שנתיים מאז 1986. הפסטיבל מארח אנשי קולנוע וסרטים מכל העולם, ולצד סרטי הסטודנטים מוקרנים גם סרטים באורך מלא, הקרנות בכורה, סדנאות, כנסים, מחוות שונות, פרויקטים רבים ותחרויות סרטים ותסריטים. מרבית אירועי הפסטיבל יתרחשו בסינמטק ת"א, וחלק מהאירועים במקומות אחרים בעיר, כמו בבית העם ובאוזן השלישית. מכל מקום, פסטיבל סרטי הסטודנטים נחשב לאחד מהחשובים והנחשבים בעולם, בו ימצא כל חובב קולנוע את מקומו בין שלל האירועים. זהו לא רק פסטיבל לאניני טעם מעריצי גודאר, סביר להניח שגם אנשים שהסרט האחרון שראו בקולנוע היה "שכחו אותי בבית 2" ימצאו עניין בפסטיבל.
הקולנוע הישראלי נמצא תמידית בשנים האחרונות בעיצומו של ריקוד טנגו, נע בין תנופת עשייה של סרטים עצמאיים וממוסדים לבין שקיעה תקציבית. זהו קרב ממושך, שעתידו לא ברור. ליוצרי קולנוע וטלוויזיה טריים אין היום ביקוש בשוק, המצומצם ממילא, שבלשון המעטה אינו בבת-עינם של מקבלי ההחלטות במשרד האוצר. כל עוד המקצוע הזה לא מניב רווחים, נחשבים היוצרים לבטלנים בחברה הסוגדת להצלחה כלכלית, ובבוא היום, לעת הקמת משפחה, נאלצים ללקט את פרנסתם במקומות אחרים. כיום, במדינה קטנה מתחמקת מצרה, אירוח הפסטיבל בתל-אביב הוא אשלייה נעימה לרגע שכדאי לנצל.
למרות שמצב היצירה הקולנועית בארץ טעון שיפור, בתי הספר לקולנוע צצים בארץ כפטריות אחרי הגשם ומניבים יצירה מקורית ומעוררת תקווה. רובם הגדול של הסטודנטים לא ישרדו בתעשייה הזו אחרי חמש שנים, ויצירתם תהיה כגלעד למה שהיה יכול להיות אילו היתה יותר תמיכה לעשייה כזו, ממסדית וחברתית. רומן שומונוב, בוגר מכללת ספיר, סיים בשנה שעברה את לימודיו עם סרט גמר עלילתי מצוין בשם "אף אחד חוץ מאיתנו", שהיום זמין לצפייה גם ברשת. הסרט עוקב אחר אנדריי, בחור צעיר ממוצא רוסי, שמנסה להשיג תרופה יקרה לאביו החולה, ובמקביל שותף עם חבריו בעשיית מוזיקת ראפ. לפי תקציר הסרט, "זה סיפור על בדידותם של העולים החדשים ומלחמתם המתמדת לשרוד, להתקבל ולהשתלב בחברה הישראלית." בסרט, שזכה לשבחים ולפרסים רבים, משתתפים שחקנים לא מקצועיים, והצילום הכמו-תיעודי מקרב את הבדייה למציאות, להראות הכל קרוב ורותח ומבעבע. מומלץ לצפות בסרט ב-HD במסך מלא.

ומה עושים השבוע?

אפשר ללכת מכות מתוך שיעמום ואפשר ללכת ל...

Buttering Trio & Uzi Ramirez. איחוד כוחות של רוק, פולק, ומה שביניהם.

איפה זה קורה?
לבונטין 7, ת"א

1/6 בשעה 21:00


קרולינה, עם האלבום החדש והישן, מגיעה להרצליה עם גרוב מיוחד.
איפה זה קורה?

זאפה הרצליה
2/6 בשעה 22:00

הקולקטיב עושים את זה מעולה, אז למה לפספס?

איפה זה קורה?
הצוללת הצהובה, ירושלים
2/6 בשעה 22:00


שלום גד מגיע לאוזןבר. מומלץ להקשיב למילים.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
4/6 בשעה 22:30

דניאל דור במופע מחווה מיוחד לבוב דילן, ההוא עם המפוחית.
איפה זה קורה?
נולה סוקס, חיפה
1/6 בשעה 16:00


באוזןבר נערכים לפסטיבל 'עצמאי בשטח' עם הופעות של קיצו, ויתרתי, אורן זילברשטיין, Tree, אדיר והילדות ולואיזה.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
2/6 בשעה 20:00

אבי הזמר, ההשראה של אסי כהן לקוקו, שעכשיו מתחיל תוכנית חדשה בערוץ 24, מגיע לתאטרון תמונע. אם אתם לא מוצאים חניה, אתם כבר יודעים מה לכתוב לפקח.
איפה זה קורה?
תמונע, ת"א
5/6 בשעה 22:00

זיגו, הוא עידו אופק, מופיע לראשונה עם אלבום הסולו הראשון "מדבר אל עצמי". חוץ מזה, יהיה גם איחוד של הדורבנים.
איפה זה קורה?
בארבי ת"א
2/6 בשעה 21:30

עידו אופק יצר גם את המוזיקה למופע של הגדוד העברי. עם מוזיקה או בלעדיה, החבורה הזאת מופיעה בצוותא וכדאי לבוא לראות.
איפה זה קורה?
צוותא, ת"א
3/6 בשעה 21:00

אלון עדר, יקיר הדיבוק לשנת תשע"ב, מנגן ושר.
איפה זה קורה?
לבונטין 7, ת
7/6 בשעה 22:00

יהוא ירון מגיע לבירת הנגב ברוח וצלצולים.
איפה זה קורה?
עשן הזמן, ב"ש
4/6 בשעה 21:00


תבלו!

אומרים שהיה פה שמח


היום קללות זה לא כמו פעם. היום כמעט הכל חופשי. פעם לקללות היה ערך. הקומדי סטור ידעו דבר או שניים על קללות, היצע וביקוש.

כיבוי אורות

אז החברה שלנו הולכת מדחי אל דחי, אה? בין דחי אחד למשנהו יש זמן לנסות לתקן ולהחזיר כל דבר למקום. כשכל חלקי הלגו מפוזרים על השטיח, אם בצד נבנה מגדל קטן - אשרינו. החברה שלנו זקוקה לתיקון, לשינוי לטובה. אדי וודר, בפסקול המצוין של הסרט המצוין לא-פחות של שון פן, 'Into the Wild', מראה לנו כמה החברה היא זן מטורף שלא תמיד מתאים לכולם. עם כל מאפייניה הלא נעימים - האלימות המתגעשת, הקללות, הצפירות, המכות, הדקירות, היריות, העלבונות, ההשפלות, הזלזול, הלעג לרש, שנאת הזרים, ההמוניות, רמיסת החלש, התאווה למותרות, הסגידה לכסף, הבורגנות המנוונת, השמרנות המטמטמת, תרבות הצריכה המוגזמת, החינוך התחרותי הכושל, התרבות המידרדרת, הפגיעה בטבע, הבנייה לגובה, הטוקבקים הכוללניים, דיכוי כל סיכוי לתקווה לחברה שפויה – עם כל אלה, לא פלא שמידי פעם עולה המחשבה לעזוב הכל, כמו אלכסנדר סופרטראמפ ב-Into the Wild, ולברוח, נטולי-שם, אל הטבע הפראי.

Society, you're a crazy breed, I hope you're not lonely without me.

אבל סביר להניח שזה לא יקרה, אז נישאר כאן וננסה לשפר אותה כמה שאפשר, את החברה המטורפת שלנו.
שבת שלום ושבוע טוב.