יום שישי, 20 באפריל 2012

פוסט יום השואה

2 הערות לפני שמתחילים:

1. כמו כל דבר חדש, גם האתר הזה מצוי בחבלי לידה. בכל שינוי, לטובה או לרעה, אפשר להתעדכן בדף הפייסבוק של "הדיבוק".
2. הפוסט הבא הוא פוסט פוסט יום השואה, כלומר ביום שלאחריו. אתמול נזכרנו. היום אפשר לעסוק בזה מזווית קצת אחרת.

 

הייקו לשבת


גם ספל תה עם נענע
הוא תשובה ניצחת
לנאצים ועוזריהם
עמרם עמרם העיראקי מנסה לאמץ את יום השואה.

מה העניין?


בעניין יום השואה

לפי הסטטיסטיקה האחרונה, בכל שעה מת ניצול שעה, מה שלא מפריע לנואמי הטקסים הממלכתיים להבטיח הבטחות שייכנסו לתוקפן, במידה ויאושרו, בעוד שנים. בינתיים נאלצים ניצולי השואה להזדקק לשירותי בריאות יקרים, לסבול מקשיים כלכליים והזנחה, בדידות, התעלמות ביורוקרטית וחברתית, חוסר סבלנות, חוסר סובלנות, אטימות וייאוש קיומי.

בשנותיה הראשונות התנערה המדינה מ"ההולכים כצאן לטבח" וקבעה את המושג 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה'. כי הרי לא תיתכן שואה לעם המכבים בלי גבורה. לפלמ"ח זה לא היה קורה. כיום השם נשאר, אבל היחס הפוך, אם כי צבוע לא פחות. הישענותו של רה"מ על האתוס ההיסטורי בבואו לפתור דילמה מדינית מחזירה אותנו לדמות הקורבן הנצחי. עוד זה מנפנף בתוכחה במסמכים גרמניים היסטוריים ומזהיר מפני שואה שניה, חולפת אחות עסוקה במהירות על פני ניצולת שואה ששוכבת במסדרון בית החולים, שאינה מסוגלת אפילו לצעוק מי פה הקורבן האמיתי ומה האיום העיקרי כרגע על החברה. ובעת שתגסוס לאיטה בהיעדר טיפול נאות, הצוללות מוסיפות להתחמש אך הקצבאות לניצולי השואה מוסיפות להיקצץ עד דק.

אחמדינג'אד יכול לחייך בסיפוק. חברה מפוחדת, שאינה מסוגלת להתגבר עדיין על הטראומה הגדולה (ויעברו שנים עד שתחלים, בזמן שיילחצו הידיים בהסכמי השלום), ומונהגת בידי פוליטיקאי שזכר השואה הוא נשקו הפוליטי העיקרי, היא איום גדול יותר לעצמה מאשר כל צבא אויב חמוש. הגיע הזמן שנחזור הביתה ממסעות ההפחדה המתלהמים. יש כמה ניצולי שואה שעדיין חיים ומחכים לנו, שנקשיב להם. גם במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
 
הבית האפור/ רונה קינן
בבית האפור ברחוב דוב הוז חמש
האורלוגין תמיד היה תלוי קצת על העוקם
תמיד היו דברים שהס מלהזכיר
ולילד כמו יואל זה קשה קצת להסביר
אל תיגע בפמוטים זה מזכיר לסבתא בינה
עבר שחור משחור שבעל כורחה הלבינה
אל תיגע במנורה שפוצעת את הקיר
את הבית האפור אי אפשר כבר להאיר

בבית האפור החלונות תמיד סגורים
ואיש אינו שואל כי מוטב שלא לדעת
כולם מהנהנים, מצקצקים בלשונם
כשסבתא בינה מתלוננת על פגעי הזמן
אל תיגע במכתבה שנטשה את מכתביה
אף אחד לא אוהב לבכות כשהוא שבע
תגמור את הלפתן ותלך מיד לישון
כי כל בני האדם מחקים את השעון

מה שלא תעשה אל תיגע בתקליט הישן
הוא מזכיר לסבא וסבתא עולם שחלף מן העולם

בבית האפור מכבים את הכבוי
מאבקים את הספות למרות שאיש כבר לא יושב שם
את הלחם מכסים כמו לו היה תינוק
ואת הבכי הכבוש סוחטים אל תוך צינוק

מה שלא תעשה אל תיגע בתקליט הישן
הוא מזכיר לסבא וסבתא עולם שחלף מן העולם

נגן בקונצרטינה, נגן עד שאבכה
נגן לי שיר שאיש אינו זוכר כיצד לשכוח
נגן בקונצרטינה, נגן עד שניפול
וכל הזכונות יירדו איתנו אל השאול

תראו מה זה


זכר השואה יוסיף לרדוף אותנו עוד הרבה זמן. יובל שטרן מנגב חומוס ופותח את הלב.

                                                                        

לוח השידורים


פרק נוסף של "דרשת רב". והפעם, אמונה בשעת משבר.



דרכון זר

בשבוע שעבר כמעט עלתה מהדורה ביום שישי. ברגע האחרון בוטלה בגלל אילוצים טכניים. מה שנשאר זה מערכון "דרכון זר" למימונה. ניתן לצפות בזה בעמוד היו-טיוב. היום, בפוסט יום השואה, מתארח צ'רלי צ'פלין בשיר מיוחד.

                                       

שירה בציבור         

יש דברים שלא צוחקים עליהם ויש אנשים שלא מאמינים במשפט הזה. לרוב מאפיינים את האנשים האלה שני דברים:

1.     הם חוו טראומה, או נפגעו בעקיפין בצורה כלשהי במהלך חייהם, עד שרק החומה הצינית שבנו סביבם מאפשרת להם הגנה סביבם.
2.     הם יהודים.

העם הנרדף הזה, עם של נוודים, פיתח עם השנים חוש הומור כנגד רודפיו, והוציא מתוכו קומיקאים ידועיםדגולים כמו וודי אלן, גראוצ'ו מרקס, מל ברוקס, לארי דייויד, ג'רי סיינפלד ושחר חסון. בחלוף הפוגרומים, כשפינו את הזכוכיות וניגבו את הדם שהשפריץ על המזוזות, נותרו לבני ישראל שתי ברירות, אותן ניצלו עד הסוף: לבכות ולצחוק. נגני הקלרינט בכלייזמרים יודעים לעשות את שני הדברים במעבר של שניות ספורות. מעבר מבכי לצחוק ומצחוק לבכי מותיר אנשים שפויים לאורך זמן, לפעמים גם שלושת אלפים שנה.

אחד האירועים הפחות משעשעים שעברו על העם הזה נמשך שש שנים רצופות, ובמהלכו הועלה השמיימה שליש מתוכו. אירוע כל-כך אכזרי במהותו מאפשר בו-זמנית רק לבכות ולצחוק לאורך זמן, ממש כמו הקלרינט. הומור שחור הוא כלי לגיטימי לכל מי שלא מסוגל יותר להתמודד עם קשיים בדרך אחרת, וכמו לדרבי גם לו חוקים משלו. ליהודים מותר לספר בדיחות שואה. לגויים – לא כדאי. לעומת זאת, ליהודים אין לגיטימציה להתלוצץ על אסונות של אחרים, בטח שלא ב-CNN, ככה שזה מתקזז.

יש הומור שנועד עבור אוכלוסיה מסוימת. בדיחות שואה מסופרות בד"כ ע"י דור שני או שלישי לשואה. במקרים מסוימים גם ע"י ניצולי שואה בעצמם. לעומת זאת, גרמני שיצחק מבדיחת שואה צפוי לברוח מהמון זועם עד לקצה השני של העיר. בקטע הבא מציג צבי כנר התמודדות קומית עם השואה. למה? כי אי אפשר אחרת.   


לכל אדם שחווה טראומה אישית קשה להתייחס לכך בריחוק, ולכן גם בהומור. במרחק הזמן ובמימד החוויה האישית, יותר אופייני לדור השני להתייחס לשואה בהומור עצוב. עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. בימיה הראשונים של המדינה, כשהחברה צהלה ושמחה והארץ כולה היתה משה דיין, הושתקו ניצולי השואה ובניהם נהפכו לצברים עבריים לתפארת, כשהשואה מחוקה מההארדיסק הקולקטיבי ובגרוש היה חור ובנח"ל קרנבל.

חלפו השנים והילדים גדלו, והחל מאמצע שנות השמונים צצו ניצני ההתמודדות שלהם. עוזי וייל, אתגר קרת, מודי בראון ,קובי מידן ,איתן פוקס ,ארי פולמן ואחרים, עסקו בחוויות הדור השני ובחוויות הוריהם בדרכים שלא נראו עד אז בארץ. ארי פולמן הפגיש אותנו עם פחד השואה שלנו בסרטו המצוין "Made in Israel" על הנאצי האחרון שמוסגר לישראל. עוזי וייל, ב'החמישייה הקאמרית', ב'חלון האחורי' וב'הרצועה', תקף שוב ושוב את נושא השואה בדרכים הקומיות הכי אפקטיביות. מומלץ לצפות בפרק האחרון של התוכנית 'הרצועה (התוכנית האחרונה של העונה הרביעית, בחלקים: הנאצים וקליפ המוות):

ובמערכון של החמישיה, מבקר ראש הממשלה במקום הנורא הזה:
 

הזמן עושה את שלו. את מימדי הזוועה אי אפשר לתפוס וקשה לעכל שבאמת מה שהלך שם היה אמיתי. ואולי בגלל זה, מה שנשאר לרבים זה ההומור העצמי השחור. הדור השלישי לשואה גם הוא חלק עקיף מנפגעי השואה (להבדיל, כמובן), ופגעי הנאצים פוגעים בכולנו עד היום, ומשפיעים על חיינו. לחלק לא מבוטל זכר השואה לא מתפרש רק על פני יום השואה, ולכן התמודדות עם נטל כזה יכולה להיות באמצעות הומור בלבד. בדיחות שואה מאכלסות פרומים באינטרנט, בלוגים וקבוצות בפייסבוק. לפעמים גם ספרים ומאמרים (גון בן ארי). מערכונים נעשים על השואה יותר מבעבר. סרטוני הפארודיה על היטלר, בתרגום הפיקטיבי של הדמות מהסרט "הנפילה", עסקו בכל נושא אפשרי בארץ. זכר השואה נעשה לחלק בלתי נפרד מההתנהלות היומיומית של יהודים בישראל, ואי התעסקות בזה כמוה כבריחה מהמציאות. נדב בושם, בפארודיה על סיפורי הניצולים, מראה כמה הנושא הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, עד שלא נותר אלא רק לצחוק ממנו.


לא רבים יכולים להתמודד עם השואה בדרכי הומור. וזה בסדר. לכל אדם יש את דרכי ההתמודדות שלו. כמובן, אדם שמתייחס לשואה בהומור חייב להיות גם אדם שזכר השואה רגיש אצלו במיוחד. אחרת, יש בהומור טעם לפגם. אביב קרסוצקי, בסרט קצר שעשה לפני שלוש שנים (זהו החלק השני מתוך שניים), מפגיש בין אימת השואה בזיכרון הקולקטיבי לפחד שכל המפעל הציוני המרשים הזה, שבסך הכל בן שישים שנה, עומד להתמוטט בכל רגע. אחרי הכל, אנחנו עם של נוודים. לפחות יישאר לנו ההומור.
 

היכן התרבות


סרטי שואה הם חלק בלתי נפרד מיום השואה, ועבור רובנו, שלא היינו בשואה, גם מקור ראשון לעיצוב הזיכרון הקולקטיבי התרבותי. כולנו יודעים על רכבות, כלבים נובחים ונאצים שצועקים בגרמנית, מה שגורם לרבים רתיעה ממשית מצעקות בשפה הגרמנית. רובנו המוחלט לא עמד מעולם מול גרמני צועק, אבל אינסטינקטיבית זה מחזיר אותנו לטראומה הגדולה ההיא. מה שעושה הסרט האירני "פרידה" הוא גם, פחות או יותר, מה שעושה הספר "לבד בברלין". שניהם מציגים לנו שפה מאוימת בזווית אנושית.

"לבד בברלין", ספרו של הנס פאלאדה (בתרגום הקולח של יוסיפה סימון), הוא ספר מתח מצוין. מבחינה עלילתית, עיצוב הדמויות, המשמעות ההיסטורית. מעבר לזה, הוא מפגיש אותנו מול גרמנים טובים. במלחמת העולם השניה. התמונה שמצייר פאלאדה עגמומית, אפורה ומדכאת, מצב שנובע משלטון הטרור של הרייך השלישי. הספר, שלא נופל מ-1984 של ג'ורג' אורוול, ובמידה מסוימת גם מזכיר אותו, מתאר בין היתר זוג גרמני מבוגר, ששכל את בנו במלחמה, ומנסה להיאבק, בדרכו שלו, בשלטון הדיכוי של המפלגה הנאצית. רבים מהגרמנים המתוארים בספר מתנגדים לשלטון הפיהרר, אך מפחדים לומר זאת בגלוי. להיות גרמני בברלין של שנות הארבעים פירוש הדבר לחיות בפחד מתמיד מפני הגסטאפו ומפני השכנים, שילשינו גם הם מתוך פחד. וכשחיים בפחד, למי אכפת מה עושים ליהודים? מחנות הריכוז מאיימים גם על מתנגדי המשטר הכי פשוטים לכאורה.
 

"לבד בברלין" נכתב בשנת 1946 ב-24 ימים, ואורכו 671 עמודים. למרות זאת, זהו ספר מצוין שהקריאה בו שוטפת ומעוררת מחשבה. הנס פאלאדה, שנאסר ע"י הנאצים בעוון התנגדות למפלגה, ניסה להתאושש בעזרת כתיבת הספר, ובעצם כך גם גילה לעולם על החיים בברלין בתקופה החשוכה בתולדות האנושות.

ומה עושים השבוע?


אפשר לקפוץ לגטו וילנה לראות מה חדש ואפשר ללכת ל...

"פרידה" הוא סרט דובר פרסית. אחרי שמשילים את החשד הראשוני אפשר לגלות סרט אנושי מצוין.  
איפה זה קורה?
סינמטק ראש פינה (ובקולנוע לב)
22/4 בשעה 21:30


בסרט הדוקומנטרי "פיצה באושוויץ" מתלווה מירי חנוך לאביה, יוצא אושוויץ, למחנה, למסע קומי וטרגי כאחד.
איפה זה קורה?

הנאצים צילמו סרטי תעמולה במחנות. יעל חרסונסקי, בסרטה "שתיקת הארכיון", חושפת את ההפקה הנאצית בגטו ורשה בתיעוד נדיר.
איפה זה קורה?
yes דוקו, אתר 'וואלה'.
http://yes.walla.co.il/?w=2/7843/1820720

שלום נגר, הסוהר שתלה את אייכמן, הוא היום שוחט. משום מה, פעם חשבו שלמזרחים יותר קל להתמודד עם מעמסה כזאת. הסרט הדוקומנטרי "התליין" מביא את סיפורו.   
איפה זה קורה?
yes דוקו, אתר 'וואלה'.
http://yes.walla.co.il/?w=2/7844/1831607
"הקול עוד נשאר" הוא פרויקט משותף למשרד ההסברה והתפוצות ולרשת ג', ומציג זו השנה השניה שירים חדשים הנוגעים לזיכרון השואה. בין היתר משתתפים שחרן אבן צור, חמי רודנר, עמיר בניון וארקדי דוכין.
איפה זה קורה?
באתר האינטרנט "הקולות".
http://www.hakolot.co.il/new2012/songs2.php


ומעט ענייני חולין. אלקטרה עושים רוק מצוין באנגלית. יהיה מקפיץ.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
20/4 בשעה 22:00

אלון עדר, הבן של, הוא כל מה שהמוזיקה הישראלית צריכה כרגע, ולכשלעצמו מוזיקאי איכותי במיוחד.
איפה זה קורה?
לבונטין 7, ת"א
26/4 בשעה 22:00

סטנד אפ ומוזיקה אל תוך הלילה במוצאי יום העצמאות.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
26/4 בשעה 21:00

מופע התרמה לעמותת "פרדס", לפיתוח קהילתי בשכונות דרום ת"א. בהשתפות רמי פורטיס, שלומי שבן, בני בשן ועוד, ובהנחיית מודי בר-און.
איפה זה קורה?
בארבי ת"א
24/4 בשעה 21:30

הופעות יום העצמאות בהשתתפות מיטב אמני ישראל, ספריי קצף וילדים שדורשים בצעקות בלון בצורת דורה.

איפה זה קורה?
איפה לא?
25/4 החל מהשעה 20:00

תבלו!

אומרים שהיה פה שמח


תוכנית המערכונים "מקום לדאגה" הציגה בפריים טיים הומור שחור, מה שעזר לה להתקבע כחריגה במיוחד לא תמיד אהודה. ימי ויסלר, מעיין בלום, עודד סמו ורנן מוסינזון יצרו סדרה טרגית-קומית שלא הפסיקה להפתיע. כדור שלישי עסקו בשואה בחיוך עצוב, כמו גם במערכונים אחרים, על נושאים קשים נוספים. כאן מועלית תהייה תמימה מה היה קורה אילו. אחרי הכל, זה לא מוסרי.


כיבוי אורות


מלבד "מקום לדאגה" שותף ימי ויסלר גם בלהקת "הבילויים", שכמו התוכנית, גם מסוגה אין הרבה בארץ. באופרת הרוק הגנוזה "עכשיו תהיו עבדים שלנו" שרים הבילויים בלוז עצוב על השואה. בלוז 12 תיבות. אושוויץ בלוז.


עד כאן מהדורת פוסט יום השואה. נחזור ביום שישי הבא, לאחר יום העצמאות.

שבת שלום ושבוע טוב.