יום שישי, 5 באוקטובר 2012

קצר בתקשורת

 

הייקו לשבת

איפה ישנן עוד ערבות
כמו הערבה ההיא
אשר היתה כאנשים הבוכיים...
                       
                 מוצאי סוכות, טקס זיכרון לערבות.
מה העניין?
בעניין המשבר בשוק התקשורת


יותר מעניין לקרוא מעריב, זעקו הסלוגנים בזמנו, כשעוד היתה להם תקווה לאחוז בקצה זנבו של העיתון של המדינה. אך הסיכוי הזה התפוגג פלאים. בימים טרופים אלה נאבק עיתון 'הארץ' בכוחות אחרונים על קיומו (ואתמול לא יצא לראשונה, בצעד הפגנתי), 'מעריב' מפרפר למוות בשדה ריק מפרמדיקים, ובערוץ 10 כבר כיבו את המזגן ואת כל האורות, חוץ מאור חירום שיפעל עד לחשיכה המוחלטת שתרד על הפלורליזם, או מה שנשאר ממנו.
העיתון הסובייטי 'פראבדה' התחייב להציג אך ורק את האמת, כפי שהיא נשקפת מעיני מי שמשכתב את ההיסטוריה. וכשנתניהו מתנהל כקפיטליסט רפובליקני שמרן מימין וכחסם פלורליזם עריץ משמאל, לאמת פנים רבות. בעולמנו האנושי, אין אמת אחת ולכן גם אין צדק, ולא צריכה להיות אמת אחת. הון תומך בשלטון שמכתיב דעה שמייצרת הון, והמעגל מתפצל למחוזות רבים מספור. 'ידיעות אחרונות' הולכים לעיתים כעדר נגד נתניהו ובעד אובמה, בשעה ש'ישראל היום' מהללים ומשבחים את נתניהו ובזים לאובמה. בעיתון אחד מחאות מודגשות בכותרת, ובאחר לא מופיעות כלל. תחקירים על חברות בבעלות מתחרים לבעלי העיתון מתפרסמות בעידוד הטייקונים, לצד תחקירים שנגנזים בלחץ פוליטיקאים ובעלי הון, עד שהמזומנים בורחים מהכספת והיד מקשיחה את אחיזתה על הצוואר. מעניין לראות איך המציאות הופכת לשתי אמיתות שונות בכמה עיתונים שונים. מעריב, הארץ וערוץ 10 לא הצליחו לחמוק מכבלי הממשלה, שמחקה חובות ענק של רשות השידור, שופר השלטון, אבל לגופי התקשורת האלה כבר לא תעזור.
אף אחד כבר לא יעזור לערוץ 10 במלחמה על קיומו, גם לא ל'מעריב' ול'הארץ' ולא לבא בתור. לשלושת גופי התקשורת הגדולים האלה יש תפקיד משמעותי בדעיכתם, והם לא ידעו להגיב בזמן לתחרות עם האינטרנט והמתחרים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית ולבריחת המפרסמים. מרבית העיתונות הכתובה גם איבדה את הרלוונטיות שלה בעידן האייפד, אבל היא עדיין נחוצה. העיתונים לא היו מחוברים עכשיו לצינורות, אלמלא היתה הממשלה מנתקת את כל הצינורות מהאינפוזיה עם שמחה לאיד. שמחה לאיד שקיימת גם בחלקים גדולים של הציבור, שלא ירחמו עוד על מגדלי השן הבוערים. הליברליות בסכנה והפלורליזם בהכחדה, וריבוי דעות הפך רק למונח בשיעור אזרחות. מעריב היה אתמול, הארץ מחר, ישראל היום. וביום שנישאר רק עם עיתון אחד, מטעם, ערוץ יחיד ואתרי אינטרנט בקריסה, נדע שהפסדנו. כולנו.   
Get Your Paper/ Eddie Fisher

 
תראו מה זה

אנשים לא קונים עיתון גם כשהכותרות זועקות בצבע. יובל שטרן ביום עבודה חלש.


 
דיבור בצד 



א': גברת, אפשר לשאול אותך כמה מילים?
ב': מי אתה?
א': אני מהעיתון.
ב': איזה עיתון?
א': עיתון.
ב': מה אתה רוצה?
א': מה שמך?
ב': שושנה.
א': שושנה, את עניה, כן?
ב': מה פתאום עניה?
א': אז מה את עושה מתחת לקו העוני?
ב': קניות, לחג.
א': כמה ילדים יש לך, שושנה?
ב': שבעה ילדים, שיהיו בריאים.
א': ונכדים?
ב': 18, בלי עין הרע.
א': ונינים?
ב': הלו, מה קורה?
א': ואיך את מפרנסת אותם?
ב': בעזרת השם.
א': את עובדת?
ב': לא.
א': אז מה, ביטוח לאומי וזה?
ב': וואלה יופי, נכנס לי לכיס זה.
א': את עניה!
ב': אני חיה בכבוד.
א': פירוט.
ב': למה, כמה אתה מרוויח?
א': אני? אני זה סיפור אחר.
ב': למה אתה מסיפור אחר?
א': לא אמרתי שאני מסיפור אחר. אמרתי שאני זה סיפור אחר.
ב': איזה סיפור?
א': אחר.
ב': ואתה מתפרנס בכבוד?
א': מממ... את?
ב': אצלנו בקזבלנקה אמרו: בשביל כבוד צריך לעבוד.
א': מי אמר?
ב': אנשים.
א': מה זה, פתגם במרוקנית?
ב': צרפתית.
א': בבית דיברו צרפתית?
ב': הו-הו.
א': שמעו ברסנס?
ב': לא, אבל שמעו ז'ק ברל.
א': מי זה ז'ק ברל?
ב': זה מלמטה.
א': אה... איך זה לחיות מתחת לקו העוני ולשמוע ז'ק ברל?
ב': תשאל את ז'ק ברל.
א': ברל.
ב': ברל.
         
שירה בציבור           

ביום שלישי ימלאו 34 סתווים למותו של גדול השנסוניירים ואנשי התרבות בצרפת – ז'ק ברל - הזדמנות לקפוץ על העגלה אין עצור ולהיזכר ברגעים הגדולים, עם כוס יין ביד אחת ובאגט בשניה, ולשיר בקול גדול את שירי צרפת הישנה והטובה. למרות שז'ק ברל בכלל היה בלגי.
הוא נולד בבריסל באפריל 29', ומיד רץ לפסנתר לנגן על השחורים. זה לא מצא חן יותר מידי בעיני הוריו, שתהו בינם לבין עצמם מה יהיה עם הילד הארטיסט. צריך להביא לחם הביתה, והוא מנגן. נו. בגיל 12 הצטרף למועדון הדרמה של בית הספר, וכתב שם שירים וסיפורים קצרים. לאחר שלוש שנים החל לפרוט על גיטרה ולשלב את שלוש אהבותיו הגדולות: לכתוב שירים, לנגן על גיטרה ולאכול קרואסון במקום שוקולד בלגי משובח. השירים שהתנגנו בראשו לא נתנו מנוח לז'ק הקטן, והוא עשה קונצים למורים בבית הספר. בלית ברירה סולק בבושת פנים אל המקום היחידי שבו עוד היתה לו תקווה, ע"פ אבא ברל: אל המפעל המשפחתי לייצור קופסאות. השעמום הגורף מהמלאכה המונוטונית הכשילה אותו גם במפעל, והוא נס אל המקום הראשון שעוד היה מקובל על כל הצדדים: אל ארגון הנערים הקתוליים, FC, שם מונה לנשיאו והפיק מספר מחזות בהשתתפות הנוצרים הטובים, כמו "הנסיך הקטן". אך הגאווה הבלגית היתה קצרת מועד. למרות הצרפתית שבפיו, ז'ק היה בראש ובראשונה בלגי פלמי, אך ניסה בערוב נעוריו להתנתק מהמורשת. לאחר שירות צבאי כושל וקצר, ברח לחיק הגיטרה והאישה, "מיש", לה נישא בהיותו בן 21, שילדה את בתם הראשונה משלוש. ז'ק הביט באהבה ברעייתו ובתו הקטנה, לא היסס פעמיים ונטש לצרפת, שם ניסה את מזלו על הבמה, מפנה עורף לעברו הבלגי, למשפחתו ולמפעל המשפחתי, והופך לשנסונייר ז'ק ברל.



כמו כל קריירה שלא מתחילה בתוכנית ריאליטי, ההתחלה היתה קשה. ז'ק פנה לברים נידחים בבקשה להופיע עם שיריו, והיה מוצא את עצמו לא פעם שר בלילות בברים אפלוליים בפרברי פריז, רק הוא והגיטרה ועשרות טיפוסים מפוקפקים שנהגו לשתות יין מבלי לגרגר לפני ולהריח את הארומה. כך עבר לו יום ועוד יום, במהלכם כתב ז'ק שירים ושר אותם בברים. והם צעקו תורידו את הנמוך עם הטוקסידו, ורק אחד אמר: איפה פה השירותים? אך ז'ק לא ענה. והנה, מתוך האפילה, ראה לפתע את ז'ורז' ברסנס, הזמר הצרפתי המוערך, מביט אליו באחת ההופעות וחיוך של שביעות רצון על פניו. ז'ק ברל מיהר ללחוץ את ידו, ואץ רץ אל גדול מפיקי צרפת, ג'אקס קאנטי, ואמר לו: ראיתי בהופעה שלי את ז'ורז' ברסנס וחיוך של שביעות רצון על פניו. זה לא עשה רושם על קאנטי והוא גירש את הבלגי אל-על, תוך שהוא פולט: "אתה לא זמר! תתרכז בכתיבת שירים! ותוריד את השפם המטופש הזה! נקסט!"
שפוף מאוד הלך ז'ק במורד הרחוב, ובעט בפחית. הפחית התגלגלה גלגול וחצי, ונעצרה לסיפו של קבצן זקן בלי שיניים, שרחש: לך לתחרות השנסונים הגדולה, ושם תמצא את התהילה. ז'ק לא ידע איך להודות לו על הטיפ, אז הוא זרק לו טיפ לתוך הפחית ואץ לדרכו. שם, בתחרות השנסונים הגדולה, שר בדרמטיות שיר במבטא פלמי איום, וזכה להגיע למקום ה-27 המכובד, מתוך 28 משתתפים. הצרה היא שאת המקום הראשון זוכרים וגם את המקום האחרון, אבל את המקום הלפני אחרון מעיפים קיבינימט, ויפה שעה אחת קודם. אך, הנה, ביציאה מהאולם, כשכולם צוחקים ומגחכים מאחורי גבו, קראה אליו עלמה בשם ג'ולייט גרקו: "עצור!" ז'ק הסתובב, ואמר: "מי אני?" גרקו אמרה, "כן, אתה".
"מה פתאום".
"אלא מי?"
"לא יודע."
"שמעתי את השיר שלך," כך גרקו, "ולא אהבתי. מה שכן, אשמח אם תכתוב לי שיר. אה, איך אני איתך?"
ז'ק ברל כתב לה שיר בשמחה, וג'ולייט גרקו ביצעה אותו גם בשמחה, בהיכל 'אולימפיה' המפורסם, לא פחות. זה פתח את התיאבון לברל, שפתח בסיבוב הופעות עם זמרים צרפתיים שונים והוליד את התקליט "ז'ק ברל ושיריו", שמנה עשרה שירים. ההצלחה האירה לו פנים, אם כי עדיין באורות של ברים, אך גם באורות גבוהים יותר, של קברטים ומופעים גדולים. ז'ק ברל זימר איפה שרק רצו ולא רצו לשמוע, וכבר הפך לעובדה בתרבות הצרפתית, למרות מבטאו הפלמי ומוצאו הבלגי. לאחר סיבוב הופעות אירופי, הקליט ז'ק ברל את התקליט "כאשר יש לך רק אהבה". הוא הוריד את השפם וחשף שיני סוס. היו שאהבו אותו, היו שסלדו ממנו, אבל דבר אחד היה בטוח: כבר אי אפשר היה להתכחש לו.




ז'ק ברל שר בפאתוס, זאת ידעו כולם, שירים שנקראים שנסונים. מה שאומר שהמילים בהם חשובות מהלחן, אך גם הלחן קליט. וברל שר את השירים שכתב בעוצמה כזו שריתק את כל שומעיו. עיקר תהילתו באה לו מהופעות חיות, מאחר ובתקליט הקסם עבד קצת פחות. זה לא נעלם מעינו של המפיק ג'אקס קאנטי, שלקח אותו תחת חסותו להופעות ולהקלטות של שנסונים חדשים. ברל כתב שירים, הקליט תקליטים והופיע בהופעות ברחבי צרפת. וגם בעולם. הוא הופיע עם סרז' גינסבורג ואמנים צרפתיים חשובים נוספים בפסטיבלים, באולמות גדולים, בקברטים ובסיבובי הופעות משל עצמו. אבל למרות ההצלחה, בבלגיה מולדתו עדיין היו שהביטו עליו בעין צרה. האמן הגולה שסירב לחזור לבלגיה אמנם שמר אמונים לה בשיריו, והיה מתגאה במוצאו, אבל לבלגיה לא חזר, גם לא כשאשתו הודיעה לו שהיא שוב בהיריון. אשתו, "מיש", באה והלכה לצרפת, מבקרת אותו מידי פעם עם הילדות, בעיקר כדי לעשות עוד ילדות ולחזור לבלגיה. הקשר לא הצליח, בלשון המעטה. ז'ק יצא עם בחורות אחרות, ואת אשתו השאיר מאחור. לילדות כמעט ולא התייחס, ובתחרות "אב השנה", אם היתה כזאת, היה וודאי זוכה במקום הלפני אחרון. הוא התרכז בקריירה ובעצמו ושוב בקריירה. אשתו חזרה לבלגיה, וז'ק נשאר בצרפת בחברת בת-זוגו סוזן (זיזו), אותה הכניס להיריון. מבולבל מכל המהלך, הורה לה ז'ק לבצע הפלה ונטש אותה. לאחר מכן, כשהביע חרטה, היה זה כבר מאוחר מדי. זיזו הפילה את העובר וסירבה לחזור אליו. מי עזב ראשון ומי לא רצה לחזור, זה כבר עניינם הפרטי, אך ז'ק מלמל שוב ושוב "אל תעזבי אותי", עד שגם כתב על זה שיר.


                         "עכשיו אתם!"


ב-11/9/59 ציין העולם החופשי 42 לפני הספירה לנפילת התאומים, אך ז'ק ברל היה עסוק באותו יום בהקלטת השיר "Ne Me Quitte Pas", וחזר ואמר "נה מה קי טה פה", אל תעזבי אותי. השיר זכה להצלחה רבה מיד עם צאתו. אך המילים והלחן רק ישבו בתיאום מצוין על הביצוע המושלם של ז'ק ברל, אולי ביצוע שיר באופן דרמטי בצורה הטובה ביותר בהיסטוריה. ז'ק ברל יכול לא לשיר, כך אמר בריאיון, אבל יתקשה לא לכתוב שירים. ומעבר לכותב שירים טוב, ז'ק ברל הוא בראש ובראשונה שחקן מזמר, שהעולם שאינו דובר צרפתית הכיר בעיקר בזכות השיר Ne ME Quitte Pas.




השיר הזה זכה לכ-400 גרסאות כיסוי ב-22 שפות שונות, ביניהן באנגלית, בגרמנית ופרודיה של דני רובס. נעמי שמר תרגמה את השיר כשיוסי בנאי ביצע אותו לראשונה, ומאוחר יותר, בתרגום של דורי מנור, גם שלומי שבן (אתמול ביצע שלומי שבן את השיר בערב מחווה ליוסי בנאי בפסטיבל ראשל"צ). אך התרגום המרגש מכולם שייך כנראה לברל עצמו, שתרגם את השיר לפלמית, ביקר בבלגיה ושר שם בתיקון היסטורי. כעת, גם הבלגים אהבו אותו.  
שמו של ז'ק ברל יצא מעבר לאוקיאנוס, והתחבב בין היתר על נינה סיימון, פרנק סינטרה ודייויד בואי. ז'ק ברל, מצידו, המשיך להקליט שירים חדשים, שנסונים שסיפרו סיפור, והופיע ב"אולימפיה" אחר כבוד, שם גרף תשואות ארוכות מהקהל לאחר ששפך את קרביו בסיום כל שיר, בדרמטיות מופלגת. בין הבולטים בשיריו מלאי הפאתוס היה גם השיר "אמסטרדם", שכמו קודמיו, ברל מתחיל אותו באופן נוגה ומסיים באקסטזה אמוציונאלית. בארץ תורגם השיר ע"י דן אלמגור, ובוצע ע"י דני ליטני וקורין אלאל.



הצלחתו של ז'ק ברל נמשכה בכל הופעה והופעה, עד שלאחר הופעה ב-21/8/66, אמר לנגנים "איני יכול עוד, אני פורש משירה". מאז כל הופעה שלו היתה ההופעה האחרונה, והקהל לא נתן לו ללכת. ב-1 בנובמבר הופיע בפעם האחרונה באולימפיה, והמסך ירד. ז'ק ברל ירד מהבמה אל סיבוב הופעות עולמי, כולל הופעה בקרנגי-הול. שם, בניו-יורק, צפה במחזמר Man of La Mancha על דון קישוט ומלחמות האין-ברירה שלו בתחנות רוח. כשחזר לצרפת, עבר לתחום הדרמה. הוא ביים את המחזמר בצרפת, ושיחק בתפקיד דון קישוט. המחזמר הועלה גם בבריסל, וזכה להצלחה. ברל המשיך את הרומן עם התיאטרון בקולנוע, ושיחק בכעשרה סרטים, שלחלקם כתב גם את הפסקול. שבע ממרדפי קריירה, פרש לבסוף לשיט תענוגות על היאכטה שלו עם חברתו ובתו, אלא שהטיול הימי נקטע בגלל מצבו הבריאותי המידרדר. ז'ק הובהל לבית החולים, שם התגלה אצלו גידול סרטני. הקריירה המפוארת הקצרה אמנם הסתיימה ביוזמתו, אבל החיים האישיים שלו רק התחילו לפרוח. אך דווקא לאור מצבו הבריאותי הכושל, חזר לשיר והקליט תקליט חדש, בעיקר כדי לעזור כלכלית לחבר בעל חברת הקלטות. הקהל שמר לו חסד נעורים, ולמעשה גם בתקופה בה לא הופיע נמכרו תקליטיו בכמויות מרשימות.




גם בארץ זכה ז'ק ברל להצלחה. יחד עם ז'ורז' ברסנס, אדית פיאף, איב מונטן ושרל אזנבור, ז'ק ברל היה מקור השראה, ביחד עם השפעות התרבות הצרפתית, לבוהמה התל-אביבית של שנות השישים. בעקבות שיתופי פעולה מדיניים וצבאיים, החליפה צרפת את רוסיה במקום בליבם של הישראלים ובהשפעות התרבותיות, רגע לפני ההשתלטות האמריקאית. לאחר ביקור של ז'ק ברל בישראל, גברה האהדה כלפיו כפליים, ודן אלמגור ונעמי שמר התחרו ביניהם על תרגום שיריו. יוסי בנאי וישראל גוריון היו מהמבצעים הבולטים של שיריו המתורגמים, כשיוסי בנאי שואב את השראתו ואת סגנון שירתו מברל, ומפליא בשנסונים מתורגמים שלו. גם גוריון וגם בנאי ביצעו קאברים לשיר של ז'ק ברל, הגוסס – Le Moribond. "צחקו ורקדו, השתוללו עד בוקר אור/ צחקו ורקדו כשיורידוני אל הבור." ב-9/10/78 נפטר ז'ק ברל מסרטן הריאות בגיל 49, והשאיר אחריו בעיקר את זכר השנסונים, כי הוא, כמו שאמר בעצמו, היה השנסונייר האחרון.



 
היכן התרבות

טקס פרסי אופיר הראה שיש קולנוע ישראלי איכותי ומצומצם, שאף אחד לא צופה בו. כרטיס לקולנוע כיום עולה בסביבות מאתיים יורו לגולגולת, לא כולל פופקורן, ואנשים מן הישוב מעדיפים לצרוך את הקולטורה שלהם דרך האינטרנט. באופן הזה, יש כאלה שיורידו סרטים באופן לא חוקי ויש כאלה שיעדיפו את הדרך הישנה והטובה: ללכת לקולנוע, לשלם כרטיס, לצלם את הסרט במצלמה של הפלאפון, לצרוב על דיסק ולמכור בשוק בעשרה שקלים. למרות כל הטכנולוגיה המופתית הזאת, הדרך הראויה ביותר היא ללכת לקולנוע, גם אם ההליכה לקולנוע שמורה לרגעים נדירים פעם בשנתיים. או פשוט לראות סרטים ב-VOD ובערוצי הסרטים.
אבל לא על כל הסרטים צריך לשלם. כמו העיתונות הכתובה ורשתות הטלוויזיה, גם אתרי האינטרנט נקלעו למשבר והבינו שהדרך הטובה ביותר להזרים גולשים אליהם היא לפתות אותם בסרטים גרועים או כאלה שפג תוקפם, בחינם. בעוד שברשת מסתובבים סרטים לצפייה ישירה, אתרי האינטרנט הבינו שמומלץ לאפשר צפייה ישירה בצורה לגאלית במספר סרטים וסדרות ישנות (או בפרקים ראשונים של סדרה קיימת) על-מנת למשוך גולשים אליהם וצופים אל רשתות הטלוויזיה ואולמות הקולנוע. להלן כמה תכנים חוקיים וטובים, שאפשר לצרוך בכיף בלי התערבות משטרתית:


אתר "וואלה" מאפשר לגולשים צפיית VOD חינמית בסרטים, סדרות ותכנים אחרים, ביניהם:

* הופעות של רדיוהד, קולדפליי, פול מקרטני, בוב מארלי, ג'ימי הנדריקס, איימי ווינהאוס, רד הוט צ'ילי פפרז, ג'נסיס, לו ריד, משינה ועוד.
* סדרות טלוויזיה מלאות, כמו הבורגנים, לאהוב את אנה, החמישיה הקאמרית, מקום לדאגה ו-SAD MEN, הישראלית הקצרה.
* סרטים דוקומנטריים וסדרות דוקומנטריות כמו 'במדינת היהודים', ארץ המתנחלים, סוף עונת התפוזים ועשרת הדיברות.
* סרטים ותוכניות לילדים, סרטים הודיים מבוליווד, ועוד תוכניות טלוויזיה שונות. 
* סרטי דרמה, קומדיה ופעולה. רובם גרועים למדי, אבל טובים לצפייה עם מוח מעורפל בזמן שרוצים לברוח מצרות היומיום ואירן גרעינית. למרות זאת, ניתן למצוא ביניהם כמה טובים, בהם ניתן למנות את מיליון דולר בייבי, 4 חודשים 3 שבועות ויומיים, דרום אמריקה באופנוע, להתראות לנין, סיפורו של האלאם פו, כנופיות ניו-יורק וכמה קלאסיקות מצוירות וסרטים של צ'פלין. בין כל אלה, שווה להציץ לסרטים ולתוכניות שלא מכירים, ופה ושם להיות מופתעים לטובה.



גם ידיעות אחרונות מצטרפים לתכני הוידאו, לא רק עם סריקת ברקודים. אתר Ynet לא חוסך ממבקריו שעות צפייה בקולנוע ישראלי איכותי. מעבר לדף של 'הוט', שזמין לצפייה בתכנים מסוימים של הוט, כמו תוכניות תעודה מערוץ 8 ותוכניות מערוץ הבידור, Ynet מאפשרים צפייה ישירה בסרטים ישראליים קצרים ובאורך מלא. בין הטובים בסרטים אלה ניתן למנות את: התגנבות יחידים, חתונה מאוחרת, אור, קלרה הקדושה, אבנים, וסרמיל, בנא ותהילים, למרות שגם האחרים לא רעים בכלל.

עד כאן בנושא זה. יש עוד כמה אתרים זניחים שמציעים צפייה ישירה בחינם ובאופן חוקי, אבל זה מספיק. תסיימו לצפות בכל הסרטים האלה, לכו גם לקולנוע באותה הזדמנות, ואז נשוב עם כמה נוספים.
צפייה מהנה.

ומה עושים השבוע?

אפשר לקחת "ישראל היום" ולעטוף איתו דגים, ואפשר ללכת ל...

Tree זה לא רק עץ, זה גם להקת רוק פסיכדלית מצוינת.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
5/10 בשעה 22:30

גבע אלון במופע אקוסטי.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
11/10 בשעה 20:00

יעל דקלבאום מדרימה.
איפה זה קורה?
עשן הזמן, ב"ש
11/10 בשעה 21:00

איפה זה קורה?
אמפי שוני
10/10 בשעה 21:00

נינט בלועזית.
איפה זה קורה?
בארבי, ת"א
10/10 בשעה 21:30

צלילי העוד שוב נשמעים בארצנו.
איפה זה קורה?
הצוללת הצהובה, ירושלים
6/10 בשעה 22:00

בני בשן הוא בני בשן.
איפה זה קורה?
תיאטרון תמונע, ת"א
11/10 בשעה 22:00

ובום פם, למהדרין.
איפה זה קורה?
בארבי, ת"א
6/10 בשעה 21:30

המאהב עם קרן מור ומנשה נוי.
איפה זה קורה?
תיאטרון הקאמרי
11/10 בשעה 21:00

לופר, מותחן אינטליגנטי על הבד.
איפה זה קורה?
בכל בית קולנוע, כל הזמן.


תבלו!

תאוריית הקשר


מכללות ואוניברסיטאות מושכות אליהן סטודנטים לא רק באמצעות פרסומות שמפתות צעירים תמימים לעשות B.A. כללי או תואר באדריכלות נוף, אלא גם בעזרת טריקים נלוזים הרבה יותר. אחד מהם הוא הליפ-דאב.
ליפ דאב הוא צילום בשוט אחד בעזרת סטדי-קאם (מצלמה שמחוברת לגופו של הצלם במתקן מיוחד) שעוקב אחרי המוני בני תמותה שעושים עם השפתיים על גבי שיר, לרוב שיר פופולרי. ליפ דאב טוב במיוחד כולל אינספור אנשים, שכל מהם אחד אומר שורה אחת, בזמן שהצלם עובר לאורך חדרים ומסדרונות, הרים וגאיות, עד שכולם מתאספים באודיטוריום הראשי של הקולג', ושרים למצלמה בקולם הווקאלי יען כי הם מגניבים ותבואו להירשם לסמסטר הבא וכל זה.
כיום, בעידן שיתוף המידע והסרטונים הויראליים, מנסים סטודנטים לא מעטים לעשות ליפ דאב כהלכתו, אך רק מעטים מצליחים, אם בכלל, לעמוד בסטנדרטים שהציבו לעצמם החלוצים בתחום, או לפחות המוכרים ביותר – הסטודנטים מהחוג לתקשורת של אוניברסיטת קוויבק בקנדה, שצילמו לפני שלוש שנים, ב-10/9/09, ליפ דאב לשיר I Gotta Feeling של הבלאק אייד פיז.



סרטון הליפ דאב הזה זכה להצלחה עצומה ביוטיוב, ועומד כעת על למעלה מעשרה מיליון צפיות, כמעט כמו הרייטינג של "כל בוקר עם אורנה דץ". אבל בעוד אוניברסיטאות בארצות ניכר המשיכו לעסוק בדברים זניחים כמו מחקרים אנתרופולוגיים וביו-טכנולוגיים, בישראל אימצו המכללות את טרנד הרשת החדש, ועטו עליו בשמחה. באוניברסיטת בן-גוריון, בחולון ובמכללת נתניה (שם גם המשיך הצלם את השוט מתחת למים ובסנפלינג) ביצעו הסטודנטים, לרוב מהמחלקות לתקשורת, ליפ-דאבים כהלכתם. הגדילו לעשות הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים עם ליפ דאב לשיר Somebody To Love של קווין (בביצוע מתוך הסדרה Glee), שצולם ב-10/10/10, כשנה אחרי הליפדאב המיתולוגי מקוויבק.

את הטרנד המשיכו בארץ גם אנשים מן הישוב, שלא רכשו השכלה אקדמית מיותרת בעשרות אלפי שקלים. כמה חודשים לפני האוניברסיטה העברית, ביוני 2010, השתלטו שמונים צעירים נלהבים על דיזנגוף סנטר, אירוע שגרתי כשלעצמו שלא היה מעלה גבות אצל המאבטחים ביציאה לקינג-ג'ורג', אם לא היו פוצחים בזמר בלי קול, בשוט אחד בלבד. נדמה שהצלם הסתבך בדיזנגוף סנטר, מה שלא מפתיע כלל, ובדרך הצטרפו אליו עוד כמה אנשים, שהעלו את הקליפ ליוטיוב. הקליפ זכה להצלחה בעולם הגדול, אבל נעשה בכלל באמצעים פשוטים ע"י שני אנשי מחשבים בלי ידע מינימלי בקולנוע, עמי לוטבק ונמרוד שקדי, בחמישה טייקים, עם מצלמה ביתית וטייפ נייד (שנכנס לפריים בדקה 2:50), אבל במקצוענות מרשימה.




הליפ דאב נפוץ בעיקר באוניברסיטאות ובמשרדים, ובשאר מקומות עם אנשים מגובשים שנפרדים אחרי שנה ומתפזרים לאלפי רסיסים עם שנאה תהומית למקום ממנו באו. אבל את הטרנד האינטרנטי-מוזיקלי הזה אימצו גם אנשים פרטיים שצפו בליפ-דאבים ברשת, חשבו שגם הם יכולים לעשות את זה, גייסו כמה חברים וקרובי משפחה, והעלו לאינטרנט את התוצאה. לרוב, החברים ובני המשפחה ניתקו איתם קשר מיד לאחר הפרויקט, ומחקו את שמם מהמשיבון. אבל היו גם כאלה שעשו את זה כמו שצריך, כמו איילת יגיל, שבעזרת הבמאי אייל בי (הפרוייקט הירוק) צילמה ליפ דאב לכבוד גירושיה, נרקוד על מדרגות הרבנות, כולל מילים חדשות לשיר של "הכל עובר חביבי". אבל הגדיל לעשות דווקא בתחום הנישואין, אייזק לאמב, שחקן תיאטרון שב-23 במאי השנה, הציע נישואין לחברתו באמצעות ליפ דאב, אליו גייס יותר משישים חברים ובני משפחה. אחרי ההצעה הזו ומבטיהם המצפים של המשתתפים, לחברה שלו לא נשארו הרבה ברירות. עכשיו, שלוש שנים אחרי הליפ דאב המשמעותי הראשון, נדמה שהטרנד הזה כבר לא טרנדי כבעבר, מלבד כמה סטודנטים שעדיין מתעקשים למקם את הקולג' שלהם על המפה האינטרנטית, אבל יש לו מקום של כבוד בהיסטוריה הויראלית של יוטיוב.



 פריים גנוז


אומרים שהיה פה שמח

מי שולט בתקשורת? הון? שלטון? עולם תחתון? או שאולי התקשורת שולטת בשלטון? בימי ניקוי ראש העליזים, כשמפא"י הכתיבה לטלוויזיה הישראלית מה לשדר ומה לא לשדר (אבל קצת פחות מימי בגין), והביעה מורת רוח מניקוי ראש, היה מי שדיבר על סתימת פיות. והיום, עם כל הביביטורס שבאוויר והמחלקים של "ישראל היום" שעל הקרקע, ניקוי ראש נראית כמו מקרה היסטורי פעוט.
 
כיבוי אורות

מה יהיה עם התקשורת, איש לא יודע. כלי התקשורת נסגרים אחד אחד, ובסוף ישאר רק האינטרנט. לפחות הדיבוק קיים... בינתיים... עד ש... יום אחד אולי... פשוט נגיד...

שבת שלום ושבוע טוב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה