יום שישי, 3 באוגוסט 2012

כשאת אומרת לא


הייקו לשבת

אסור לקטוף את פרחי הגן
ואסור לדבר בטלפון
ליד הנהג!

     
שמוליק המדריך משלים הכנסה כנהג טיולים
מה העניין?
בעניין ההטרדות המיניות


אז עכשיו גם ניצב ניסו שחם, מפקד מחוז ירושלים במשטרה, מצטרף אל שורה ארוכה של מכובדים, החל מכבוד הנשיא קצב ועד ראש עיריית קריית-מלאכי, חיים רמון וגשש בלש. רשימה מכובדת מאוד. אנשים בעמדות מפתח נוטים להתבלבל מהר מאוד, אבל הטרדות מיניות, הטרדות נשים וערכים שוביניסטיים צריכים להתפוגג מהחברה במאה הנוכחית, ויפה שעה אחת קודם.

זה התחיל הרבה לפני, ובאופן הרבה יותר קשה. בשנות החמישים העליזות נשים היו עוד פחות מוקשבות ומיוחסות. חוץ מגולדה מאיר, ממרבית הנשים היה מצופה לקבל עצות לסירי פלא ולאבקות אפייה. בשנות השישים הסוערות צילם אורי זוהר את "פרח במנוע", סרט שפשנל המפיק גנז, שחיפצן את האישה לאחר שלא מצא ערך דומם בארץ-עיר. החל משנות השבעים צמחה בארץ תנועת פמיניזם חלושה שהתגברה עם השנים, עדיין במינונים קטנים. החל משנות התשעים, עם דמויות מפתח כמו עירית לינור ומירב מיכאלי, נשרפו חזיות למכביר, מה שהוביל סוף-סוף, לאחר שנים, לעוד הטרדות מיניות והערות סקסיסטיות שוביניסטיות. בעידננו הנאור, החברה מצפה מנשים גם לטפל במשק הבית לבדן, גם להוליד ולגדל ילדים ובנוסף לכל גם לשלב הורות וקריירה. אך לפי אן-מארי סלוטר, אחת שהיתה פעם בכירה במזכירות המדינה האמריקאית והיום בכירה בבית, ציפיה זו נידונה לכישלון, כמו כל ציפיה לשיוויון בין המינים שלא תוכל לעולם (באופן טבעי) להיות מושגת.

קשה למצוא מקרה של אישה שדוקרת על מקום חניה, כמו שקשה למצוא מקרה של אישה שאונסת. לא רק ההבדלים הגופניים משחקים כאן תפקיד. גם, ובעיקר, ההבדלים המנטליים בין תנים תוקפניים ללביאות שורדות. וקשה לשרוד בעולם כזה. בעולם החרדי המצב חמור אף יותר, ונשים (למרות כל מיני כינויים ריקים מתוכן כמו "בת מלך" ודומיו) נחשבות הלכה למעשה נחותות מגברים, מה שמבטל את הצורך להתייחס ברצינות להטרדות מיניות. לפי מירב שניצר, ההתנשאות המגדרית הזו וההשפעה שלה החלו עוד הרבה לפני ימינו אנו, עד שאין שום פער של ממש בין ימי הביניים העליזים לבין ימי ניסו שחם. ההטרדות המיניות שמרשים לעצמם אותם בכירים, שמושפעות מהיחס השערורייתי בין גברים לנשים בתפקידי מפתח במדינה, כמו גם מאופן הצגת נשים בכלים שונים של התקשורת, מביאה גם להישנות מקרים כאלה ברחוב. קשה לאישה ללכת ברחוב בלילה ולעבודה בבוקר, ולכל סביבה בה היא לא מרגישה שווה בין שווים. קשה, לפחות, הרבה יותר מלגברים. נקווה שבשנות החמישים של המאה ה-21 המצב ישתפר.

 
רואה לך בעיניים/ אתי אנקרי

אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
היית עוטף אותי בבית וחום
רואה לך בעיניים
רואה את הכל
היית סוגר אותי, אם היית יכול
רואה לך בעיניים
שכלום לא חשוב
רק אתה, אני ואתה שוב ושוב
רואה לך בעיניים
שיותר מהכל
היית סוגר אותי, אם היית יכול
היית בונה לי קירות
היית מתקין מנורות
שיהיה לי אור
רואה לך בעיניים
זה כתוב בגדול
היית מרשה לי, מוחל על הכל
אני רואה לך בעיניים
רואה את הכל
היית אוהב אותי כמו שאיש לא יכול
הייתי משוטטת בין הקירות
הייתי עושה בם צורות
שיהיו לי שמיים   
אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
היית עוטף אותי בבית וחום
אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
רק אותי לא רואה בתוך הכחול
הלכתי לפני שעות
וטוב לי בתוך הקירות
להתגעגע לבית    
תראו מה זה

לא תמיד ניסיונות אונס מצליחים. דפנה פילצקי מקבלת גימ"לים מבן סלע.


 
דיבור בצד


א': שירן, אני חשבתי על זה ואני רוצה שנדבר.

ב': מה קרה?

א': תראי, בזמן האחרון את לא כמו שהיית בהתחלה, את מסכימה איתי?

ב': מה... מה זאת אומרת לא...

א': את פחות  מקשיבה, פחות יוזמת, לא בדיוק נלהבת כמו בהתחלה.

ב': אני לא מבינה...

א': את... כבויה כזאת. קרה משהו?

ב': לא, לא קרה כלום.

א': את בטוחה?

ב': כן, מה קרה?

א': לא יודע, תגידי לי את.

ב': לא קרה כלום.

א': אז למה?

ב': למה מה?

א': אני מצידי עושה הכל. נכון? משהו לא בסדר?

ב': לא, הכל בסדר.

א': בטוחה?

ב': כן.

א': כי בקצב הזה אני יכול למצוא מישהי אחרת.

ב': מה... מה זאת אומרת מישהי...

א': יש עוד אלף כמוך שישמחו לעבודה הזאת.

ב': מה, עשיתי משהו לא...

א': את לא כמו בהתחלה.

ב': איך?

א': את יודעת איך.

ב': מה?

א': למה את באה ככה לעבודה?

ב': איך ככה?

א': עם שרוול ארוך.

ב': מה הבעיה?

א': זה לא ייצוגי.

ב': למה, זה דווקא כן...

א': זה דווקא לא.

...

ב': קר

א': קר?

ב': ה... המזגן, אתם מפעילים אותו על הכי...

א': מי מפעיל?

ב': מושיק.

א': גם הוא חושב שאת לא ייצוגית מספיק. אבל הוא סתם קנאי, יש לו את נופר ממשאבי-אנוש.

ב': תגיד לו שיגביר את הטמפרטורות.

א': חם לנו.

ב': אבל... מה הבעיה באיך... באיך שאני לבושה?

א': לקוחות מתלוננים.

ב': לקוחות?

א': דובינסקי, למשל. לקוח מאוד גדול שלנו. מתלונן. דובינסקי.

ב': אני... לא יודעת...

א': ואת לא נשארת עד מאוחר כמו פעם.

ב': אבל הילדים צריכים אותי.

א': יש בייביסיטר.

ב': כמה אפשר?

א': כמה שצריך. בשביל העבודה... אלא אם כן את לא רוצה את העבודה. לא, כי יש אלף...

ב':לא, לא.

א': מה לא?

ב': כן, כאילו.

א': כן?

ב': כן.

א': כן, מה?

ב':כן, איציק.

א':תגידי עוד פעם.

ב': כן, איציק.

א': לא שמעתי.

ב':כן... כן, איציק.

...
א': תשקיעי יותר, שירן. בשביל העבודה.

ב': אני... מבטיחה. אני אשתדל יותר.

א': יש לך גוף יפה, שירן. תתלבשי כמו שצריך, שיראו.

ב': אבל מושיק...

א': הוא סתם בחור קנאי, יש לו את נופר מ...

ב': גם לנופר קר.

א': עובדה שהיא איתנו.

ב': אוקיי.

א': אני אוהב את החולצה הכתומה שלך. גם דובינסקי. תלבשי אותה מחר.

ב': אבל מושיק...

א': גם מושיק אוהב אותה... גם נופר.

שירה בציבור           

צפון הודו ידועה בנוף עוצר הנשימה שלה. רכס הרי ההימלאיה המושלג משתפך אל שדות מוריקים בירוק-עד, המתמזגים באקלים מצוין אל תוככי סמטאות ציוריות המאכלסות בהרמוניה טבעית פרות מסריחות וילדים יחפים שמקבצים נדבות. בתוך כל היופי האיום והנורא הזה קם לו אחד, סרסואטי שמו, בבוקר פלאי שכזה, הגה תורת מדיטציה רוחנית, ומיד נהפך למקובל הכי מקובל בצפון הודו רבתי. תלמידו המצטיין ביותר, מהש יוגי שמו, שלגם את תורתו בשקיקה עת היה סטודנט צעיר למתמטיקה ופיזיקה, שיכלל את תורתו, פיתח אותה ואפילו שידרג, ואחרי שנתיים של התבודדות באשראם של מורו הנערץ, אי-שם בהימלאיה, החליט שהגיע הזמן להפיץ את תורתו השלמה ברבים, ונסע למערב. מהש יוגי זה, שבמהירה הודבק לו הכינוי מהרישי (החוזה הגדול, בתרגום חופשי), פתח בסדרה של לימודי ערב, לימודי בוקר ולימודי צהריים. על לימודי לילה פסח. ב-1958 הגיע לאנגליה ובשנות השישים לארה"ב, ועד מהירה החלו רבים לנהור אחריו, ביניהם גם סלבריטיז לא מעטים דוגמת הביץ' בויז ועוד איזו להקה, הביטלס קוראים אותה.

הנלהב מכולם היה ג'ורג' האריסון, שניסה להדביק בהתלהבותו גם את שאר חיפושיות הקצב. כשנה לפני כן הכניס לתקליט "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סמל פלפל" שיר בשם Within You Without You, שיר שהתאים לתקליט וללהקה כמו כפפה לסיר. בלי שום קשר לשיר, אבל עם קשר לתוכן שלו, ג'ורג' וחבריו נסעו יחדיו לפגוש את המהרישי, שהגיע לווילס שבאינגלנד. כבר בימים ההם החלו ללכת מכות בספסל האחורי של המיניבוס, אבל הרוחניות קירבה ביניהם איכשהו והם החלו לבדוק ב'איסתא' דילים להודו, על-מנת לחוות את מה שכולם מדברים עליו, בלי קשר לסמים. ג'ון היה אולי הכי סקפטי, אבל אם אחרי לא יותר מידי שנים הכריז שהוא לא מאמין בכלום, בתקופה ההיא מסע הקסם המסתורי של ההודי המזוקן שאב לתוכו גם את ג'ון. ופול. ורינגו. חברי הביטלס, שרצו גם לשקם את יחסם הצונן עם עצמם, גם לחוות דברים חדשים וגם להרחק מההמולה המערבית ומליברפול, ארזו את מיטלטליהם המועטים וב-15/2/1968 טסו להודו לחפש את עצמם. הם אמנם לא מצאו את עצמם, כי לא היתה שם מראה, אבל מצאו במקום זה תורה חדשה וקוסמית, מה קוראים אותה המדיטציה הטרנסצנדנטלית.

                        צילום קבוצתי של המהרישי והחיפושיות.

בחמש מילים, המדיטציה הטרנסצנדנטלית היא מדיטציה שעוסקת, ובקצת יותר מילים המדיטציה הטרנסצנדנטלית היא מדיטציה שעוסקת בהתבוננות פנימית וריכוז תוך כדי ישיבה, פעמיים ביום, במשך כעשרים דקות, והקשבה לאני הפנימי או משהו כזה, בהמהום ממושך של מנטרה (Jai Guru Deva. Om), עד אשר משנים תודעה ואפילו מרחפים מטאפורית באוויר של רישיקש. באשראם בצפון הודו כבר חיכה המהרישי מהש יוגי לבוש לבן לקבל את פני החיפושיות, וחילק לאנגלים בגדים לבנים למען יתרגלו כהלכה את תורתו. הביטלס שהו ברישיקש תקופה ממושכת, בה תרגלו בחפיף את תורתו של המהרישי. למדיטציה הזו נדרש תרגול של שנים על מנת להגיע לדרגות גבוהות, אבל המהרישי רצה להביא את הבשורה למערב, וקיצר את הדרך. בעקבות ארבעת המופלאים ידעה תורתו של יוגי ימים יפים, תלמידים רבים וכספים לא מעטים. בזמן שהותם בהודו כתבו הביטלס את מרבית השירים לאלבום הלבן ולאלבום Abbey Road, ופול וג'ון כתבו גם שירים בהשפעת החוויה הטרנס-הודית שעברו ובעקבות תורת המהרישי וסיפורו של הבן של אמא טבע. לילה אחד, בעודם משתרעים יחפים על הספה באשראם, מזפזפים בפלזמה בין מנצ'סטר-צ'לסי לסרט בוליוודי, סיפר להם המהרישי חלושות סיפור על ילד טבע שהיה מחובר לטבע כמו כבל USB למחשב נייד. ג'ורג' בדיוק החליף תודעה ורינגו ישן וחלם על תופים, כך שהמהרישי התחרה על תשומת ליבם של פול וג'ון. וזה עבד על שניהם. פול כתב את השיר Mother Nature's Son, שנכנס לאלבום הלבקן שיצא ב-22/11/68 (5 שנים בדיוק אחרי רצח קנדי, אבל זה לא קשור, בגלל זה ההערה הזאת תחומה בסוגריים). ג'ון, מצידו, כתב אף הוא שיר בהשפעת סיפור המהרישי, ושמו באנגליה: Child of Nature (זה דווקא קשור לעניין, ולכן המשפט האחרון לא היה תחום בסוגריים, אבל המשפט הזה כן, כי הוא לא קשור). או שכן. ימים יגידו. הבה נאזין לשיר.


השיר הוקלט בשלוש גרסאות שונות, אך מעולם לא יצא לאור. פעם אחת הוקלט בסוף מאי 1968 בביתו של ג'ורג' האריסון. ב-2/1/69 הוקלטה הגרסה השניה, בהשתתפות האריסון, באולפני הסרטים טוויקנהאם בלונדון ובהכפלת קולות של לנון. על-מנת להתנער מהמהרישי, שינה לנון את השורה הפותחת ל-On the road to Marrakesh, במקום רישיקש, אבל זה לא עזר, שאר השיר היה רוחני מאוד. הגרסה השלישית והאחרונה הוקלטה לאחר 22 ימים באולפני אפל בלונדון, אולפנים שנוסדו בחודש זה ע"י חברי הלהקה. השיר עצמו לא נכנס לבסוף לפלייליסט של האלבום הלבן. הוא היה תמים מידי, לא טוב מידי, לא התאים לשירים האחרים באלבום, וכמובן, היה גם את השיר של פול. גם מדד הרוחניות אצל ג'ון ירד פלאים עוד בעת שהותו בהודו, שם כתב לקראת עזיבתו את השיר "Maharishi", שביטא את אכזבתו ממהש יוגי, שנשא פניו למותרות העולם החומרי ולנשות איש. בעצת ג'ורג' האריסון שינה ג'ון את שם השיר ל-Sexy Sadie. כך תמה עבור ג'ון סאגת אינדיה.

 
                                                ג'ון ויוקו מלכלכים את המכנסיים.

ג'ון אמנם דילג בין אופנות, תוך שלילה של אחת ומעבר לאחרת, אך במסע להודו היה עסוק רוב הזמן דווקא בקריאת מכתביה הנוגים של המאהבת האלמותית, האמנית יוקו אונו. אשתו סינתיה ישבה בבית באותו זמן עם בנם ג'וליאן ולא יכלה להצטרף לבעלה במסעו, מה שבדיעבד סימל בעיניה את סוף אהבתם ומשבר הנישואים. פחות משנה אחרי שהקליט את השיר הגנוז 'ילד של טבע', נפרד ג'ון מאשתו ועבר חוקית ליוקו (מה שהוביל את פול לכתוב לג'וליאן את השיר "היי, ג'וד"). אשתו היפנית החדשה היתה גורם דומיננטי בחייו ובחיי ומות הלהקה. היא ישבה באולפן בזמן הקלטת האלבום הלבן, נתנה הערות מהיציע והחליטה החלטות, עד כדי כך שלחיפושיות נמאס, וג'ון פטר את העניין כקנאה ותו לא. הוא, מצידו, החל כבר להריח את הסוף והקליט תקליטונים משל עצמו כמו Instant Karma ו-Give Peace a Chance, האחד ציני והשני תמים. ב-1970, לפני פירוק הלהקה, הוציא תקליט סולו אישי מאוד, ובשנה שאחריה אלבום נוסף, Imagine, שכלל שיר בשם 'בחור קנאי', עם לחן, איך נאמר, שאול. ג'ון לקח את הלחן מהשיר שכתב בהודו והדביק עליו מילים חדשות. 


בריאיון מעמיק שנתן לדייויד שף ממגזין פלייבוי בשנת הירצחו (אבל לפני הרצח), אמר לנון ששני השירים, ילד של טבע ובחור קנאי, הושפעו מסיפור המהרישי על הבן של אמא טבע. ועל זה נאמר, נו שוין. העיבוד, מכל מקום, זכה לגרסה נוספת. בהתחלה התווספה לקולו של לנון תזמורת, אך בגרסה הסופית העיבוד היה רך יותר, כלל חזרה על משפטים בסופו, ואפילו נוסף פזמון שריקה של ג'ון באמצע השיר. כמה ענוג הוא. השיר מעולם לא יצא כסינגל, לא כל עוד ג'ון לנון נשם בצורה סדירה, אבל זכה להצלחה רבה. רק חמש שנים לאחר הרצח יצא השיר כסינגל בתקליטון. 


השיר זכה כמעט למאה גרסאות כיסוי, בין היתר של לו ריד ואליוט סמית, כאשר הבולטת שבהן בביצוע Roxy Music. גם בישראל זכה השיר להרבה אגודלים מורמים, ואפילו החמישיה הקאמרית עשתה לו לייק. הקאבר הישראלי התורן שייך לתומר גוטליב מצעירי תל-אביב, בתרגום (פחות או יותר) של נירית ירון, תסריטאית הסדרה "לא כולל שירות" של צעירי תל-אביב. 


היכן התרבות

זה כבר כמה ימים שבצוותא מופיע זמר מחופש. קוראים לו אבי דנגור, אבל אתם אולי מכירים אותו בתור אבי הזמר. כבר שנים שדנגור מופיע בדמותו של אבי הזמר, מתעתע באנשים ברחובות ועל הבמות, וגם זוכה לאהדה ולביקורת בתור דמויות שהוא מגלם, ולא בתור שחקן. אבל אבי דנגור הוא שחקן מצוין, כמו יתר המשתתפים במחזה "מייקל" שמועלה בצוותא. קומדיית הקאלט המופרעת, כמו שיוצריה מגדירים אותה, עונה בקלות להגדרה הזו החל מהרגע הראשון שהשחקנים עולים לבמה והקהל נכנס לאולם. הקהל הוא שותף פאסיבי בהצגת נונסנס מופרעת וגרוטסקית, שמתייחסת לנושא השכול וטקסי הזיכרון באופן מעורר גיחוך. גיחוך על עצמנו.

מייקל היא הצגת פרינג' נטולת עלילה קוהרנטית שמציגה דמויות ריאליסטיות מאוד (לצד שתי דמויות צבעוניות), ומשלבת הומור אינטליגנטי מופרע עם דקירות של השתתפות בצער. איך מתקבל השילוב הזה? בעיקר הודות למשחק מופתי של כל אנסמבל השחקנים, דמויות מורכבות וליין-אפ מתוחכם של המחזה, שאינו מבוצע בדייקנות של מילה מידי הופעה אלא דווקא האימפרוביזציה משחקת פה תפקיד נוסף. "מייקל", למעשה, הוא פרוייקט הגמר מ-2007 של אבי דנגור בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. ההצגה נבנתה תוך כדי אלתור בין השחקנים, בניית דמויות מהחיים שלקח הצוות ושיכלל אותו לרמת ביצוע גבוהה של דמויות מרתקות ואמינות מאוד, שאנו כצופים מזדהים עם כאבן אך יחד עם זאת מתפקעים מצחוק. כן, ההצגה גם מצחיקה מאוד, מסוג ההומור שלא רואים יותר מידי בארץ, שקשה מאוד לתייג אותו על שפע מורכבותו. אולי, אם ממש רוצים, אפשר להשוות אותו לאחים מרקס פוגשים את האחים צוקר ומדסקסים עם חנוך לוין. האלתור והנונסנס פועלים בהצגה באופן פיזי, לאו דווקא מילולי, בשלל התרחשויות שקורות על הבמה כל הזמן, מכל הכיוונים, עד לרמת האבסורד. במת הפרינג' מעניקה לצוות את המרחב היצירתי שהתיאטרון הממוסד המקובע והארכאי לא ייתן לעולם.

        אנסמבל מייקל. מיטל רז, נדב הולנדר, אבי דנגור, הילה גולדנברג ונטליה פאוסט.

אנסמבל השחקנים כולל, מלבד דנגור, גם את הילה גולדנברג המדויקת להפליא, מיטל רז המצוינת, נטליה פאוסט המפתיעה בהומור הפיזי, נדב הולנדר הכשרוני ואסי כהן, שייקה אופיר של דורו. את ההצגה מביים איתי וייזר, שמגיע מתחום המחול ומלווה את דנגור גם עם הדמות של אבי הזמר (ומוכר שם בתור הסייד-קיק, האמרגן שוקו). גם הולנדר, שהלחין את המוזיקה להצגה, מלווה את דנגור זמן רב, עוד מימיו כסטודנט לתסריטאות ב'סם שפיגל' (זכור לטובה סרט הקאלט הקומי שביים עם יובל מנדלסון, 'חתולים על סירת פדלים', סרט שכמו 'מייקל', לוקח את הכללים המוכרים של סיפור וקומדיה והופך אותם על פיהם). הולנדר, שמלווה את דנגור גם בהופעות של אבי הזמר (וגם בתוכנית הטלוויזיה בערוץ 24) וכותב איתו את המוזיקה, הצטרף לפרוייקט 'מייקל' כבר בירושלים, בסשנים הראשונים של החזרות שהפכו עם הזמן לפרויקט הגמר של דנגור. אסי כהן, שהצטרף לקאסט באופן מפתיע עם שתי דמויות הזכורות מהרפרטואר שלו, לא רק מזדהה עם אבי הזמר לאחר שגילם את קוקו, הוא גם נמשך ליצירה המשותפת של שחקנים יוצרים, מקום שנותן חופש אומנותי. זו הסיבה שהתארח בפיילוט של 'אבי הזמר' וזו הסיבה שהצטרף אל דנגור בפרוייקט הבימתי. כהן הדביק בהתלהבותו גם את חבריו מהתעשייה, לכן אמש בצוותא נראו בקהל גם חבריו לתוכנית 'ארץ נהדרת' - שני כהן, רועי בר-נתן ואבי נוסבאום - קומיקאים שמלבד פירגון לחברים גם זיהו הומור מבריק שלא מתכתב עם המיינסטרים. המעגל המשיך גם עם הופעת האורח של מיטל רז מ'מייקל' בסצנת הקולנוע המצוינת בתוכנית 'הפרלמנט'. זהו מעגל של חברים יוצרים, שמפתיעים אחד את השני ומשתפים פעולה באופן כזה שיוצר את הדברים הכי טובים. כמו 'הפרלמנט', גם 'מייקל' ו'אבי הזמר' הם פרוייקטים שנבעו משיתופי פעולה וממחשבה איך לספר סיפור מחוץ למסגרת המקובלת.

                           אסי כהן ונדב הולנדר ב'מייקל'. שני כשרונות גדולים.

אבי הזמר הוא לא קריקטורה וגם לא דמות לועגת או נלעגת, וזו הגדולה שלו. הוא מופיע עם שירים (של דנגור והולנדר) וקטעי קישור מצחיקים בפני אנשים שחלקם כבר מודעים לעובדת היותו של אבי דמות, אבל אין בכך כדי לגרוע מהמציאות. אבי הזמר, למרות היותו דמות, הוא אכן זמר ים-תיכוני נוגע ללב, שאמנם עוקץ בסתר את הז'אנר עם מחוות סטייל דודו טופז וגינונים ותלבושות נוסח קובי פרץ, אבל כולו "נשמה". הוא מזדהה עם דמותו ואוהב אותה, ולכן גם זוכה לאהדה אצל הקהל. זוהי דמות מורכבת, עם עבר והווה, ודנגור הופיע איתה לא מעט בהרבה מקומות, כולל באודישנים ל'כוכב נולד', שם עלה כאחרון המתמודדים מבלי שאיש ידע את זהותו האמיתית. דנגור מסור לדמויות שהוא מגלם ונהנה לספר סיפור דרכן, לספר על אנשים ומצבים, ולגרום לקהל להגיב לדמויות. באופן הזה, דמותו של יובל סמו ב'ארץ נהדרת' בתור המגיב הסדרתי ברחוב מזכירה את דמותו של דנגור ב'מייקל'. גם דנגור וגם סמו לוקחים איתם את הדמויות אל הרחוב, וההבדלים בין מציאות לבידיון ובין קומי לטרגי מיטשטשים.  


ההופעות של אבי הזמר צברו תהודה, ושנים של הופעות מבוקשות עשו את דרכן לטלוויזיה. גם ההצגה 'מייקל' זוכה לאהדה, אך שמועת הצגת הפרינג' הזו מועברת מפה לאוזן, וטיפין טיפין מילאה אולמות בתיאטרון 'תמונע'. ההצגה, שזכתה בפרס ראש עיריית ירושלים בשנת 2009 ובשלושה פרסי קיפוד הזהב (לתיאטרון פרינג') בקטגוריות במאי, מבצע והצגת השנה, לא רק זוכה להערכה אומנותית, אלא גם להערכה מהקהל המצומצם והנאמן לקאלט. אין להתפלא אפוא על כך שבסיום ההצגה עמד כל הקהל על רגליו משך דקות ארוכות ומחא כפיים. זו לא עוד הצגה אחת מיני רבות, זהו ניסיון אמיץ לשבור את הכלים ולשחק בחוקים אחרים. זהו ניסיון כנה לספר סיפור לא סיפורי בקומדיה שחורה ונונסנס מוטרף ולהתמודד עם מאבקי האגו בטקסי הזיכרון והריקנות שבטקסיות. זהו גם מפגן מרשים של אימפרוביזציה וביצוע מהפנט של שחקנים מצוינים. ומעל הכל, 'מייקל' היא הצגה מצחיקה, חכמה ומרגשת. בבליל ההצגות של התיאטרון הרפרטוארי, שרובן לא שוות את מחירן, מומלץ לצאת לצוותא ולהיפגש עם קומדיה מעולם אחר, בעיקר כי ההזדמנויות לצפות בהצגה הזו מתמעטות עם הזמן.



"מייקל", תיאטרון צוותא, 10/8 בשעה 22:00 


ומה עושים השבוע?

אפשר לעודד את משה גרטל שיעודד את עמית עברי שתעודד את גל נבו שיעודד את יעקב טומרקין שיעודד אותנו, ואפשר ללכת ל...

איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
8/8 בשעה 22:30   

גלקסי עושים שמח לפני שהם עפים לחו"ל.
איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א
9/8 בשעה 22:30

נגה שלו והתאומים בהופעה משותפת עם The Great Machine.
איפה זה קורה?
עשן הזמן, ב"ש
6/8 בשעה 20:30

לוס כפרוס ואורחים נוספים.
איפה זה קורה?
בארבי, ת"א
4/8 בשעה 21:30

אנסמבל ציפורלה במופע 'עקיצה טבעית'.
איפה זה קורה?
צוותא, ת"א
9/8 בשעה 21:30

מטבוחה פרוג'קט עושים שמח.
איפה זה קורה?
זאפה ירושלים
9/8 בשעה 22:30

פסטיבל חוצות היוצר בהשתתפות אהוד בנאי, ברי סחרוף, הדג נחש, שלום חנוך, אביתר בנאי ורבים אחרים.
איפה זה קורה?
בריכת הסולטן, ירושלים
6-18/8 החל משעה 18:00      

טל כהן שלו פורט ושר.
איפה זה קורה?
סינקופה בר, חיפה
4/8 בשעה 22:00

פסטיבל המחול בכרמיאל מתקיים בפעם ה-25.
איפה זה קורה?
אמפיתאטרון כרמיאל
7-9/8

איפה זה קורה?
הצוללת הצהובה, ירושלים
6/8 בשעה 20:00

מידנייט פיקוקס עושים בלגן.
איפה זה קורה?
תאטרון תמונע
6/8 בשעה 22:00

תבלו!       

תאוריית הקשר

הטלוויזיה המסחרית, ובמיוחד תוכניות הריאליטי, אוהבת להציג סטריאוטיפים. זה מונע ממנה את הצורך בחדשנות ותעוזה, מילים שמורידות רייטינג. בשביל להעלות את הרייטינג דרוש למכור נוסחה קבועה, רצוי מטמטמת, שתעמוד בציפיות של ההמונים בסלון. בידור זול לימי הקיץ החמים, בלי לחשוב הרבה ובלי ללכת נגד הזרם. כי ללכת נגד הזרם דורש מאמץ ולשחות עם הזרם, בקיץ, זה דווקא נעים. אז בערבי הקיץ החמים אנחנו נוטים לקבל במנות גדושות שעשועונים וריאליטי, דבר שכשלעצמו לגיטימי לגמרי בטלוויזיה מסחרית, אבל הכמות ואופן ההגשה רלוונטיים מאוד.


עד כאן סבבה. כייפי, רענן, אפילו נחמד. הישרדות היא בסך-הכל משחק המשלב בידור, אך גם כאן יש לבחירות העריכה משקל משמעותי. יש שעשועונים טובים, מחכימים, עשויים כהלכה. יש גם ריאליטי טוב. 'מאסטר שף', 'כוכב נולד' ו- 'The Voice' נמנות במשבצת הזאת - תוכניות הבוחנות כישרון, שסומכות מספיק על ההיצע הבידורי-תרבותי שלהן וימעטו בבריחה למניפולציות עריכה והפקה מגמתיות. 'כוכב נולד' השתפרה בנושא הזה בעונה הנוכחית (ולמעשה בכל תוכניות הריאליטי קיימות מניפולציות עריכה והפקה). הפורמט שלה, בשילוב הביקורות שקיבלה, החוויה האחרונה מהתוכנית 'בית ספר למוזיקה' וההשוואות הבלתי נגמרות ל-'The Voice' הפחיתו משמעותית את מניפולציות העריכה בפרקי האודישנים. 'האח הגדול', לעומת זאת, היא תוכנית שניזונה מלגלוג על השונה, ולכן שם גם מדגישים את הנושא הזה ביתר-שאת, כך שלא נדיר למצוא התבטאויות כמו זו של יורם זק, במאי התוכנית, ששוחררה בטעות בשידור, הערה שוביניסטית שהופנתה כלפי אחת המשתתפות בתוכנית. 'האח הגדול' מעודדת בורות ומעודדת לעג, אז אין אפוא מקום לפלא על שאדם כמו זק מביים תוכנית כזו. תוכנית שמחלקת כדורים פסיכיאטריים למתמודדיה במטרה לשסות את השוורים זה בזה לקול תרועת האס-אם-אסים לא בוחלת גם במניפולציות ההפקה והעריכה הכי מכוערות. הצנזורה שפעלה בערוץ האח הגדול על דברי המתמודדים בדבר פרשיית הכדורים, פעלה גם כאשר גילתה אחת המתמודדות בתוכנית כי המנחה אסי עזר מתכונן לקראת שידור הגמר ומכריז על הזוכה במספר טייקים, לפני השידור ולפני הזכייה.


בחישות ההפקה בליין-אפ של התוכנית, שקובעות מה יהיו הנושאים שיעלו, איך זה יבוצע ואפילו מי יקודם ומי יזכה, הן כלים בעיצוב דעת הקהל (בין אם במכוון ובין אם לא). נערות, שלא לדבר על ילדות, שצופות ב'הישרדות' רוצות להיות כמו המודלים לחיקוי מהטלוויזיה, מה שמוביל להרזיה כפויה ולדימוי עצמי נמוך. הן לעולם לא ייראו כמו הבחורות בטלוויזיה ובפרסומות, מכיוון שרק אחוז בודד מתקבל לתוכניות כאלה ולפרסומות, והם, מטבע העניין, אמורים להיראות מעל הממוצע. על כל זאת אין להסיק שתוכניות ריאליטי ופרסומות לא ראויות לשידור. מרבית תוכניות הריאליטי (וגם כרזות הפרסומות) עשויות כהלכה ומספקות בידור מהנה לימי הקיץ החמים, וזה מה שצריך בטלוויזיה מסחרית. בסופו של דבר כולם מרוויחים מזה: היוצרים, המפרסמים וגם הצופים. אולם ליוצרי התוכניות הללו יש תפקיד מחנך, כל עוד מרבית צופיהם נמנים עם שכבת הגיל הקטינה. לערוצים מסחריים יש את האופציה לשדר תכנים נוספים בפריים טיים, וכך גם למפיקי התוכניות יש אפשרות למנף את הכלי התרבותי שבידם לעיצוב דעת קהל אחרת, שונה מהמקובל, מידי פעם, ולו לשם ההוגנות כלפי הדור הבא. אחרת, אין שום מקום להתפלא על שילדות גדלות להיות נערות שמבכרות את הדימוי החיצוני (שדומה לפרסומת ולמודלים בטלוויזיה) על פני ידע וקידום שאינו בתחום המראה החיצוני, ואילו משכילים ראויים ללגלוג.  

                          "מה זה סטריאוטיפ?"

החברה היהודית השתנתה בארץ הקודש עם ניסיונות החיקוי לאמריקה. תוכנית ריאליטי כמו 'היפה והחנון' מקדשת את הנוסחה הזו, ובכך מעודדת את קהלה באופן הבא: נערות צריכות לשאוף להיות יפות וטיפשות, וכך אולי יזכו בתהילה (תוכנית בערוץ 24 במקרה הטוב, הזמנה להשקה של ליין אופנה במקרה הפחות טוב). גברים, לעומת זאת, צריכים אף הם לשאוף להיות טיפשים ויפים, ורצוי גם לרכב על טרקטורון על חוף הים. כי בתוכנית כמו 'היפה והחנון' הנוסחה היא פשוטה: נשים הן סתומות וגברים חכמים מהן, אבל ידע הוא פסול ויופי הוא רצוי. מסקנה: על-מנת להשתלב בחברה ולהצליח בה, צריך לדעת כמה שפחות ולהשקיע במראה החיצוני כמה שיותר, רצוי עם מותגים. תוכנית כמו זו היא נחמדה ורעננה ומצחיקה, וכן, גם מזיקה. מזיקה לכל מי ששואף לפוגג סטריאוטיפים ולעודד נערות להיות שוות ערך לגברים. אבל לנערות האלו, שצופות בהישרדות ובאח הגדול וביפה והחנון, אין סיכוי לשנות את דרכי החשיבה האלה, אלא אם כן יופחתו מניפולציות ההפקה והעריכה, ולצד תוכניות הטלוויזיה האלה יוגשו לצופים גם תכנים אחרים, מבזים פחות.


 
אומרים שהיה פה שמח

אריק איינשטיין למד דבר או שניים על חשיבות הצגת נשים בתקשורת מאז ימי 'לול' ו'פרח במנוע'. בסרט "כבלים", ביחד עם מוני מושונוב, צבי שיסל (והילדים של שלושתם) ושלמה בראבא, ערך איינשטיין מחווה לסרטים האיטלקיים, כמו גם להטרדות המיניות של הקשישים בשכונה.

כיבוי אורות

ניצב ניסו שחם לא לבד. איתו ניצבים רבים, חלקם מוכרים וחלקם פחות, שכולם אנשים שפלים ולא מוצלחים. אין מקום להתפלא על אנשים כאלה, אבל יש מקום לשיפור פני החברה שלנו בכל הנוגע לקידום נשים ולמאבק בשוביניזם מדכא. כוחניות היא לא דרך המוצא אלא רק עבור בורים ואנשים שאוהבים את השררה והכבוד. כמו שחם, כמו קצב, כמו מוטי מלכה. למרבה הצער, הם ושכמותם יוסיפו להלך אימים על מי שמתחתם וישמשו בכך דוגמה עבור רבים אחרים. נקווה שאנחנו לפחות נלך קדימה, אל המאה ה-21.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה