יום שישי, 8 ביוני 2012

השלום ושברו

הייקו לשבת


חתול ביוטיוב לוחץ על מקלדת עם
אותיות בערבית
והעכבר לא עובד
     חנן העגמומי, עובד היי-טק כושל, ליד קולר מקולקל

מה העניין?

בעניין הקיפאון במו"מ המדיני



השבוע מלאו 45 שנה למלחמת ששת הימים, מלחמה שנמשכה פחות משבוע ותוצאותיה 45 שנה. בבוקר ה-11/6/67 התעוררנו למציאות שונה לחלוטין מזו שהכרנו, מציאות בה אנחנו בלתי מנוצחים. בה אנחנו הבעלים על הגולן ועל סיני, על יהודה ושומרון וחבל עזה. חזרנו אל המקומות הקדושים, ודבקנו בהם עד היום בלהט משיחי. התעצמנו, השתחצנו, התרחבנו. מלבד זאת, גילינו גם שיש לנו שטר ערבות לפירעון בשם 'שטחים תמורת שלום', מה שהביא את הסכם השלום ההיסטורי עם מצרים (שהיום מדשדש בקרקעית המציאות), השלום (הקר אף הוא) עם ירדן, והסכמים עם הפלסטינים. במזרח התיכון עדיף שלום קר על מצב מלחמה. לרוע המזל, עתיד השלום עם מצרים וירדן תלוי בהסדר עתידי עם הפלסטינים, שלא לדבר על עתיד המדינה.
אם ככה, המצב לא משהו, אה? שיחות השלום עברו מזמן למצב של המתנה, לא פעילות ולא כבויות. שלום הוא דבר שלא מדברים עליו. מילה פסולה, מגונה. הפלסטינים מיואשים ומתודלקים ע"י ראשי המדינה ואנשי דת בשנאה עיוורת. היהודים, לעומת זאת, מיואשים ומתודלקים ע"י ראשי המדינה ואנשי דת בשנאה חירשת. אין ייאוש בעולם כלל, רק אפטיה. אין שלום ולא יהיה בדור הקרוב, בוודאי לא עם הממשלות האימפוטנטיות בשני הצדדים. בינתיים, ההישג היחיד של התיווך האמריקאי בנושא הוא הקפאה כזאת או אחרת ופינוי פה ושם, כשבפינה אחרת בונים ומתחמשים לימים קרובים של מלחמה.


כיום אין לממשלה אינטרס לחדש את שיחות השלום, כמו שלממשלת הבובות של אבו-מאזן אין אינטרס כזה. למעשה, ליבוי האיבה והחשדנות, כמו גם החדרת הפחד מפני אירן מגורענת, הם כלים של הממשלה לדחיית כל משא ומתן מדיני. לאבו-מאזן, מצד שני, אין עניין לשבת עם נתניהו ולהגיע להסכם. כל הסכם כזה או אחר יקרב אותו אל חבל התלייה והוא ידחה אותו על הסף, כפי שדחה את הצעתו של אולמרט וכפי שדחה ערפאת את הצעתו של ברק בקמפ-דייויד. מנגד, עומד החמאס כמו עצם בגרון של הסכסוך, והוא, מצידו, לא מכיר ב"ישות הציונית".

אם ככה, המצב לא משהו, אה? שיחות השלום עברו מזמן למצב של המתנה, לא פעילות ולא כבויות. שלום הוא דבר שלא מדברים עליו. מילה פסולה, מגונה. הפלסטינים מיואשים ומתודלקים ע"י ראשי המדינה ואנשי דת בשנאה עיוורת. היהודית, לעומת זאת, מיואשים ומתודלקים ע"י ראשי המדינה ואנשי דת בשנאה חירשת. אין ייאוש בעולם כלל, רק אפטיה. אין שלום ולא יהיה בדור הקרוב, בוודאי לא עם הממשלות האימפוטנטיות בשני הצדדים. בינתיים, ההישג היחיד של התיווך האמריקאי בנושא הוא הקפאה כזאת או אחרת ופינוי פה ושם, כשבפינה אחרת בונים ומתחמשים לימים קרובים של מלחמה.
עוד יהיה/ אריק איינשטיין

הנה בא הקיץ וכולם בים,
מתמכרים, מתפנקים, על החול החם.
אחד חושב על בית, אחד על עבודה,
הלוואי ולכולם תהיה שנה יפה

עוד יהיה, עוד יהיה,
עוד יבוא שלום עלינו,
עוד יהיה! עוד יהיה

הנה בא החורף, רוב הזמן גשום,
קר בבית ולא רוצים לקום
אחד חושב על ילד, אחד על אהבה
הלוואי ולכולם תהיה שנה יפה

עוד יהיה...

הנה אייבי נתן, על האנייה
הוא מפליג, הוא מפליג לתוך החשיכה
יא חביבי אייבי, בהצלחה לך!
יש עמוק בלב תפילה אחת גדולה

עוד יהיה, עוד יהיה,
עוד יבוא שלום עליכם
עוד יהיה

תראו מה זה

יש סיכוי לשלום. יש סיכוי לשלום. יש סיכוי לשלום. צריך רק להאמין בזה. יובל שטרן ובשמת חבני מפתחים ציפיות.

                

שירה בציבור           

"שלום היא מילה שימושית," שרה פעם מיכל ינאי ביציאה מגינת ההפתעות בואכה הסכם אוסלו. לקראת ההסכם, כמו גם בעת חתימת הסכמי השלום עם ירדן ומצרים, שרו בני ישראל שירי שלום מלוא הפה. 'נולדתי לשלום', שכתב עוזי חיטמן לכבוד הולדת בנו בזמן ביקור סאדאת; שירי אירוויזיון כמו 'סאלאם עליכום', שגם הוא נכתב לאנואר המנופף, ו-'מוכרחה להיות דרך חלופית' של אחינועם ניני ומירה עוואד; שירי תקווה לשלום כמו 'אבשלום' של יהונתן גפן ושלום חנוך, 'אלוהים שלי' של עוזי חיטמן, 'יונה עם עלה של זית' של להקת פיקוד דרום; שירי עידוד לשלום כמו 'הילדים של חורף שבעים ושלוש' של שמוליק הספרי, ועוד מלאנתלפים שירים לשלום וליונים וזיתים וילדים בלבן. פעם, כששלום לא היתה מילה גסה, כשלפוליטיקאים היה חזון לטווח ארוך וכשחדווה עמרני היתה פופולרית, שרו זמרי ארצנו שירים לשלום, קיוו לשלום, התאכזבו מהשלום ועודדו לשלום. איך שלא יהיה, השלום היה מוזכר אפילו יותר מבפסקה הזאת. הפסקה הבאה, לעומת זאת, תכלול פחות את המילה שלום, אך תתחיל במילה אוגר.

אוגר הוא לא סמל השלום. יונה היא כן. אם אוגר היה יכול לעוף ולהביא עלה של זית לספינה של נח, הוא היה הופך להיות סמל השלום. אבל הוא לא, כך שהיונה הפכה להיות סמל השלום. האוגר, לעומת זאת, הוא לא עכבר ולא סנאי, לכן הוא חיה חשודה ומצחיקה בו-זמנית (לא צוחקים עליו, חלילה, צוחקים איתו), מה שהופך אותו לסמל השלום הקר. העכבר והסנאי, לעומתו, לא דוגלים בשלום, אבל זוהי רק השקפתם הפוליטיתץ

בשנות השישים הסוערות לחמו חיילים יאנקים בוויטנאם בצ'ארלי. בין קרב אחד למשנהו, הם חזרו הביתה בארונות. הדור הצעיר של אמריקה החופשית לא רווה נחת ממשחקי המלחמה הקרה והחמה, והפרחיים יצאו לרחובות בפרחים, גיטרות וסמים מלוא החופן. היפים, קראו להם השמרנים בבוז גלוי בעוד נועצים מזלג בבייקון השמנוני. תנועת הנגד של דור הביט, דור ה-X ודורה הולכת לגן, הולידה הפגנות, שירים, פזמונים, סרטים, הצגות, ספרים ופרסומות. באוקטובר 67, כשדונובן ודילן הפריחו יונים במצעדי הפזמונים, עלה לראשונה המחזמר 'שיער', המספר על קלוד בוקובסקי, ששקל לעשות מעשה אושרי כהן בזמן שארה"ב הובילה 2-1 מול וויטנאם; על ברגר ההיפי הפרחח שמאמין בשלום ואהבה, ועל חוברת ההיפים המשוחררת מתסביכים. המחזמר זכה להצלחה גם בישראל, וגרסה שלו עלתה בארץ בהשתתפות צביקה פיק, מרגול וגבי שושן. כאן, בגרסת 'בית צבי', שרים הלוחמים האמיצים "תנו לשמש יד", למרות שהם כבר רגל אחת בקבר.

שנה ורבע לפני מלחמת חמשת הלילות, קם אקטיביסט פעיל שלום בשם אייבי נתן, עלה על מטוסו הפרטי, PEACE 1, נחת במצרים וביקש להיפגש עם נאצר. המצרים לא התלהבו מהברנש הישראלי בימים בהם ישראל היתה יתוש טורדני בחזיונותיו של נאצר, אום כולתום היתה דיווה עוד יותר ממדונה במצעד הגאווה ועזאם עזאם למד לדבר. אייבי נתן הוחזר לישראל, שם המתינו לו המוני ישראלים תומכים, המוני ישראלים שונאים, ומעט שוטרים עם אזיקים. על אף הניסיון הלא-מוצלח לדבר על ליבו של נאצר, ניסה AB את התעלול עוד מספר פעמים נוספות. הוא לא הצליח לרכך את לב רעמסס וגם לא את לב המנהיגים בארצו. ישראל ומצרים נותרו יריבות מושבעות.

                                    
                                        אייבי נתן חותר לשלום
בוויטנאם, כמו גם במזה"ת, האלימות המדינית הוסיפה לתסוס ולגעוש. כחלק מתנועת הנגד התכנסו כמה ביטניקים מגודלי שיער ויחפים במלון במונטריאול, והתפלשו לרגלי מיטת ירח הדבש של זוג צעיר מבריטניה, ג'ון לנון ויוקו אונו. ג'ון, שעוד נשא עימו את צער השתיקה ואת רשמיו מהמהרישי מדרמסאלה, נשא את יוקו לאישה, והשניים פצחו בשרשרת שביתות מיטה בחסות קינג-קויל. בצעד אקטיביסטי אך מנומנם זה, הפיצו ג'ון ויוקו את המצע שלהם לעולם הרחב, והוא כולל שני סעיפים:

1. PEACE
2. LOVE
ב- 1/6/1969, במלון הקנדי, התקבצו יחד לאחר הבופה והאגדודו בבריכה מספר לא מבוטל של שוחרי שלום בין העמים, ביניהם טימותי לירי, אלן גינסברג, הרב אברהם פיינברג, זמרי מנזר הארי-קרישנה, ועוד רבים אחרים שהשלום הוא נר לרגליהם ורגליהם של ג'ון ויוקו נר לאפיהם. הטלוויזיה הקנדית צילמה את האירוע, והשאר היסטוריה. ג'ון וחבריו שרו בגרון ניחר: "כל מה שאנו אומרים זה: תנו סיכוי לשלום." השיר אמנם לא הביא לשלום עולמי, אך פתח מחיצות והביא לתקווה לשלום להמוני אנשים, שרובם השתתפו בהקלטת השיר.

גם בארצנו הקטנטונית ראו שאפשר, ועלו על גל המחאה בגרסה המקומית "תנו צ'אנס לשלום". תחת השם הזמני 'מקהלת כולם' התכנסה חבורה חד-פעמית של אנשי תרבות וקראה לגולדה ולרבין בקול גדול לתת צ'אנס לשלום. 'מקהלת כולם' הורכבה כמעט מכולם. מי לא השתתף בהקלטת השיר? יהורם גאון, אביהו מדינה, אהובה עוזרי וששי קשת. מי כן השתתף? אריק איינשטיין, אורי זוהר, שלום חנוך, דן בן-אמוץ, ישראל גוריון, יוסי בנאי, הצ'רצ'ילים, הגששים, גילה אלמגור, ציפי שביט, רבקה מיכאלי, בומבה צור, אבי טולדנו, ועוד ועוד ועוד. תנועת הנגד ההיפית תפסה את הישראלים בזמן לא נוח, כשהם חוזרים אל בורות המים עם אלבומי ניצחון ומדליות הגנרלים. אורי זוהר ליהטט בין האידיאולוגיה הציונית-פטריוטית לבין ההשפעה מתרבות המערב, וכך הופיע וביים בהופעות מילואים וזמן קצר לאחר מכן שר בעיר הלבנה "תנו צ'אנס לשלום". זמן קצרצר אחרי המלחמה ביים אורי זוהר גם את הסרט "כל ממזר מלך", בו פיאר את עלילות צה"ל במלחמה, אך הוסיף בסרט גם מחווה לאייבי נתן. בצד השני של הכסית, שר אריק איינשטיין עם 'החלונות הגבוהים' את השיר 'חייל של שוקולד' של חנוך לוין. מנגד, הופיעה הלהקה בגדודי המילואים לקראת המלחמה, עם השיר 'פגישה במילואים'. זמן קצר אחר-כך כבר שרה הלהקה את השיר 'בואו ונרים כוסית' ("נשיר על ששת הימים - ימים גדולים ונפלאים"). ימים ספורים אחרי שעברה ישראל מדמות דוד לגוליית, הפטריוטיות היתה בשיא. אי אפשר באמת לשיר שירים לשלום במצב כזה, בוודאי לא כשמרבית הלהיטים במצעדי הפזמונים מושרים ע"י להקות צבאיות. 

                           
                                "אבל למה רק מיקרופון אחד?"

אלא שבמדינתנו הפרטיקולרית הכל יכול להיות. ב-1969, ברוח המחזמר 'שיער', כתב יענקלה רוטבליט שיר הקורא להמונים: תנו לשמש לעלות. בלחן ובעיבוד של יאיר רוזנבלום נעשה שימוש במוטיבים של "תנו לשמש יד" ו-"תנו צ'אנס לשלום", ובסיום השיר שרה להקת הנח"ל את הפזמון עם כל החיילים אלפי פעמים, עד שעלה השחר ויוסק'ה, השומר בש"ג, ראה שאף-אחד לא בא להחליף אותו ונטש את העמדה בזעם. הימים היו ימי מלחמת ההתשה, והכמיהה לשלום בהחלט היתה מובנת למירי אלוני ולעוד מישהו, אבל מרבית העם עדיין היה שרוי בהיי אחרי המלחמה, והשיר זכה ל-"פיפ" אצל כמה גנרלים, ביניהם אלוף פיקוד מרכז גנדי ואלוף פיקוד דרום אריק שרון, שאסרו על הלהקה לשיר את השיר בתחום שטח פיקודם. 'שיר לשלום' היה חריג בנוף הלאומני, כשהכל מזדנגפים ב'כסית' אבל פני הנערים נותרו שונים. רק בישראל ניתן היה לראות מאות חיילים רוקדים לצלילי שיר הקורא לאהבה ולא למלחמות. חצי יובל אחרי, חזרה מירי אלוני לבצע את השיר בחברת רה"מ רבין ושר החוץ פרס, והשאר היסטוריה לא סימפטית. רבין נפגש עם כדורי עופרת, פרס נפגש עם מארק צוקרברג ומירי אלוני נפגשה עם בעלי באסטות לחולצות בנחלת בנימין, בעודה שרה שוב ושוב את 'שיר לשלום'.

                               
ב-6/10/1973 קרה אסון. רוחלה המסורתית מלידה שכחה שזה יום כיפור, צחצחה שיניים ושתתה מים. שש שעות לאחר מכן פרצה מלחמת יום כיפור. צבאות מצרים וסוריה עטו עלינו לכלותינו והוכיחו לנו שאנחנו לא כל-יכולים. 'שטחים תמורת שלום' היתה סיסמה שהושמעה יותר מפעם אחת, אף על פי שעד לנחיתתו של סאדאת במכס הושמעה בעיקר בשוליים, כמו עמוס קינן ואורי אבנרי מ'העולם הזה'. במלחמת יום כיפור הרגיש גם אייבי נתן שהגיעו מים עד גועל נפש, והשיט את ספינת השלום הפיראטית שלו אל חופי פורט-סעיד, לשידורים בעד השלום. ספינת השלום היתה עוד כלי במסע השלום של AB, ומלבד שידורי שלום היתה גם אמצעי לגמרי לא רע לשידור מוזיקה מערבית שלא היתה מקובלת אז במיינסטרים. למרות מאמצי השלום שלו, נותר אייבי נתן פרש בודד בין דהרות פרשים וצניפות סוסי מלחמה. וכמו שכתב עליו יהונתן גפ, הוא נלחם בתחנות רוח כמו דון קישוט, בשעה שכל הגיבורים הלכו אל הצבא. אריק איינשטיין, שהזכיר אותו גם בשיר "עוד יהיה" (וגם בשיר "היה לנו טוב נהיה לנו רע", שניהם שירים שכתב), מבצע את השיר בהתפעמות ובכאב. אייבי נתן, אחרי ככלות הכל, מת חולה ובודד כדון קישוט בארץ רווית מלחמות. 

בשש השנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, עם מלחמת התשה באמצע, חוותה ישראל נצחונות ומפלות כבשה שטחים רבים, הושפעה מהתרבות האמריקאית ומאמריקה בכלל, הפכה לאומנית יותר, חוותה משבר קשה במלחמה עקובה מדם, שרה לשלום והעזה לחלום ולקוות, לקראת הסדרים עתידיים של שטחים תמורת שלום. כיום, השלום הוא אפילו לא חלום רחוק, כי הייאוש נעשה יותר נוח. איבדנו את התקווה ביחד עם התמימות. בכל זאת, יש כל-כך הרבה תחנות רוח להילחן בהן, אז למה דווקא התחנה הזאת?
                                   

היכן התרבות

ביום ראשון ייפתח בפעם ה-11 פסטיבל קולנוע דרום בסינמטק שדרות. במשך חמישה ימים יתקיים הפסטיבל ויציע שלל סרטים, סדנאות, הופעות ומפגשים בנושאי קולנוע וטלוויזיה, והכל בחינם אין כסף. שדרות נמצאת כשעה וחצי נסיעה מת"א באוטובוס של 'מטרופולין', וברכב פרטי הדרך קצרה עוד יותר. אמנם שדרות נחשבת בעיני הציבור הרחב חור בסוף העולם שמאלה, אבל הפסטיבל מוכיח שיש אירועי תרבות גם בדרום, ואפילו שווה להדרים לכבודם.

בפסטיבל יוקרנו סרטים ישראליים בהקרנות טרום-בכורה, כמו 'המשגיחים' של מני יעיש ו-'העולם מצחיק' של שמי זרחין. כמו כן, יוקרנו ארבעה סרטים ישראליים עלילתיים עצמאיים באורך מלא בהקרנות חצות. בפסטיבל הקודם, שנה שעברה, בחירת הסרטים העצמאיים לחצות היתה טובה, עם סרטים עצמאיים מעניינים, ורוב הסיכויים שיהיה כך גם השבוע. מעבר לסרטים הישראליים, יוקרנו גם סרטים מחו"ל בהשתתפות הבמאים, בין היתר מסין ומתאילנד. הדגש בפסטיבל הוא על הפריפריה והלא-סטנדרטי, וכך ניתנת הזדמנות לצפות בסוגים שונים של יצירה שלא מקבלים פוקוס במקומות אחרים בארץ ובעולם. הפסטיבל הוא גם מקום ההקרנות הקבוע של סרטי הסטודנטים מהחוג לקולנוע של מכללת 'ספיר', וכל סרטי הגמר יוקרנו שם גם השנה. מלבד סרטים, יהיו גם סדנאות ומפגשים בנושאי קולנוע וטלוויזיה, בין היתר של שידורי קשת. בין לבין, ניתן יהיה להתחרדן בשמש הדרומית ולהנות מהופעות במתחם הפסטיבל, בארגון מתן נויפלד איש האינדי - רונן גרין, רועי דהן, משפחת אלייב, אבי עדאקי עם 'הדמעות', אביתר בנאי עם ארז לב ארי, Yemen Blues, Zvuloon Dub System, האוחנה בראס בנד, ועוד. קולנוע, מוזיקה, עצמאי, ממסדי, פריפריה ומרכז, הכל מוצע בחינם בפסטיבל בשבוע הבא. 

את הפסטיבל יזם אבנר פיינגלרנט, ראש החוג לקולנוע במכללת 'ספיר', והוא מנוהל ומופק ע"י אנשי החוג לקולנוע במכללה עד היום. גילוי נאות: את לימודי הקולנוע במכללה סיימתי לפני פחות משנה, כך שלפסטיבל ולסרטי הסטודנטים יש גם צד אישי. מכל מקום, נאחל לכל בוגרי החוג לקולנוע של 'ספיר' הצלחה עם סרטי הגמר ויציאה קלה לשוק האכזר, שוק מחנה יהודה. ומי שמעוניין לצאת מהמרכז הסואן ולחוות צריכה תרבותית אחרת, מוזמן לסינמטק שדרות. קסאמים, בכל אופן, אין עכשיו.

- סרט הנעילה של הפסטיבל הוא 'העולם מצחיק', המשלב מספר סיפורים במקביל. באחד מהם, מנסה אלי פיניש לשכנע את שייקה לוי לאחד את הגששים. אם הצליח או לא, זה כבר סיפור אחר, אבל לפחות שחקני הסרט התקבצו לשיר גששי: 


ומה עושים השבוע?

אפשר להגיע להבנה ואפשר ללכת ל...

אבי עדאקי, השרברב הטרובדור, מופיע עם העדאק'יז בחגיגת שני סינגלים והרבה יותר מזה

איפה זה קורה?
אוזןבר, ת"א

10/6 בשעה 22:30


טל כהן שלו חוזר להופיע עם הרכב לצידו, בהשקת האלבום השני "Nowhere That you Know".
איפה זה קורה?

תאטרון תמונע, ת"א
12/6 בשעה 22:00

THE MARS VOLTA מגיעים לארץ הקודש להופעה חד-פעמית ומהפנטת במיוחד. זאת ועוד - את הלהקה יחממו Tiny Fingers המקומיים המצוינים.

איפה זה קורה?
האנגר 11, ת"א
11/6 בשעה 22:00


פסטיבל ישראל ממשיך להציע הופעות ג'אז ומוזיקת עולם בירושלים.
איפה זה קורה?
רחבי ירושלים
עד ה-14/6

נעם רותם מארח את דניאלה ספקטור. מגניב.
איפה זה קורה?
בארבי ת"א
12/6 בשעה 22:00


רייסקינדר מגיעים לבירת הנגב. פיקס.
איפה זה קורה?
עשן הזמן, ב"ש
11/6 בשעה 20:30

לבונטין 7 עושים כבוד לאקורדיון עם בוריס מרצינובסקי ויהוא ירון, אוי דיוויז'ן, אסף תלמודי ואורח מיוחד.
איפה זה קורה?
לבונטין 7, ת"א
11/6 בשעה 20:00

נערות ריינס מארחים את תמר אייזנמן לרגל צאת אלבומם החדש "נשמור על החברים".
איפה זה קורה?
הצוללת הצהובה, ירושלים
9/6 בשעה 22:00

שלמה גרוניך ומתי כספי במופע "מאחורי הצלילים". "אל נא תלך", זה משהו שאי אפשר להגיד על המופע הזה.
איפה זה קורה?
זאפה, ת"א
13/6 בשעה 22:00

אנסמבל "ציפורלה" מופיע עם המופע "עקיצה טבעית" במערכונים כיד המלך.
איפה זה קורה?
צוותא, ת"א
9/6 בשעה 21:00

Brain Candies משיקים אלבום חדש. למה לא?
איפה זה קורה?
תאטרון תמונע, ת"א
9/6 בשעה 22:00

פאניק אנסמבל משיקים את האלבום השני, A different story, ומארחים את יעל קראוס במופע חד-פעמי.
איפה זה קורה?
בארבי ת"א
9/6 בשעה 21:30


תבלו!

אומרים שהיה פה שמח


אלי יצפאן המשיך את המורשת של טוביה צפיר בתוכנית 'יצפאן' בערוץ 3 בכבלים, גם בחיקויים, גם ב'הא-הא' של שרון וגם בשירה המשותפת למספר דמויות בגילומו, סטייל 'עם אחד עם שר אחד'. יצפאן הוביל את התוכנית עם המערכונים עמוסי החיקויים, וסיפק שלל רגעים טלוויזיוניים שהתייחסו לאירועים אקטואליים. בימים העליזים של 'חומת מגן' והאינתיפאדה השניה תהליך השלום היה תקוע, למורת רוחו של שמעון פרס, האיש והשלום (ומודל הערצה של יצפאן) ולהפגנת שריריהם של היריבים הוותיקים אריק שרון ויאסר ערפאת. כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק, כך שר מוקי במקור. כל אחד פירש את השיר אחרת, מימין ומשמאל. מה שבטוח, אין שלום ואין צדק. שרון בקומה, ערפאת בקבר. אבל פרס נשיא. הנשיא הכי טוב שהיה לנו בשעה שיש לנו את ראש הממשלה הכי גרוע. ויצפאן... יצפאן השאיר לנו את הקטע הבא, לשיר איתם.

כיבוי אורות


השלום נשאר חלום רחוק, ואולי אפילו חלום הוא כבר לא. אין למילה הזאת כרגע לגיטימציה בשיחה, רק בהיי ובביי. כנראה גם לא יהיה שלום בעשור הקרוב, ובעשרים שנה הקרובות, וב... אבל מי יודע? אולי הסכמים קרים יהיו מתישהו, ולשלום תהיה וריאציה משלו. אנחנו נוסיף לקוות שיגיע איזה יום בו נתפכח כולנו מאשליית הכבוד, ושני הצדדים יהיו קצת פחות קיצוניים ויותר סובלניים. בינתיים, השלום הוא רק חלום. היונה הלבנה, זאת שנח שלח לחפש עלה של זית, חזרה בינתיים עם זיתים סורים דפוקים ואותנו השאירה עם תקווה שאולי נשמע אותה שרה על גבי אדן החלום "קו קו קו", כשהיא תבוא. ואז נגרש אותה עם שקית ניילון או גדוד טנקים, מה שיבוא קודם.

שבת שלום ושבוע טוב.
 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה